מאת: דמיאן שמולביץ'
-תרגום מספרדית עלי-
אתמול בלילה, במהלך האזעקה הארבעים
ושתיים...או החמישים והתשע שנשמעה במחוזות אלה, חזרתי שוב להרגל הקבוע שלי: 1- אני
פותח את הדלת של הממ"ק של הקומה שלנו ו2 - פותח את הדלת של הבניין- ששכן
אנוכי אחד (אם כי דתי עם כיפה) מתעקש לנעול כשלא רואים אותו.
הפעם קרה משהו שונה. צעיר על אופנוע התקרב לבניין. אמרתי לו לבוא והוא
נכנס לממ"ק כמובן.
כבר בממ"ק, בתוך אווירת המניין הרגיל שנוצר, אשתי שאלה את האופנוען
המזדמן :
-
אתה שליח
פיצה?
-
כן.
-
בימים האלה לעתים קרובות מאוד תהיתי אם יש מישהו שמעז להזמין פיצה הביתה.
-
יש. בטח שיש. תודה שחשבת עלינו.
שתי דקות אחרי זה הכל הסתיים והוא הלך.
אבל לנו נשאר טעם של פיצה עבשה.
האם באמת יכולים להיות אנשים כל כך קצרי ראיה שלא מבינים שכאשר
אתה מזמין פיצה הביתה- מהסיבה הפשוטה שאתה לא רוצה ללכת לקניות כי אתה חושש לצאת מהמקלט-
אתה מאלץ אחד אחר לצאת ולהסתובב ברחובות?
בעת סיפור הרצח של שלושת הבנים כולנו
הזדהנו עם האמהות של הקורבנות והרגשנו לפרק זמן קצר את "הקטע ארתור מילר"-
"כולם היו בניי". קצרצר מידי פרק הזמן.
זה מדבר על הצביעות שלנו. אני כותב פוסטים על רקטות מתוצרת בית שנופלות
עלינו, ושהעולם בוחר להתעלם מהן.
אבל כשמזמינים פיצה take away בזמן שטילים נופלים סביבנו, גם אנחנו
שוכחים או בוחרים להתעלם כי המפיצים האלה הם בנינו
בדיוק כמו הילדים שנהרגו.
אמנם ללא הפרסום, שכן אף אחד מהם עדיין
לא נפגע.
