של מי האישה הזאת?

השבוע הסתובב בפייסבוק סוג של מניפסט מעניין וחשוב. הסכמתי לחלוטין עם התוכן, וכאישה מצאתי את עצמי שם, יכולתי לתת דוגמה שתמחיש בצורה מדויקת כמעט כל אמירה שבמניפסט. בין היתר, היה כתוב כך:

"הבסיס להטרדת נשים במרחב הציבורי מתקשר לשייכות המרחב הציבורי לגברים. תוצאה ישירה של שייכות המרחב הציבורי לגברים היא השליטה על נשים על ידי גברים במרחב זה. למשל, אם אתה גבר ואתה נמצא במרחב הציבורי עם אישה – חברה, רעייה, ידידה, קולגה, בת משפחה וכו...- סביר שהסיכוי שתהיה עד להטרה מגדרית אקראית כלפיה קטן משמעותית. עבור מי שהשליטה על נשים מתבטאת על ידי הטרדת נשים, האישה שלידך היא כבר נמצאת תחת שליטה. האישה שאיתך בעצם שלך, שייכת לך, נשלטת כבר על ידיך. מול מצב כזה, לרוב הוא לא יאתגר אותך כגבר על ידי כך שיטריד אותה.  אישה שלא מלווה על ידי גבר, בצד שני, היא אישה שלא נמצאת תחת שליטה, היא לא נשלטת, ולכן היא הופכת למטרה."

מקור כאן

אגיד בביטחון מלא שאין אישה שלא תזהה על מה מדובר בפסקה שהבאתי.

לעיתים, הדרכים שנשים בוחרות על מנת לשפר את מעמדתן החברתי כרוכות באיבוד הזהות העצמית והמגדרית. המקרה הקיצוני של הנשים המשתתפות בטרור היא דוגמה לכך. "מערכת הדיכוי המיגדרי בו נתונות הנשים בחברה הפלסטינית, הכוללת נישואים כפויים, ריבוי נשים, מגבלות תנועה, מגבלות קשר עם בני המין השני וההתייחסות אליהן כאל מכונת הולדה, יש בה כדי להביא נשים להתמרד כנגדו. דבר זה מנוצל על-ידי פעילי טרור לגיוסן. המשאלה של הנשים להעלות את ערכן ולתת להן תחושת השתייכות ותרומה למאמץ הלאומי, למעשה אינה ניתנת להשגה, שכן נשים אלה, לפי אמות המידה של החברה בה הן חיות, אינן יכולות להיות בו זמנית טרוריסטיות ו"נשים טובות".

מקור כאן

על ההסתכלות על נשים כמכונות ילודה לאומיות –דווקא בחברה ישראלית- כבר דיברתי כאן. הכמיהה של נשים לשוויון מתעוותת כאשר המונח "שוויון" אינו עובר בחינה והגדרה מדויקת. בהקשר זה אני אצוטט את סוזן ברוגר, סופרת וכותבתת מסות דנית: "אם אישה יכולה להצליח רק על ידי חיקוי גברים, אני חושבת שזה הפסד גדול ולא הצלחה. המטרה של האישה היא לא רק להצליח, אלא גם לשמור על הנשיות שלה ולתת לנשיות שלה להשפיע על החבר." 

בימים אלה צמד המילים "משא ומתן" מופיע בלקסיקון שלנו הרבה מאוד. לא אכנס לוויכוח הפיליטי הבסיסי בשאלת הניהול משא ומתן "כן או לא" עם טרוריסטים. רק בדקתי מה לנשים ולמשא ומתן? וזה מה שמצאתי במחקר: "נמצא כי נשים מעדיפות לנהל משא ומתן בעוד שלגברים יש נטיה להשתמש באיומים*, או במילים אחרות למצוא חלופה אחרת- כפייה. נשים נוטות ללבן את הבעיות עם מנהלי המשא ומתן האחרים, ומחפשות פתרון שיאפשר חלוקת תגמולים בצורה שווה בין האחרים. גברים, לעומת זאת,  משתדלים בכל דרך אפשרית להגדיל את רווחיהם על חשבון בצד האחר.**"

*Gire, J.T., Carment, D.W. (1993). “The Influence of Individualism-colectivism”. Journal of Social Psycology, Vol. 133(1), 81-95

**Gire and Carment, ibid, at p. 92

יש הבדלים בין נשים לגברים. מחיקת השוני המגדרי על ידי כך שנשים יאמצו לעצמן מאפיינים גבריים לא רק שלא תביא לשוויון, אלא שיגדיל עוד יותר את אי השוויון ואת הפערים החברתיים. כל עוד נשים יאלצו להתנהל בסביבה בנוייה ומותאמת לגברים, המשחק יהיה מכור מראש והתוצאה דווקא לא תהיה מירבית. השוויון חייב להתמקד בערך של אדם.

כל עוד השוויון נמדד ביחס למדד קבוע ולא מתייחס בצורה נקייה לשוויון ערך האדם, השוויון אינו שוויון.

נשים הן לא גברים

לא שמעתי בחיים אמירה כה אומלהה כמו האמירה -הכביכול פמיניסטית- הזאת: "נשים יצליחו כשילמדו לשחק במגרש של הגברים". במילים אחריות, כשיהפכו לגברים.

לא...כי על שינוי חוקי המשחק המותאמים לגברים, כך שיתאימו לכל השחקנים על המגרש, אין מה לדבר, נכון? 

על פי האהרעיון צריך להמשיך וללמד נשים שהן האשמות במצבי האפליה בחברה בכלל ובשוק התעסוקה בפרט. לא להתייאש, לאגור כוחות, ולהמשיך וללמד אותן שהן צריכות להתנהג כמו גברים, שהן חייבות לפתח את אותם האינטרסים שיש לגברים ואת אותם הצריכם כמו לגברים. להמשיך עד שיפנימו. כולן. בלי לצאת מן הכלל. עד שכולן יפנימו.

*** * ***

 קראתי כתבה שבה נשאלה השאלה האבה:

"מה צריך לעשות כדי שהפערים ה יצטמצמו בשנה הבאה באופן דרמטי"?

וזאת התשובה של המרואיינת:

קיבוביץ: "ראשית, נשים צריכות להיות מודעות לרמות השכר המקובלות בתפקידים שהן ממלאות. שנית, הן צריכות ליזום באופן אקטיבי שיחת שכר לפחות אחת לשלוש שנים (הסכמי בכירים הם בדרך כלל לטווח ארוך). בנוסף, נשים מנהלות לא צריכות לחשוש ממעבר בין ענפים - גברים עוברים בין ענפים בקלות רבה יותר, ובכל פעם משפרים את שכרם."

"הדבר החשוב ביותר, לטעמי, הוא שנשים צריכות ליזום יותר, להיות פעילות ברשתות חברתיות ולייצר לעצמן נטוורקינג חזק. לגברים יש מילואים, כדורגל, רכיבה על אופניים. לנשים יש קבוצות ווטסאפ של הגן. זה לא יעזור לכן להרוויח יותר כסף".

** * **

אכן, כפי שאמרתי. אין להתייאש ויש להמשיך ללמד נשים שהן צריכות להיות גברים. הרי זה המסר, לא?

עד שלא נשנה את המסרים המתקיימים בתהליך החיברות, לא נשנה דבר. עד שלא ישתנו חוקי המשחק הגבריים, שנוצרו על ידי גברים בחברה פטריארכלית, לא נשנה דבר. כל עוד נשים וגברים יהיו משוכנעים שהבעיה היא שנשים הן לא גברים, דבר לא ישתנה. 

אתוס "הרחם הציבורי" לא משרת את האינטרסים של מדינת ישראל

היחס של החברה כלפי רווקוּת מבחירה של נשים וכלפי נשים שבוחרות לא ללדת ילדים, רחוק מלהיות סובלני ומכיל. מידת הלחץ שהחברה מפעילה על נשים רווקות וללא ילדים, במטרה לשנות את הססטוס האישי, עצום מימדים ונמצא בקשר הפוך למידת הלגיטימציה לרווקוּתן שהחברה משדרת להן. כל זה, בנוסף לסטריאוטיפ הרואה ברווקוּת איום על מוסד הנישואים.

ידידתי הרווקה סיפרה לי מקרה שקרה לה לפני יומיים: גבר ישראלי מצוי לקח אותה טרמפ ולא מצא דרך טובה יותר להתחיל איתה מאשר לשכנע אותה שהיא "חייבת לעשות ילדים", ש"ילדים זה שמחה", ושהיא "לא מתארת לעצמה מה היא מפסידה". הוא ניסה להעניק תוקף למשפט "בקרוב אצלך". נתונים סטטיסטיים מצביעים על מגמת רווקוּת ללא ילדים שגדלה בעולם המערבי. מה המצב בישראל?

פולחן הילודה

שיעור הפריון הכולל (מספר הילדים הממוצע שאישה תלד לאורך חייה) בשנת 2012 - נאמד ב 3.05. האוכלוסייה הישראלית נחשבת אוכלוסייה צעירה יחסית לאוכלוסייה במדינות המערב. פריון האישה בישראל גבוה יחסית לרוב מדינות ה-OECD. בשנת 2012 אחוז הילדים בני 0-14 בישראל היה %28.2. בשנת 2012 הגיל החציוני היה ל-29.6.

לאישה הישראלית היהודיה יש איבר בגופה שהפך לציבורי. "הרחם הציבורי". המונח הזה מצווה לאישה הישראלית היהודיה לתרום את רחמה לחברה ולמדינה. במילים אחרות, רחמה שלה לא שייך רק לה, אלא שייך גם לחברה ולמדינה, כך שמצופה ממנה להתרבות במטרה לשרת את הצרכים הדמוגרפיים הלאומיים, לשרת את הצרכים הצבאיים והבטחוניים, לשרת את הלאום ולהעמיד את הצאצאים לשירות סדרי העבודה של ארץ ישראל. אתוס הרחם הציבורי הוא בן דוד ישיר של אתוס "היחיד למען הכלל", שנוצר עוד בתקופת קום המדינה.

מיקום ישראל בשיעור הפריון הכולל במדינות חברות ה-OECD

*** * ***

ברור שהאישה משלמת מחיר. מספיק להתמקד בנתוני השכר בשוק התעסוקה בכדי לראות פערים לרעת הנשים, בעיקר אצל האמהות שביננו. אבל המחיר שנשים משלמות לא מסתכם רק בפערי שכר, בשאלות לא לגיטימיות בראיונות עבודה, באפליה סמויה או גלויה או בקשיים שחוות נשים הרוצות לחזור לקריירה לאחר לידת הילדים. המחיר שנשים משלמות עמוק יותר.

מתקיים השימוש בגוף האישה כמשאב לקידום אידיאולוגיה, גוף האישה ככלי ליישום רעיונות. גוף האישה כמשאב להקמתה של מדינה לעם היהודי, למניעת דילדול העם היהודי, לשימור, לגידול ולהמשכיות מדינת היהודים ולכידות העם בעזרת פולחן הילודה. 

לא רק שהשיטה עובדת , אלא גם קיימת הפנמה של השיח הזה מצד הנשים השרויות בתוך תוכו, הפנמה שמדכא כל דיון בנושא קשור לפרט, לרגשות האישיים ולזהות האישה. נושאים כאלה נדחקים אל מחוץ לתחום העיניין החברתי והודף כל ניסיון לערער על סדר העדיפויות החברתי. מצב זה פוגע בדיון על מקומן של נשים בחברה ובזכותן לשוויון. הנשים משלמות מחיר, אך ייתכן שלא רק הן.

*** * ***

אתוס "הרחם הציבורי" לא משרת את האינטרסים של המדינה

בעיית הזדקנות האוכלוסיה וירידת הילודה נתפסת כבעיה כללית אמיתית. בעיה זו חמורה במונחים של המבנה הכלכלי הנוכחי. יש מי שחוזה את קריסתה של מערכת הפנסיה ואת קריסתו של הביטוח הלאומי.

אם בשנות השישים והשבעים חששנו מפיצוץ אוכלוסין עתידי שיביא למשבר עולמי ללא תקדים, היום אנו חוששים מצמצום הילודה והזדקנות האוכלוסיה. הילודה אכן יורדת במדינות מפותחות, בעיקר באירופה המערבית, אך זה לא מה שמתרחש במדינות מתפתחות, וכנראה שאכן במקביל לירידה בילודה רואים גם עלייה בתוחלת החיים. 

אפשר שבמידה מסויימת מתרחש לתהליך טבעי של איזון והתכווצות האוכלוסיה ולא של התרחבות. תהליך כזה עשוי לשמור על המן האנושי מקריסה כתוצאה מצפיפות. אולי ההסתכלות על ירידת הילודה כעל בעיה היא הסתכלות לגמרי לא נכונה, ויש להסתכל על המצב דווקא כמצב טבעי ורצוי. לא הגיע העת לשנות את המבנה הכלכלי הקורס ולהגדיר מחדש את המבנים החברתיים, במקום להמשיך ולעודד ילודה וצמיחה דמוגרפית? 

ההשלכות של צפיפות אוכלוסין בישראל יכולות להיות הרסניות יותר מהאטת הילודה, ישראל תכפיל את אוכלוסייתה עד שנת 2050 ותהפוך לאחת המדינות הצפופות ביותר בעולם. האימפקט של תרחיש כזה לא ממש חיובי.

אולי הגיע העת לבחון מהו המחיר החברתי שאנו מוכנים לשלם, לערער על סדר העדיפויות החברתי ולשבור את אתוס הרחם הציבורי. ברור שזה יעמיד למבחן גם את הגדרת המדינה הבסיסית, אבל אולי הגיע העת להביט בצורה רחבה ובמבט ארוך טווח, ולבחון גם את האופציה הזו.

 *** * ***

לא שמות רגליים

מסתבר שנשים מתחילות להפנים טרנד חדש שישמש ככלי לדיכוי בדיוק כפי שדימוי הגוף הבלתי אפשרי משמש ככלי לדיכוי. מדובר על ניתוח פלסטי לעיצוב כפות רגליים, או כפי שהמנתח קורא לו:
"ניתוח סינדרלה".

נשים תחת משטר צמצום עצמי לא מהוות איום ליחסי הכוח הקיימים, כשם שנשים שעסוקות ב-איך כפות רגליהן אמורות להראות ומהו גודל הבוהן הרצוי, אינן מהוות איום על הסטטוס קוו. כנראה שהאיבר הנשכח בליטושי הפוטושופ מקבל היום את המקום הראוי לו.

כדוגמה לצמצום העצמי הנלמד, טרנד הרזון גורם לנערות צעירות לרצות לצמצם את עצמן ולהוריד את כל הקילוגרמים שההתפתחות הטבעית של הגוף הוסיפה להן מגיל 8 ועד גיל 14. כך הן מנסות לתפוס כמה שפחות נפח, כמה שפחות מקום וכמה שפחות נוכחות, ומשוכנעות שזהו רצונן שלהן. תוצאה נלווית בולטת למציאות זו היא העיסוק התמידי במשקל גופן. בשל כך נמנע מהן העיסוק בדברים אחרים. 

"אם הנעל צרה, מה זה משנה שהעולם רחב." אני נעזרת במשפט הזה בעיקר בסדנאות העצמה עבור נשים. הפירוש שלי למשפט הוא: את לא תהיה מסוגלת לראות את היכולות שלך, את האפשרויות ואת ההזדמנויות שהעולם מציע ולא תוכלי לצעוד קדימה, אם תצמצמי ותקטיני את עצמך, את שדה הראיה שלך ואת השאיפותיך- זה כמו להפוך למוגבלת בעקבות הגבלה עצמית שאת מטילה על עצמך.

אין אדם שיוכל ללכת ולהתקדם לאורך זמן עם נעל צרה, גם אם המרחבים קיימים והדרכים אולי אפילו סלולות. המסקנה המתבקשת היא שיש להתאים את הנעל לרגל ולא להפך. בדמיון הכי פרוע שלי, לא העלתי בדעתי שהפרוש האישי שלי למשפט הזה יקיים קשרים הפוכים כה הדוקים –והזויים- עם המציאות.

הטרנד החדש שנשים מפנימות בימים אלה הוא ניתוח פלסטי שנועד להתאים את הרגל לנעל. בכתבה שהתפרסמה היום בהארץ, מנתח הרגליים, ד"ר סדרייה, מציין: "אף פציינטית עוד לא ביקשה ממני תיקון של הלוקס ואלגוס עם אוסטיאוטומיה ובורג (תיקון של בוהן קלובה – מעוקמת – בחיתוך העצם והכנסת בורג) ולכן החלטתי למצוא שם שישקף את התוצאה שמניב התהליך, בלי כל המילים הלטיניות. 'הליך סינדרלה' משקף את הרצון של האשה לנעול נעל שקודם לכן לא התאימה לכף הרגל שלה והכאיבה לה". "ד"ר סדרייה גם טבע את המונחים "10 מושלם" (קיצור בהונות אסתטי – טיפול שביצע פעם לדבריו בדוגמנית בת 17, כדי שתוכל לנעול את הנעליים שמחייבת הקריירה שלה); "מודל טי" (הארכת בהונות); ו"ריפוד לרגל", תוספת של כרית שומן שלדבריו מסייעת לנעול בנוחות נעלי עקב גבוהות. והוא אינו הרופא היחיד שמשנה את פני ניתוחי הרגליים [...] ד"ר ניל בליץ, אומר: "אנחנו מאפשרים לנשים לפתוח ארון נעליים שהיה סגור במשך שנים" [...] ד"ר אוליבר זונג הכניס לשימוש את המושג "השמנת יתר של הבוהן", שהוא מתכוון להסביר באתר שלו, שבו כתובת מהבהבת מבטיחה "כפות רגליים מעוצבות לנעלי מעצבים". הגברים האלה משוכנעים שהם מאפשרים לנשים להיפתח להזדמנויות חיים מסעירות ומרגשות.

ברור שאין מדובר בקנויניה או במזימה חשאית מתוכננת נגד נשים. אבל אין צל של ספק שמדובר בדיכוי. סמי מיכאל, נשיא האגודה לזכויות האזרח, ציין בנאומו במצעד זכויות האדם בשנת 2012:  "[...] קיפוח נשים, דיכוי נשים ואלימות כלפי נשים הם סוג של הגזענות הנפוץ ביותר בחברה האנושית. אנו מנהלים מאבקים הירואיים למען צדק חברתי, דמוקרטיה, הגנה על מולדת, חופש ביטוי, אך באותה עת אנו חיים בחברה שבה נשים נרצחות, נאנסות, מושפלות, מוטרדות ומופלות לרעה. החברה חומסת את זכויות הנשים, ואין זה משנה אם יהודים, מוסלמים או נוצרים אנו, ישראלים או פלסטינים, מזרחים או אשכנזים, משכילים או בורים, ימנים מושבעים או שמאלנים מובהקים, חילונים נאורים או דתיים חרדים – החברה מדכאת את הנשים [.. [.מיליארדים מושקעים בביטחון המדינה, אך מעט מאוד למען בטחון נשים החשופות מדי יום לדיכוי, להטרדה, לאלימות ולרצח. הפליית נשים, משמעותה: ויתור של החברה על תרומתן הענקית והמבורכת."

אבל, דבר אחד הוא לתאר את הדרכים שבאמצעותן הנשים מדוכאות בחברה מסוימת, ודבר אחר הוא להבין את בסיס הדיכוי עצמו. למה הנשים מדוכאות? למה ההבדלים הביולוגיים מביאים ליחסי שליטה מגדריים? עד כה יש ריבוי ניתוחים ותשובות בספרות המחקרית, אך אין תשובה חד משמעית. 

יהיה מעניין לגלות ולהבין מאין נובע הדיכוי, וכנראה שגם יתרום להכרת דרכים לטיפול בביעה, אבל לא יפתור אותה. המחקר לא יפתור את הבעית הדיכוי מכיוון שאין מדובר בבעיה אקדמית, אלא בבעיה פוליטית חברתית. דרושה החלטה פוליטית חברתית מודעת של החברה כולה, מהראש ועד הפרט האחרון, בכדי להניע כוחות מספיקים לשינוי. יש צורך בשינוי שיוביל למעשים שישפיעו על המעגלים החברתייים השונים, מהמשפחה פנימה ועד המעגל מוסדי והעסקי.

בשנת 2008 אושרה הצעת החוק לעידוד של שילוב וקידום נשים בעבודה ושל התאמת מקומות עבודה לנשים. החוק כלל עידוד המעסיקים בצורת מענקים והענקת אותות הכרה. יענו צל"ש למי שיתנהג לנשים כאילו היו שוות ערך לגברים. למרות המהלך המוצלח, אני לא בטוחה ששמחתי. הציפיה שלי מחברה אנושית מתוקנת היא שדבר כזה לא יצטרך להיות מעוגן בחוק. 

במציאות, חוקים לחוד ומעשים לחוד. לצערי, אני נחשפת כמעט מדי חודש למספר לא מבוטל של נשים שמספרות תמונה שונה לחלוטין מזו שהחוק אמור היה להשיג. השינוי דורש יותר מחוקים. השינוי חייב להיות קוגניטיבי, עמוק, כרוך בהסכמה שכלית ורגשית של כל השחקנים החברתיים. השינוי יתחולל כאשר, למשל, כל אחד ואחת מאיתנו יעשה בדק בית וידאגו למודלים שוויוניים בחינוך הילדים בתוך ביתו ובמערכת החינוך.

לסיכום, מה שחייב להשתנות לא ישתנה רק בזכות חוקים שיועברו בכנסת. הדבר שחייב להשתנות הוא הרעיון הטמון בציטוט הבא של וירג'יניה וולף: "נראה לי שאנונימי, שכתב כל כך הרבה שירים בלי לחתום עליהם, היה לרוב אשה."

האם בני הקטן המציא מחדש את תקרת הזכוכית עבור הדורות הבאים?

לפני מספר ימים מצאתי את בני בן השש קובע תקרת זכוכית לנינג'ה האדומה שלו. בעודו משחק עם לגו "נינג'גו"- סידרת דמויות קטנות של נינג'ות, בה יש נינג'ה אישה בין כל הנינג'ות הגברים, "הנינג'ה האדומה"- תוך כדי שהוא מסדר אותן יפה יפה, אומר בקול רם וברור לנינ'גה האדומה- שמצוידת בדיוק כמו הגברים-: "את העוזרת". ברגע הזה רצה הגורל שאמו תעבור ליד חדרו ותשמע...

אני מגדירה את עצמי כפמיניסטית רדיקאלית. לא. לא "קיצונית". המילה רדיקאלית באה מהמילה Radical באטימולוגיה לטינית. פירושה הטהור הוא "שורשי", מן השורש, מן הבסיס. ולא, אני לא נגד גברים ולא שונאת אותם.

פמיניסטיות רדיקאליות מאמינות שמפתח השינוי נמצא בתהליך החברות, בסוציאליזציה, בבית, במודל ובערכים שהילדים סופגים. איני נוהגת להתערב במשחקי "הכאילו" של בני, החשובים להתפתחותו כאיש בעל ביטחון, אמונות וערכים בריאים. הפעם פעלתי אחרת. "למה היא 'העוזרת', כי היא אישה?! למה לא הוא "העוזר"? ותראה ...היא מצויידת בנשקים כמוהם, יש לה סביבון עוצמתי גם כן, והיא יכולה לעשות את אותם הדברים כמוהם, מה זה צריך להיות לשים אותה כעוזרת..." נאמתי בשיאה של שיחה חד כיוונית, סוג של הרצאה מעולם האמהות הדעתניות שמתערבות במשחקים התמימיים של ילדיהן.

למה ואיך בני הקטן הצליח להמציא את תקרת הזכוכית? ברור שהוא לא מודע לקיומו של המושג, ובטח שלא מודע לקיומו של המצב בשוק התעסוקה. למה בנותיי, שנולדו לפניו, לא עשו זאת?

בחרתי לשאול אישה, בעלת תארים וקורות חיים מרשימים, המככבת כמנהלת משאבי אנוש בחברת היי טק, מהי לדעתה הסיבה לתקרת הזכוכית. בחרתי בתחום משאבי אנוש מכיוון שזהו התחום שאותו למדתי בתואר הראשון, וגם כיוון שזהו תחום בו רואים לרוב נשים, אך לא רואים אותן כמעט אף פעם בתפקידי מנכ"ל או סמנכ"ל. 

בכדי להשיב, אותה אישה השתמשה בנאום הידוע. ברור לה שהתפקיד הגבוה ביותר שהיא יכולה לשאוף אליו זהו התפקיד הנוכחי. הנאום שלה כלל סיבות כגון: ילדים, חופשות הלידה, הנקה, רצון ברור מאליו של האישה להיות עם הילדים, עובדת שצריכה לסיים יום עבודה בשעה ארבע אחר הצהריים לא מתאימה למנכ"ל חברה, וכו'...נדהמתי.

  

אם הסיבה היא הולדת ילדים, ורק הנשים מסוגלות ללדת, הסיבה הופכת לעובדה ביולוגית. זו עובדה קבועה, שלא עומדת להשתנות בזמן הקרוב. היא תמשיך להתקיים, לכן גם תקרת הזכוכית תמשיך להתקיים כעובדה קבועה, כמעט ביולוגית. 

ההנחה שהלידה, באופן טבעי, משבשת את מהלך הקריירה, שגורמת לאישה לשנות את השקפתה לגבי מי היא ומה מקומה, שבאופן טבעי היא כבר לא שואפת לתפקידים גבוהיים יותר, ובאופן טבעי (כדרך הטבע) תפקידים אלה נתפסים על ידי גברים שבאופן טבעי לא מחוייביםם לגידול ילדים- לפחות לא כמו שנשים מחוייבות. זאת אמונה  משורשת. 

אבל, זאת רק אמונה. מי קובע שהאמהות אמורה לשבש את מהלך הקריירה של אישה? שגברים לא מחוייבים כמו נשים לגידול הילדים? תשאלו את עצמכן (ואת עצמכם) מיהו הקובע "עובדה זו"? הטבע או האדם? אולי האמהות אמורה ללוות את הקריירה של האשה ולהשתלב דווקא באריג חייה באופן טבעי? המצב הוא שיש נטיה ברורה לאייש גברים בתפקידי צמרת. זו לא עובדה ביולוגית אך זו עובדה, ודי קבועה.

איך קרה שבביתי השוויוני נולד גבר קטן שקובע תיקרת זכוכית? אצלי בבית אני ואישי מבשלים, מכבסים, מטפלים בניקיון, בקניות, בפרנסה, וכו'...אני לא מזכירה לו או מאצילה סמכויות. ככה זה אצלנו. אם זאת, בני עדיין ספג ערכים שונים מאלה החשובים לי. בכל זאת המסרים שהסביבה מעבירה חודרים אליו.

ברצוני להתייחס להנחה ששוויון יהיה כשנשים ישחקו במגרש של הגברים. לשם כך יש צורך ללמד אותן לשחק כמוהם. אנחנו הנשים הפנמנו את המסר הזה. במילים אחרות, הפנמנו את המסר שאומר שנשים יצליחו לאייש תפקידי מפתח, רק כשיהפכו לגברים.

*** * ***

הבדלים בסגנון התקשורת בין נשים לגברים גורמים לתגובות שונות מול בעיות ולשימוש שונה במילים ובשפה בכלל. מחקרים מראים שאנשים בתפקידים עוצמתיים נוטים להעניק חיזוקים לאנשים הדומים להם מבחינת סגנון תקשורת. כתוצאה, ברוב הארגונים, גברים נמצאים בצמרת ונוטים לצמצם נשים בעקבות הבנה לקויה של דבריהן וכוונותיהן. הבנה לקויה זו גורמת לתפיסתן על ידי אותם הגברים כפאסיביות מידי, כתוקפניות מידי, קטנוניות מידי, בלתי מובנות או רגשניות מידי...ובדרך זו תרומתן נדחת שוב ושוב.

המגדר הנשי חי בקונפליקט תמידי בין קריירה לילדים והפנים סוג של רגשי נחיתות. בהיותה "אמא", האישה נחשבת פחותה בשוק העבודה. המצב הזה אבסורד, לכל הפחות.

מהו הפיתרון? הפיתרון נשען על פיתוח מיומנוית תקשורת, פתיחות, קבלה ומודעות. כבר מהלידה, בבית אצלי, אצלך, אצלנו. כבר מהגן, מכיתה א', חטיבה, תיכון ואקדמיה.

שינוי שורשי כזה יביא לתוצאה ישירה בשוק התעסוקה ובחקיקה. רק שינוי כזה עשוי להביא לשינוי הנורמות הקיימות. במקרים של פיתוח מיומניות רכות בארגונים, המאזן "השקעה-תוצאה" קשה להערכה ולבקרה, אך זו לא סיבה להזניח את העניין ולשכפל את המצב הקיים. ארגונים שיבינו ויעריכו סגנונות תקשורת שונים בין המגדרים יוכלו לנצל את מגוון הכישורים של כל האנשים העושים את הארגון ולהגיע לביצועים ולתוצאות טובים ויתר. זה בידים שלנו כאנשי משאבי אנוש. אנחנו יכולים לפעול כסוכני שינוי. במצב החדש, חוקי המשחק יקחו בחשבון את כלל השחקנים ולא רק חלק. הנינג'ה האדומה לא תיהיה העוזרת. לנינג'ה שוויון הזדמנויות אמיתי. 

* כתבתי את הטקסט הזה כשהייתי סטודנטית למשאבי אנוש, לפני שש שנים.

פמיניזם בריח קוקוס \ אורנים

"חצי השעה שנסעתי עם נהג המונית השוויוניסטי היתה יוצאת דופן. השיחה התפתחה למימדים רוחניים, פילוסופיים, ערכיים. השיחה הפכה עמוקה ובלתי נשכחת."

האישי הוא הפוליטי

אחד הדברים המעניינים במונח "פמיניזם" הוא הרוחב שלו. המונח כולל בתוכו הרבה מאוד הגדרות. וככזה, נותן רושם של מרחב מקבל ומכיל, שבו מדברים בגובה העיניים.

למטבע הזו שני צדדים. מצד אחד, היופי של הפלורליזם, העשוי לאפשר קולות שונים ורבים המעשירים את המרחב, המסייעים להצמיח שיח פורה והתורמים לקידום ולהתעדכנות של תכנים, סגנונות ודרכי פעולה. מצד שני, קיימת בכל השיח הזה תחושה, שאני בספק אם היא קיימת רק אצלי, שהעשייה "הלגיטימית", ה"אמיתית" וה"נחשבת", נעשית על ידי קומץ נבחר של נשים שהן ה"לוחמות אמיתיות". ניחוח של חשיבות עצמית ואגו מרחף באוויר דווקא במקום המתיימר להיות המכיל והפלורליסטי. 

פעמים לא מעטות, במסגרת העשייה החברתית- והעשייה בכלל- לא חשוב כל כך מהו הדבר שעושים, מהו איכותו, מהם סיכויו להצליח או מידת השפעתו, אלא שיותר חשוב מי הוא\היא העושה ושל מי הרעיון. אני רוצה להעמיד למבחן את האופן שבו אנחנו מסתכלות\ים על העשייה. מידת התמיכה נקבעת לא מעט על ידי ה-"מי" ולא על ידי ה-"מה". בטח תגידו "איזו תמימה...הרי הכל פוליטיקה". אני רוצה להאמין שעדיין יש ערך לדבר עצמו ולא רק למעטפת. אני מאמינה שהערך חייב להיות מונח במה שעושים ולא במי שעושה את זה. אי אפשר לומר שזה לא פרוש מעניין למשפט "האישי הוא הפוליטי", לא?

שוויוניזם

המונח "פמיניזם" יהפוך לריק מתוכן דווקא ברגע הגשמתו. זה יהיה הרגע שבו כל אפליה, כל פער, כל ניסיון לחלוקת תפקידים ולהטמעת סיווגים ותוויות יפסיקו להתקיים בשדה המגדרי. רגע השוויון האולטימטיבי. הרגע שבו כבר לא ישאלו ילד שגדל בבית "פמיניסטי" "איך זה לגדול בבית פמיניסטי"? מהסיבה הפשוטה שלא יהיה מושג כזה "בית פמיניסטי", אלא רק "בית". כל בית יהיה בעצם בית פמיניסטי, פשוט שוויוני.

אולי המילה היתה צריכה להיות "שוויוניזם" מלשון שוויון, במקום "פמיניזם", שכן הפמיניזם דוגל בשוויון לא רק בין גבר לאישה, אלא לשוויון בין אדם לאדם באשר הוא אדם, לא מתרכז בקהל של עצמו בזמן שמתעלם מהסבל האנושי או מקהלים אחרים שנמצאים תחת דיכוי. הפמיניזם איננו ההפך מהשוביניזם. בניגוד לשוביניזם, השוויון אליו שואף הפמיניזם איננו מטריארכליות.

נהג המונית השוויוניסטי

לפני מספר ימים נוכחתי במפגש מרתק בין נשים פמיניסטיות פעילות ברמות שונות, מכל מיני רקעים תרבותיים, עדתיים, השכלתיים ואישיים, מאורגן על ידי גוף פמיניסטי ראוי להערכה בפעילות ובמהות שלו. שוב ראיתי את האגו ואת החשיבות העצמית מרחפים באוויר. בדרך חזרה מהאירוע, נהג המונית שהסיע אותי הביתה שאל אותי איפה היית - מה הוא האירוע שהוא אוסף אותי ממנו. אני מודה שלא יריתי ישר את התשובה, שקלתי מה לומר. אני מודעת להשלכות של המילה "פמיניזם" ולא רציתי להיכנס לזה. היה לי ספק אם לומר ומה לומר, לקח לי קצת יותר מעשירית שנייה לומר שהייתי במפגש פמיניסטי של ארגונים פמיניסטים. נהג המונית דווקא ירה ישר לעברי וללא שום ספק: "אני לא מאמין בפמיניזם". (התחלנו...חשבתי לעצמי). מכאן הלך בערך ככה:

אני- "במה אתה מאמין?"

הוא- "אני חושב שהאישה יותר חכמה מהגבר, יותר חזקה, יותר אינטליגנטית, היא צריכה להיות מתווה את הדרך, השולטת"

אני- "באמת?"

הוא- "אצל הגבר יש הרבה ... איך אני אגיד?...אגו, חייב לנצח, זה אני אני אני"

חצי השעה שנסעתי עם נהג המונית השוויוניסטי היתה יוצאת דופן. השיחה התפתחה למימדים רוחניים, פילוסופיים, ערכיים. השיחה הפכה עמוקה ולבלתי נשכחת.

אני בטוחה שהמודלים והמסרים המועברים אצלו ואצלי בבית, ישנו מתישהו את המציאות מחוץ לבית. ישנו את פני הפוליטיקה. הביטול העצמי של המונח "פמיניזם" ברגע הגשמתו יגיע. 

חצי שעת הנסיעה במרחבי הנגב חיזקה אצלי את האמונה במשפט "האישי הוא הפוליטי" במובן הכי עמוק שלו.  פתאום, נהג המונית הפמיניסטי נראה הדבר האמיתי. מה שבטוח הוא שהניחוח ששלט באוטו היה של קוקוס \ אורנים ולא של אגו או של חשיבות עצמית.

*הפוסט מצא חן בעינייך? סמני לייק ושתפי.