אוטופיות אמיתיות

במפגש קבוצתי אחד שאותו הנחתי, משתתף אחד החשיב את "התודעה הכוזבת" כגורם אחד לתופעת ההשתתפות הפוליטית הנמוכה בקרב צעירים בישראל או לתחושה הקשה שלם בנוגע ליכולתם להשפיע. תחושה שניתנת לתיאור על ידי המשפט הבא: "אין סיכוי הקל שבקלים להשפיע על המדיניות של הממשלה או על עיצובה של החברה". המונח "תודעה כוזבת", מונח מרקסיסטית בה"א ידיעה, הצית בין המשתתפים סדרה של בדיחות שלקחו אותי אסוציאטיבית לרושם שלי מתוך לימודי הסוציולוגיה שכבר הציבו את המונח "תודעה כוזבת" במאוזוליאום של מדעי החברה. 

לפעמים אני נוטה לחשוב שאם סטודנט היה מעז לכתוב "תודעה כוזבת" בעבודה להגשה, היו מתייחסים אליו כאחד שחי בתקופת האבן.

עם זאת, הרוח המרקסיסטית חייה ונושמת באקדמיה. במאמר מרתק שפורסם בשנת 2012 בכתב העת האקדמי הנודע והנחשב American Sociological Review על ידי Erik Olin Wrigth, פרופסור במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת ויסקונסין ויו"ר ASA באותה שנה (האגודה הסוציולוגית האמריקנית) המרקסיזם הוא יותר מנוכחי. הניאו-מרקסיזם, אומר. 

הטקסט מבטא נקודת מבט מרקסיסטית מאוד מרעננת. עוד מהכותרת, שאם מנוסחת כראוי אומרת הרבה על התוכן, אפשר להבין את המגמה. כותרתו של המאמר "Transforming Capitalism through Real Utopias" (משהו כמו "הפיכתו של הקפיטליזם באמצעות אוטופיות אמיתיות"). המאמר מכיל ניתוח סוציולוגי רחב לגבי חלופות למוסדות חברתיים דומיננטיים או למבנים קיימים. אבל מעל לכל, הוא בוחן חלופות לקפיטליזם. המחבר מקווה לתרום למה שהוא מכנה "הסוציולוגיה של האפשרי" בניגוד לסוציולוגיה של הקיים, במיוחד בזמן שבו קפיטליזם נתפס כסדר הטבעי של הקיום. הרעיון של "סוציולוגיה של האפשרי" הוא מאוד אטרקטיבי עבורי ושואף לעקוב אחר הקו של אסכולת פרנקפורט, מדע חברתי ביקורתי ומשחרר (emancipatory). העיקרון הראשון המופיע בטקסט מבטא את הרעיון שצורות רבות של סבל אנושי ושל גירעונות בתפתחות האנושית הן התוצאה של מבנים ומוסדות קיימים. העיקרון השני מצביע על כך שבשינוי נכון של מבנים ומוסדות יש פוטנציאל להפחית באופן משמעותי את הסבל ולהרחיב את האפשרויות לצמיחתו של המין האנושי. עם זאת, שינוי חברתי, כתהליך יזום, עשוי לכלול תופעות לוואי בלתי רצויות שלפעמים יכולות להיות הרסניות ולהוביל למצב גרוע יותר מהמצב שקדם לשינוי. המחבר מציע את המושג "אוטופיה אמיתית" כדרך לחשוב על חלופות ושינויים אפשריים שלוקחים בחשבון את שני העקרונות הנ"ל.

המושג "אוטופיה" מגלם את המתח שבין החלומות לפרקטיקה בפועל, ומתייחס לפיתוח של חלופה שתכיל את שאיפותינו העמוקות ביותר, עולם שבו לכל האדם יש גישה לתנאים ההכרחיים לצמיחה. המושג "אמיתי" מדבר על חלופות לגבי אותן תופעות לוואי, השפעות או הדינמיקות ההרסניות שעלולות להתרחש שלא במתכוון בתהליך של שינוי יזום. המחבר בוחן את "האוטופיה אמיתית" באמצעות ארבע משימות. ראשית, ההתקנה והתיאור של העקרונות המוסריים הדרושים בכדי לנתח ולשפוט מוסדות חברתיים. שנית, שימוש בעקרונות אלה כמדדים לביקורת ולאבחון של מוסדות קיימים. שלישית, פיתוח חלופות בנות קיימא כתגובה לצעד הקודם של ביקורת ואבחון. רביעית, ההצעה של תאוריה ישימה, המסוגלת לשאת קדימה את השינוי, על הבסיס של החלופות שהוצגו. העקרונות המוסריים שישמשו לניתוח הם: שוויון, דמוקרטיה וקיימות.

עבור המחבר שוויון הוא מצב שבו יש לכולם, לכל האנשים, גישה לאותם התנאים החברתיים והחומרים הנחוצים לחיים משגשגים. יש לשים לב שיש הבדל בין "גישה לאותם התנאים" לבין "שוויון הזדמנויות". ומה זה אומר "חיים משגשגים"? הרעיון מתייחס לדרכים השונות שבהן אנשים יכולים לפתח את כישוריהם האינטלקטואליים, הפיזיים, האמנותיים, הרוחניים, החברתיים והמוסריים. התנאים החומריים, כפי שאנו יכולים לנחש, הם המשאבים הכספיים כדי לספק אבטחה לצרכים קיומיים. התנאים החברתיים כוללים כבוד הדדי, קהילה, סולידריות ואמון.


הרעיון של דמוקרטיה מדגיש את ערך הליבה שעליו כל מוסד דמוקרטי אמור להיבנות: גישה שווה לכל בני החברה לאמצעים להשתתף בקבלת החלטות שנוגעות להם. כלומר, אם החלטה מסוימת נוגעת ומשפיעה על חייהם של אנשים, אז האנשים האלה צריכים שתהיה להם האפשרות של להיות חלק מההחלטה. מרענן אמרתי?


קיימות מתייחס לדורות הבאים. הדורות הבאים צריכים את אותה גישה לתנאים חברתיים וחומריים שיש לדור הנוכחי. אם שוויון הוא הצדק החברתי לאנשים של היום, אז קיימות היא הצדק החברתי לדורות הבאים.

הפיכתו של הקפיטליזם כרוך בדמוקרטיזציה של הכלכלה. שלוש אסטרטגיות לשינוי ולהשפעה מוצגות במאמר: 1-קרע (שבר פתאומי בין המוסדות הקיימים לבין ההסדרים החדשים) 2- מצב ביניים (בנייה של צורות חדשות של העצמה חברתית בשולי הקפיטליזם, מקום בו הפעולות אינן נתפסות כאיום ישיר למעמדות השליטים ולאליטות), 3-מצב סימביוטי (השיפור של מבנים קיימים, תוך העצמת החברה האזרחית והמדינה, שיתוף פעולה בין תנועות חברתיות לבין הממשלות). המחבר טוען כי האסטרטגיה עם הפוטנציאל הגדול ביותר להשיג הצלחה היא שילוב בין המצב הסימביוטי לבין המצב ביניים.

לסיכום, הנייר מציע שינוי מבוסס על העצמה חברתית משמעותית שכרוכה במחויבות לפלורליזם ולמסגרות מוסדיות ההטרוגניות.
בעולם של "ככה זה" ושל "אין מה לעשות", החזון של "הסוציולוגיה של האפשרי" פותח סדק שדרכו אולי ינבוט זרע של שינוי. אסור להסיר מן השיחה את האופי המשחרר של המדע החברתי, ולמרות שזה יתפס כאילו אני חנונית מושלמת, אני חייבת להודות שקריאתו של המאמר העניקה לי פיסת אושר במשך כמה ימים.

* אהבת את הפוסט? מותר לשתף. תודה!

"כאשר שני אנשים רוכבים על סוס אחד, אחד מהם מוכרח לרכב מאחור"

סכום אפס

מאז שנות השמונים מתרחשים בישראל שינויים עמוקים ביחסי מדינה-כלכלה המבטאים אימוץ של מדיניות ומשטר כלכלי ניאו-ליברליים. הסדרים של אידאולוגיה ניאו-ליברלית בולטים לעין בדה-רגולציה, בליברליזציה של השווקים הפיננסיים, בהורדת הגבלות בתנועת הון ומוצרים, בהגברת ההשקעות הזרות בכלכלה המקומית והפרטה מואצת של נכסי ציבו. בעקבות שינויים אלה במישור הפרטי והציבורי, נראה שצמיחתם בשנים האחרונות של ניסיונות של ארגון עבודה, ייצור וצרכנות באים לבחון סוג של "כלכלה אחרת" שתיתן עדיפות לבני אדם כיצורים חברתיים ולמטרות חברתיות ולא לרווח ולצבירת הון, בו בזמן שמבקרים את הכלכלה הקפיטליסטית הדומיננטית. 

האידיאולוגיה הניא-ליבראלית מציבה במרכז את השוק החופשי, הפרט נתפס כשחקן רציונלי, אוטונומי ועצמאי המצופה להתחרות ולהתנהל בשוק החופשי על פי כלליו, ללא התערבות המדינה בענייניו. בהיבט הכלכלי, בין היתר ובהתאם לתהליך הנוא-ליברליזציה, התרחש תהליך דה-רגולציה, ליברליזציה של השווקים והפרטת נכסי ציבור. גם כאן התערבות המדינה נתפסת כמזיקה לאיזון הטבעי של השוק. במציאות כזו, האינדיבידואליזם, התחרות והצריכה הם שם המשחק והסולידריות החברתית נדחקת הצידה. מצב התחרות נתפס כטבעי. אפשר לתאר את התפיסה המושרשת כמשחק סכום אפס, בו אם יש מרוויח יש תמיד מפסיד. תפיסת “Win-Win” שבו כל המעורבים יכולים להרוויח אינה נראית חלק מהתפיסה הכללית. כפי שוויליאם שייקספיר טען: "כאשר שני אנשים רוכבים על סוס אחד, אחד מהם מוכרח לרכוב מאחור".

כלכלה אחרת?

בעשור האחרון מדינת ישראל עדה לצמיחה מואצת של התארגנויות שיתופיות, ביניהן ארגונים קואופרטיביים, על רקע הסדרים ניאו-ליברליים שמשפיעים עמוקות על החברה, הכלכלה ועל תפיסת הפרט.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהיסוד הקפיטליסטי הנכלל בהקמת אגודה שיתופית בהיותה בראש ובראשונה יוזמה כלכלית. נראה שהרעיון המוטבע של לקיחת אחריות אינדיבידואלית למצבו הכלכלי של הפרט מיושם בבואו להקים יזמות כלכלית שתיתן מענה לצרכיו. הקואופרטיב מתמודד עם מגמות מנוגדות, מצד אחד הצורך לאזן בין המניע הכלכלי למניע החברתי, כלומר, הצורך למנוע הכפפה של המרכיב החברתי על המרכיב הכלכלי, ומצד השני הצורך לעמוד מול השוק הרחב הקפיטליסטי, המחייב את העליונות של שיקולים כלכליים (לוי, 2004). שני הלחצים המופעלים בו זמנית על הארגון מציבים את הקואופרטיב בקושי מתמיד. הקואופרטיב נמצא במתח שבין היבלעות בתוך השיטה הקפיטליסטית לבין שמירה על משקל נגד מול אותה שיטה ומול הניאו-ליברליזם השולט.

הקואופרטיב כרפורמה?

שאלת כוח השינוי והאלטרנטיבה שהאגודות השיתופיות מציעות בהגמוניה ניאו-ליברלית עומדת על הפרק ומקבלת ייצוג בספרות. הסתכלות מעניינת על תופעת צמיחתם של הקואופרטיבים טוענת שההמרצה של גיוון ארגוני בשוק ויצירת מערכת מקבילה של ארגונים קואופרטיביים יכולות לאפשר רפורמה כלכלית. עידוד צמיחתן של מערכות בנות קיימא המורכבות מקואופרטיבים וגיוס של "כוחות השוק" של האקטיביזם יכולים להיחשב כצעד לרפורמה כלכלית בקפיטליזם וכאסטרטגיה רגולטורית. אפשרות כזו יכולה לרסן תאגידים, ליצור שווקים משודרגים ולטפח תחרות. הסתכלות זו מציעה התייחסות לתופעת הצמיחה של קואופרטיבים לא כבעלת כוח שולי בשוק קפיטליסטי דומיננטי אלא כמכניזם לשדרוג השווקים וכפתרון למשבר הקפיטליסטי הנוכחי (Schneiberg, M. , 2011).  כמו כן, צמיחתם של קואופרטיבים יכולה להוות גורם משמעותי לדמוקרטיזציה של השווקים (Dobrohoczki, R., 2006). לא זו בלבד, אלא שניתן להסתכל על קואופרטיבים כארגונים בעלי פוטנציאל להוות קרקע פורייה גם ליצירתה של חדשנות חברתית (Novkovic, S. 2007).

מה בסך הכל רוצים האנשים?
במסגרת עבודת סמינר בתואר השני ראיינתי חבר קואופרטיב צרכני. אחד מהציטוטים המייצגים ביותר את התוכן המרכזי במהלך כל הראיון הוא הציטוט הבא המדגיש סוג של כמיהה לקהילה "אבודה":

"לגבש קהילה. זה נושא מאוד חשוב [...] כל ההוגנות למיניהם. צדק חברתי, סביבתי, כל הראיה הכוללת [...] להביא את האנשים ביחד סביב משהו [...] להקשר הקהילתי יש לקואופרטיב הקשר חשוב וזה מהסיבות שאני שם, שיש לי איזה שאיפה לקיים כאן חיים קהילתיים מכיוון שאני כאן בשביל להישאר, לא חולף [...] המטרה שלי היא באופן כללי ליצור קהילה כאן שהיא תחייה בצורה שתאפשר חיים יותר מקיימים."

ההגדרה המילונית של "כמיהה" מציינת כך: "כמיהה היא תחושה סובייקטיבית של מחסור פנימי אל מול אובייקט חיצוני, וצורך עז לקבלו או להיות קרוב אליו. אל הכמיהה מתלווה פנטזיה, דימוי תודעתי, של האובייקט ה"חסר". למשל סיגריה, ידיעה, איש או אישה, מקום."[1] לשאלה מהי אותה קהילה שהמרואיין מדבר עליה, הרושם הוא שהחיים הקהילתיים מייצגים אקטיביות, המשכיות ושורשים. המצב במציאות הניאו-ליברלית מציב את הפרט בפרדוקס, בעוד שאנשים הם כביכול חופשיים לבחור, הם לא אמורים לבחור לבנות מוסדות קולקטיביים חזקים (Harvey, D., 2005).

"המדינה לא מרוצה ממני כצרכן כי לא מרוויחה כל כך הרבה [...] אני לא צרכן...אני לא צורך דברים."

אפשר להביט על הקואופרטיב בהיבט של יצירת קהילה בהתאם להגדרה הראשונה של "הצורך בקהילה" על פי פולסיני ((Pulcini כתגובה לאחד מהתופעות החולניות שיכולות להתפתח כתופעות נלוות לאינדיבידואליזם בעידן הגלובלי- חוסר ביטחון, איבוד משמעות, אטומיזם, היעדר סולידריות. על פי פולסיני, הגלובליזציה גורמת לריק בנוגע למשמעות ולזהות ומכוננת פתולוגיות מסוימות. הפתולוגיה הראשונה היא הסתכלות על האזרח כ"צרכן". כלומר, רודנות הצריכה גולשת החוצה מתחום שוק המוצרים בלבד. החולי השני הוא תפיסת האינדיבידואל כצופה פסיבי הניצב אל מול אירועים שאינם בשליטתו ושאין בכוחו לנהלם. שתי הפתולוגיות הנ"ל גורמות לצורך עז בקהילה (Pulcini, E. 2010). אומנם החולי המתואר נקשר לתהליך הגלובליזציה, אך ניתן לטעון שחולי זה מתגלה גם בתהליך הניאו-ליברליזציה. יכול להיות שהראיון מאפשר הצצה לניסיון "ריפוי" הפתולוגיות המוצעות על ידי פולסיני. התכנים המובעים בראיון מראים התנגדות מוחלטת להסתכלות על האזרח כצרכן וכשחקן פסיבי.

וויסות המתח
הפתרון נמצא ביצירה ובגיבוש קהילה איתנה ואקטיבית -שכיום אינה קיימת, כאשר הקואופרטיב הוא קרקע פורייה לכך. המשמעות המרכזית של ההחברות בהתארגנות שיתופית צרכנית, על פי ממצאי הראיון שקימתי,  היא יצירת הקהילה. הקהילה כמרחב בעל חשיבות עליונה לאדם. מקום שבו נמצא מענה לניכור של השוק, מקום חיוני לוויסות המתח בין הצורך הבסיסי לשייכות ולשוויון לבין הציווי לשוני ולבידול. הקהילה מוצגת כישות אחראית המאופיינת באזרחות אקטיבית החותרת לדמוקרטיזציה של השוק ולשליטה על תהליך הצריכה. משמעות נוספת של החברות בקואופרטיב הצרכני היא דווקא האפשרות לא להיות מתויג ומוגדר כ"צרכן". ניכרת השאיפה להיות אזרח, להיות אדם ולא צרכן במעגל צרכנות קפיטליסטית.

---

[1]מקור: אתר ויקיפדיה. נדלה ביום 15/02/2015 מ:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%9E%D7%99%D7%94%D7%94

לפני בחירות: פוסט אופטימי למיואש

מה המעמד הביניים והמעמד הנמוך רוצים? שינוי, יותר שוויון. מה המעמד הגבוה רוצה? סטטוס קוו. אני בטוחה שהאנשים שכרגע עומדים בתור בסופר לא צריכים שום תיאוריה שתגיד להם את הממצא הזה. אבל זאת בדיוק הנחת היסוד הבססית של ה-PRT (Power Resources Theory). התיאוריה מקשרת בין כוח פוליטי מבוסס מעמד כמאשב, וכוח מיקוח של העובדים בשוק הכלכלי כמשאב, לבין חלוקת ההכנסות בחברה. היא אומרת שהמעמד הנמוך והביניים מחזיקים עדיפויות שונות מהמעמד הגבוה בנוגע לחלוקת ההכנסות, הם (אנחנו, הביניים והנמוך) רוצים יותר שוויון. קיימות שתי ספרות שבהן אנחנו יכולים לפעול ליותר שוויון: 1- בפוליטיקה, 2- בשוק.

זהו פוסט לכל המיואשים למיניהם. לכל מי שחושב ש"אין מה לעשות". לכל מי שאיבד תקווה ששינוי הוא אפשרי. לכל מי שאיבד אמון בפוליטיקה. לכל מי שחושב שהכל מנוהל על ידי כוחות כלכליים גדולים ממנו ומרגיש שאין לו שום השפעה עליהם. זהו פוסט אופטימי. וזה הרגע שבו כל הפסימיים מפסיקים לקרוא. אבל רגע...בעוד שורה בבקשה.

אין ספק שהשוק- הכלכלה- כפי שהוא כיום מייצר אי שוויון. על פי הנתונים, דפוס ריכוזיות ההכנסות בארצות הברית אצל ה-1% שבצמרת ההכנסות גדל בצורה דרמטית בין שנות השמונים המוקדמות לשנת 2008, החל מקצת יותר מ-10% ל-23.5%, מגמת גידול של 135% במשך קצת יותר מעשרים שנה והמגמה ממשיכה. אז מה אפשר לעשות עם זה? על פי ממצאים של מחקר מעמיק שנעשה בארצות הברית ושהתפרסם בשנת 2012 יש הרבה מה לעשות. המחקר בדק את הסיבות לעלייתם של ה"סופר עשירים" בארצות הברית. נמצא ששינוי רפובליקני בקונגרס, קיטון בגודלם של איגודי העובדים- ירידה במספר החברים בהם- מיסוי נמוך על ההכנסות בצמרת ובועה פיננסית גדלה שיחקו תפקיד מכריע. מיסוי נמוך בהכנסות הצמרת? מיסוד של מדיניות כלכלית ליברלית שמקדשת את כוחות השוק "הטבעיים" ללא התערבות המדינה? חוסר רגולציה? נשמע מוכר ומאוד קרוב.

בהתאם למחקר, גם על פי התיאוריה וגם על פי הממצאים האמפיריים, פוליטיקה יכולה לשנות מציאות כלכלית. השקפות פוליטיות של מפלגות יכולות לקבוע את התנאים הכלכליים שבשוק. על פי ה-PRT  מדיניות איננה "משאב", אבל היא יכולה לשנות את המציאות הכלכלית, לא רק על ידי מדיניות כלכלית ישירה, אלא כפי שמחברי המחקר מסבירים, גם על ידי מנגנון של "התניית השוק" (Market conditioning). זהו מנגנון שאומר שעל ידי פעולות, החלטות ומדיניות פוליטית נוצרים תנאים מסויימים שבכוחם להשפיע על החלטות שמתקבלות בשוק. דוגמה מעניינת היא שינויים בתכניות הלימודים במערכת החינוך.  שינוי מדיניות בתחום החינוך ישפיע על הכישורים של כוחות העבודה, מה שישפיע ללא ספק על מדיניות גיוס עובדים בפירמות ועל גובה השכר. על פי ממצאי המחקר ניתן לקבוע חד משמעית שמשאבים פוליטיים (כוח פוליטי) אצל שכבות הביניים והנמוכות מקטינים אי שוויון בחלוקת ההכנסות עוד לפני מיסוי והעברות. המשפט הזה אומר דבר מאוד פשוט ובסיסי: על ידי תוצאות הבחירות, אנחנו האזרחים, יכולים לשנות את המציאות הכלכלית שלנו. כן, יכולים. מוכח. מפלגות שונות נוהגות שונה ומביאות לתוצאות שונות. אין דבר כזה "כוחות השוק הטבעיים". אין.

איך התניית השוק פועלת? לדוגמה, מיסוי גבוה על רווחי הון מביא לשינוי התנהגות אצל מרוויחי הצמרת. עסקאות מועברות לאפיקים אחרים במטרה להקטין הכנסות מרווחי הון. פתאום רואים פחות הכנסות מרווחי הון עוד לפני מיסוי והעברות. מיסוי גבוה יכול גם להשפיע על האופן שבו ההכנסות מדווחות, אפשר להמתין עד לזמנים שבהם המיסוי נמוך יותר. כשזה קורה, ריכוז ההכנסות אצל ה-1% שבצמרת מרחיקה שחקים בזמן שהמיסוי הולך וקטן. מה גם שהמדינה מצופה להשקיע את הכנסותיה ממיסים בתכניות שירחיבו את המסוגלות התעסוקתית של השכבות הנמוכות ובתכניות של חלוקת הכנסות מחדש (redistribution). איך היא תעשה כך ללא הכנסות ממיסים מרווחי הון, ללא מיסוי ראוי לתאגידים ולחברות גדולות? "מיסים נמוכים לחברות צמרת שמרוויחות הון...מחיקת חובות לעשירים...תספורות"...מוכר לכם? ואיך תעשה כך אם תכניות של חלוקת ההכנסות שוויונית שדורשות רגולציה והתערבות מסויימת של הממשלה, והתערבות או רגולציה אינן חלק מההשקפה הפוליטית כלכלית? אבל רק רגע... "מחיקת חובות ותספורות" זה לא נקראה "התערבות הממשלה"? פתאום "התערבות" נחשבת ל-"התערבות" רק כשמדובר על שמירה על שוויון בסיסי בחלוקת ההכנסות? רק אז נחשבת ההתערבות ל"מזיקה" למאזן הטבעי של השוק? ערכים סלקטיביים...מעניין.

על פי המחקר, הצמיחה והרווחה אינה מחלחלת למטה, בין היתר, בגלל אותה הנחת יסוד שאומרת שלמעמד הגבוה יש עדיפויות שונות ממעמד הביניים והנמוך בנוגע לחלוקת ההכנסות. ה-1% שבצמרת אינו רוצה שוויון חלוקתי. הרווחה בחיים לא תחלחל למטה. נעבוד, כן, מקומות עבודה אולי יהיו. משכורות נמוכות שבקושי מספיקות ולא רווחה. כנ"ל בועת הנד"ן. מיטיבה עם אותו 1% של מרוויחי צמרת. נדל"ן כרוך בכל ענייני הנלווה שלו, משכנתאות, ביטוחים...ומי הבעלים של כל זה? אותו 1% שבצמרת שבו מתרכזת הכנסה.

אז מה נעשה? מה שיפה במחקר הזה הוא שהוא מחזיר את הכוח לאזרח, הוא מראה, מעבר לכל ספק, שיש בידי הבוחר את הכוח לשנות, שמדיניות ממשלה והחלטות פוליטיות משפיעות בפועל על התוצרים הכלכליים שאנחנו מקבלים. החלטות פוליטיות, במידה רבה, יוצרות את השוק.

"חופש פוליטי בלי שוויון כלכלי הוא העמדת-פנים, מעשה מרמה, שקר; והפועלים אינם חפצים באף שקרים."

- מיכאיל באקונין

*** * *** * *** * *** * *** * ***
המחקר:

The Rise of the Super-

,Rich: Power Resources, Taxes

Financial Markets, and the

Dynamics of the Top 1 Percent

 1949 to 2008 

Thomas W. Volschoa and Nathan J. Kellyb