המדריך לחרדתית המזדקנת - ריקנות קיומית

על פי החרדתית, הריקנות הקיומית היא המקור וגם התוצאה של החרדה הקיומית. קודם כל אדבר על החרדה. כי יש חרדות ויש חרדות. אבל אין כמו החרדה הקיומית. זה אב הטיפוס של החרדות. האידיאה של אפלטון. היא קוראת לעצמה קיומית בשביל לבלבל, כדי שנחשוב שהיא קיימת בעולם של החושים. אבל לא, היא קיימת רק בעולם של המטפיסיקה. לפעמים זה כמו כאב פנטום. כאב שקורה כשאדם עובר קטיעת איבר אבל עדיין מרגיש אותו, כאילו היה האיבר עדיין קיים בצורתו המוחשית, כרגיל, כמו קודם.


אם הייתי צריכה להגדיר את החרדה הקיומית (למרבה המזל אני לא צריכה לעשות זאת) הייתי עושה את זה על ידי הגדרת ההפך ממנה. בהיפוך. נגיד, על ידי סוג חרדה שבהגדרתה היתה ההפך מהקיומית. למשל, החרדה הטופולוגית. זאת שתופסת אותך כאשר את נוהגת בשקט בכביש בלילה והנהג מקדימה זורק בדיל סיגריה דלוק מהחלון. לסוג חרדה זה שני מאפיינים: הראשון מכיל היבט מודע, הספק, וגם היבט לא-מודע, הביטחון. הספק מניע שאלות מפתח כגון "מה אני אמורה לעשות? עלי לעצור? להאט? לברוח לשוליים? אולי להאיץ? לקלל את הנהג?" הביטחון, המהווה את המחולל העיקרי של החרדה טופולוגית, כולל מצבים שנתפסים כבטוחים, כגון "עכשיו אני אסע על הבדיל ואתפוצץ " (כמובן, אדי הדלק?). המאפיין השני, המופיעה כרונוליגית לאחר הראשון ועדיין מסגרת המודע הוא ההחלטה. הוא מורכב בדרך כלל מחלק אקראי, שהוא ההחלטה עצמה, ומחלק מחושב שמחובר ישירות להחלטה שהתקבלה. נניח כי ההחלטה היא "האטה". יש בו מחשבות כמו "ההאטה שלי מעלה את הסבירות שהרוח תגרור את הבדיל ימינה, אז עד שאעבור מעליו בהחלט הוא כבר לא יהיה על הכביש בדיוק בדרך שלי, כלומר, לא אדרוס אותו עם הגלגל, במילים אחרות, לא אתפוצץ".

כפי שבחרדה הטופולוגית ניתן לזהות טופולוגיה טיפוסית, ככה החרדה הקיומית בלתי ברורה לחלוטין ולא ניתן לזהות בה דבר. זה משהו שהוא פשוט שם, צורתי. חזק. האידיאה עצמה. האידיאה של החרדה אשר עברה תהליך אובייקטיביזציה, כך שלעיתים יכולה לקבל ייצוג כחרדה טופולוגית. חרדה קיומית היא לא רק נחלת הנשים בלבד או ייחודית רק לגיל המעבר, אבל יכולה להתחדד אצל נשים בגיל המעבר. במיוחד אצל החרדתית המזדקנת.

עכישו שהבנו את החרדה הקיומית אצל החרדתית המזדקנת, אתייחס לריקנות הקיומית (שהיא לא כל כך ריקה, אלא מלאת חרדה). יש לאישה בגיל המעבר "הבנת יתר", כפי שהזכרתי כאן. תכונה זו מסוגלת לייצר הרבה מאוד שאלות כמו "מדוע הבת שלי בת 17 לא מחוברת לווטסאפ? עדיין שני סימני וי אפורים? למה את לא עונה עכשיו, אם את תמיד עונה לי? למה יש רק סימן וי אפור אחד, הנייד התקלקל לה? למה אני לא שומעת מהבת שלי השנייה בת ה- 14? שני סימני וי כחולים ועדיין לא עונות לי?" שאלות שיש בהן כדי ליצור שאלות נוספות כגון "האם היא נחטפה? אולי היא איבדה את הנייד? גנבו לה את הטלפון? יכול להיות שבתי נרדמה ברכבת ובמקום לרדת בתל אביב הגיעה לנהריה? אולי אין עוד רכבות היום והיא אתצטרך ללון בספסל שעל הרציף בנהריה בלי יכולת ליצור קשר? האם היא התעלפה והיא עכשיו לבד ובלי עזרה? ואם קרה לה הגרוע מכל?!" לכל השאלות הללו יש רק תשובה אחת אפשרית: כן. 

זאת התוצאה של הריקנות הקיומית בחזקת עשר. של המועקה החרדתית כפול מאה. החרדתית המזדקנת רוצה את האידיאה, את הווטסאפ האידיאלי, לא זה הנתפס בעולם של הצללים, של התפיסה האנושיות, אלא זה שדרכו אפשר לשלוח הודעה שתיענה באופן מיידי. אם לא כך, לשם מה המציאו את הווטסאפ? שאלות חדשות ושונות מתחילות להתעורר.

הריקנות הקיומית יכולה להתמלאת גם בחלומות, במסיבות משפחתיות, בארוחות צהריים עם חברים, בריח של גשם, בגרגורי החתול שלך, בצחוק של הילד הקטן, של האמצעית ושל הבכורה, בהליכה שקטה עם בעלך, או עם חבר או חברה...אבל בשביל זה החרדתית המזדקנת חייבת לעצור רגע. לתת הפוגה למצב של "הבנת יתר". אבל כיצד? ואיפה כפתור הפאוז?

סוגיה זו...כבר תשאר לפוסט אחר.

המדריך לחרדתית המזדקנת

קריקטורה מאת דניאלה לונדון דקל 

מה הולך לקרות עם העבודה שלי? מה יהיה עם הכתף שלי? האם הדשא הסינטטי ישתלט על הגינות הציבוריות עד שיהיו לי נכדים? עד לא מזמן לא שאלתי את עצמי השאלות כאלה בכלל. כנראה שזה עניין של גיל. עוברים את מחסום ה-45 ומתישהו מתחילים לפחד מדברים שקודם לא פחדנו מהם. לא רק שקודם לא פחדנו מהם, אלא שלא היו קיימים בכלל בתודעה. דברים כמו טרמיטים, מחלות (תמיד סופניות כמובן), פחד מלאבד את העבודה, מפלישת חייזרים, פחד שיקרה משהו רע ובלתי הפיך. התחושה היא שבגיל כזה הכל הופך לבלתי הפיך.


בעיקר אני שואלת מה הולך לקרות עם העבודה של בעלי. לבעלי יש עבודה של מהגר. מה לעשות. במקצועו הוא שחקן ובמאי עם ניסיון עשיר. עם פרסים במדף, אבל גם עם מבטא מאוד עשיר. ובלי קשרים בארץ. ככה זה. ואם ככה, אז, יש לו עבודה של מהגר, עבודה של עולה חדש.הוא קורא. קורא מוני מים בחברה שמעניקה שרותים מוניציפליים לתאגיד המים, הוא איש שטח. כלומר, עובד בחברה אחת בתוך שרשרת ההפרטה. אבל, זה לא העניין שבגללו אני שואלת מה יקרה לעבודה שלו, אלא בגלל שעוד מעט כל מוני המים יהיו אלקטרוניים. מוני המים יהיו כאלה שישלחו את הנתונים הישר ללווין ול- GPS והחברה תקבל אותם ללא מגע יד אדם. סוג של Waze, אבל בלי פקקים. אבל אולי אין הרבה מה לדאוג ואפשר להפוך לפרילנס, לא? פשוט להתמקם איפשהו ביקום של המקצועות החופשיים.


הפתרון של להפוך לפרילנס מפתה בצד אחד, ומצד שני הפרילנסריות משאירה את האדם חשוף ובלתי מוגן. אני אומרת את זה מתוך ניסיון, הייתי פרילנס כל חיי חוץ מבשלוש השנים האחרונות. כפרילנס יש לך מצד אחד את החופש היקר והרצוי, אבל מצד שני העונש (הקבוע בחוק) על היותך עצמאי. בעצם, כנראה שאני שואלת האם הגענו לדרך ללא מוצא. ואם כן הגענו, אז מה עושים.


המדריך לחרדתית המזדקנת עוד לא נכתב, אז אין לי הדרכה בנושא. אני מתעפיית מספרים על עזרה עצמית ועל פיתוח אישי. חוצמזה, בדרך כלל ספרים כאלה מיועדים לאדם הצעיר והפרודוקטיבי ולא לאישה חרדתית בגיל המעבר.


בגיל המעבר יש יתרונות וחסרונות. יתרון בולט הוא שפתאום דעתם של אחרים - למשל על המראה שלך, על אמירות שלך או על איך ומה את עושה- פחות נוגעות. בעצם לא רלוונטיות. יש איזשהו ביטחון עצמי נוסף שלא היה קודם. פחות רגשי אשמה. יתרון נוסף הוא היכולת לשאול שאלות שקודם לא היית מעלה על דעתך. ככה החיים מעניינים יותר. זה בעצם גם יתרון וגם חסרון. "הבנת יתר" אני קוראת לזה. זה כשמבינים יותר מדי. מבינים מצבים, אנשים, תהליכים. אז מצד אחד זה cool, אבל מצד שני זה מלחיץ, מדכא ומוריד מההנאה הכללית. והסטרס עלול ל הפוך לסטרס כרוני, הרי כפי שאמרתי קודם, בגיל הזה הכל הופך לבלתי הפיך.


ואני, אני שרק ילדה רוצה להיות, אני שאף פעם לא לקחתי את עצמי ברצינות יתר, רק שטותית אני רוצה להיות ולצחוק מדברים מפגרים, פתאום מוצאת את עצמי בעולם שמצפה ממני להפגנת חשיבות עצמית. איזה חשיבות עצמית ואיזה נעליים?


אם לחזור למדריך לחרדתית המזדקנת, הגיע הזמן לכתוב אותו. הרבה נאמר על גיל המעבר, הרוב על ידי רופאים. אבל מכיוון שגיל המעבר זה לא מחלה, אלא רק גיל, מעבר, נראה לי שאשבור את קשר השתיקה של בנות גיל המעבר וארים את הכפפה. נשאיר את הרופאים עם הרפואה ונראה מה יש לבחורה לומר. לפחות אנחנו בעידן כזה שבו נשים חיות מספיק שנים בשביל לחוות את גיל המעבר. ולספר עליו.

המשך יבוא.

כך תתגברו על פחד קהל ב-7 צעדים פשוטים

לא כולם נולדו שחקנים. לא כולם מרגישים בנוח על הבמה. לפעמים רק המחשבה על להציג מול קהל מעלה את הדופק ומכניסה ללחץ. למרות זאת, הרבה פעמים אנשים נדרשים להציג מול קהל, אם מדובר על להציג נושא מול אנשים, לדבר בחתונה של חברים או של קרובי משפחה, להציג מצגת או אולי לנהל ישיבה שתכלול הצגת מסקנות וסיכומים. אלה מקרים שבהם אנשים יכולים למצוא את הזמן עם כאבי בטן או עם נידודי שינה בלילה שלפני האירוע.

אני מציעה 7 צעדים פשוטים שיכולים לשפר את הרגשה:

1-     לקחת מספיק זמן להכנה. להשקיע לפחות פי חמש זמן הכנה מהזמן העומד לרשותכם להצגה עצמה.

2-     לעצב את המסר העיקרי שלכם. לשאול את עצמכם ולענות במדויק: מה רוצים לומר בכלל? מה הקהל שלכם צריך להבין ו\או לדעת? מהו הדבר העיקרי שאתם רוצים להעביר? המסר העיקרי הוא לא בהכרח הנושא שעליו מדברים. אני יכולה לדבר על גידול פרחים ולהעביר מסר שקשור לאהבה למשפחה ולהשקעה בילדים, למשל. המסר העיקרי יכול לכלול הכוונה לפעולה, עידוד דבר מה או העלת מודעות לגבי משהו.

3-     לארגן את המרכיבים של המסר העיקרי בסדר חשיבות. להגדיר לעצמכם מהו "ההכרחי", מהו "הרצוי", מה "האפשרי" ומה תגידו רק אם יש זמן.

4-     להגדיר מטרות. שאלו את עצמכם וענו על השאלות הבאות: מה תרצו שהקהל ידע? מה תרצו שהקהל ירגיש? מה תרצו שהקהל יעשה? תבנו את אופן ההצגה בהתאם למטרות שהגדרתם.

5-     הכינו עזרים. עזרים יכולים כמובן לסייע בהעברת המסר בצורה אפקטיבית, אך גם יכולים לספק סוג של "משענת" זמינה לדובר. אפשר להכין לעצמכם דפים ולהניח אותם בהישג יד. לא במטרה שתקראו מהדף, אלא במטרה שהדפים ישמשו כתזכורות בעת הצורך. במידה ומאבדים פתאום את חוט המחשבה, מבט חטוף בדפים המונחים בקרבת עמדת הדובר יכול להחזיר את חוט המחשבה. מניסיוני, בסופו של דבר אף פעם לא נוגעים בדפים, אבל רק הידיעה שהם שם מצליחה להוריד את הלחץ ואת החרדה. אתם יכולים להכין מצגת יפה עם ראשי פרקים, תרגיל הפעלה, שאלות לקהל, תמונות.

6-     להכיר את הקהל העומד מולכם. מי הם? מה הרקע שלהם? מה הידע והניסיון שלהם על נושא ההצגה? תתאימו את השפה, את עולם המושגים ואת אופן ההצגה לקהל שלכם. אם נושא ההצגה לא זר לגמרי עבור הקהל שלך אל תשכחו שהניסיון שלהם יכול להיות לכם דווקא לעזר. אל תחששו לא להיות לגמרי מקוריים -זה רק יוסיף לכם לחץ- לפעמים רק ארגון מחדש או ארגון שונה של הידע יעשה את העבודה.

7-     להתאמן. לנצל כל הזדמנות לעמוד מול קהל ולהתאמן.

*אהבתם את הפוסט? שתפו אותו בפייסבוק.

חמש דרכים למנוע מהכבלים של האוזניות להסתבך בקשרים

קבוצת חוקרים מהמחלקה לפיסיקה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו שאלו על התעלומה שמערערת את משתמשי האוזניות: סיבוך הכבלים של האוזניות בקשרים בלתי נמנעים -ולפעמים בלתי פתירים-. המחקר -שהוצג בשם "קשירה ספונטנית על ידי ערבוב בכבלים" (Spontaneous knotting of an agitated string)- הוצג על ידי דוריאן ריימר ודאגלס סמית' ובא לברר מה הן הסיבות שהובילו לקשירה באופן ספונטני של החוטים באין סיבה הנראית לעין. למרבה הצער, התוצאות מאכזבות. על פי המחקר, הבעיה באוזניות שלך היא שהכבלים באורך של מעל 46 סנטימטר. מהבדיקות נראה שכמעט בלתי אפשרי עבור כבל קצר יותר להקשר כאשר נחשף לתסיסה. מאורך של 46 ועד 150 סנטימטר, הסיכוי של הכבלים להסתבך בקשרים עולים בהרבה.

מקור: כאן

אני בטוחה שאתם –כמוני- אינכם מוכנים להשלים עם הגזרה. אם כל הכבוד למדע ולמחקר המאיר עיניים הזה, הממצאים עוררו בי מוטיבציה לחפש מה באפשרותי לעשות בנדון. אני מעוניינת להציע כאן חמש דרכים איך למנוע מהכבלים של האוזניות שלנו להסתבך בקשרים בספונטניות.

המדריך:

1- לא לשמוע באוזניות. מה רע ברמקולים של טייפ - רקורדר כזה שהונח -אז בשנות השמונים- בכתף החסונה של איזה גברבר שזוף? תיהיו טרנדיים! לכו על אופנת "הרטרו"!

2- השתמשו בכבלים כצמיד. פשוט תגלגלו אותם על מפרק היד כשלא עשים בהם שימוש לאוזניה. מה רע? הרי צמיד גומי שחור מתאים כמעט לכל אאוטפיט. 

3- תנצלו את המצב לאימון היכולת שלכם להיות סבלניים. זה ישתלם באחד מהימים.

4- תקימו את הסטארט אפ הבא של ישראל, מפעל לייצור כבלים של אוזניות באורך של פחות מ-46 ס"מ. רעיון נוסף הוא ייצור כבל טלסקופי. 

5- תפתחו כלים אימוניים לחיים. תתרגלו את היכולת לשנות אמונות מעכבות. תפתחו מיומנות להחליף את אמונותיכם המעכבות באמונות מקדמות. דוגמה: "כבל של אוזנייה הוא חפץ דומם. אין לו תודעה או רצון חופשי. לכן, אין לו אפשרות להיות ספונטני - או מתוכנן, או רגיש או אוהב טיולים-. ככה ש-"להסתבך בספונטניות" הוא לא יכול בעצם".

אשמח לקבל מכם רעיונות לדרכים נוספות!

המדריך המעשי למשבר גיל הארבעים וחמש

זה כבר ידוע שתוחלת החיים גדלה, אנו חיים יותר מאשר בעבר. נראה כי מה שהיה "משבר אמצע החיים- משבר גיל הארעים" אצל נשים, עבר לגיל ארבעים וחמישה. לי לא היה משבר בגיל הארבעים, אבל כיום אני יכול לתפוס על מה מדובר כשמדברים על משבר אמצע החיים המפורסם. אם כבר אני מדברת על זוטות חשובות אלו עם נשים אחרות בגילי, אז מתוך השיחות גיליתי שאם קורה משהו קצת מטריד -אבל לא ממש משבר- זה קורה בערך בגיל ארבעים וחמישה ... ולא ארבעים.

ההסתכלות על זה יכולה להיות חיובית או שלילית, בהתאם לסיפור שאת מספרת לעצמך. הרשימה הבאה יכולה להיות כלי מניעתי למשבר אצל נשים בגילאי 40-45 (ויותר גם).

איך להיות מלאת חיוניות בגיל ארבעים?

המדריך

1-     האקנה מוכיח את גילך הצעיר.

2-     לכוכבות הוליווד יש הצלוליטיס גם.

3-     משקפי קריאה? מחקרים הראו כי אנשים עם משקפיים נחשבים לחכמים יותר.

4-     הזמן שלפני כן השקעת בילדים הוא עכשיו בשבילך.

5-     הארבעים הוא השלושים החדשים. (אל תצחקי, חלק מזה הוא נכון)

6-     קחי דרך חדשה לנסוע\ללכת למקומות הרגילים שלך. לכי\סעי ברחובות אחרים.

7-     אם את רוצה לעשות קעקוע, תעשי את זה בלי לשאול את עצמך האם זה בגלל משבר אמצע החיים.

8-     רק בגובה את לא יכול לגדול.

9-     תעניקי את הערך הראוי לכל מה שהשגת.

10-  אל תקראי מדריכים מעשיים למשבר גיל הארבעים.

חמש דרכים לשיפור השינה - שעון הקיץ הגיע

 

לא! לא אחורה....להזיז שעה קדימה! קדימה!

שעון הקיץ הגיע, ואיתו הגיעה גם שעה אחת פחות לישון בלילה. הג'ט לג הצפוי לי מעצים אצלי את תופעת השינה האבודה. המדריך הבא מנסה להוות עמוד שדרה לי ולכל מי שעייף.

 **^^^** מדריך אישי **^^^**

1-     להפסיק לספור שעות שינה. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני, מאז לידת הבת הבכורה סופרת שעות שינה. לא רק לעצמי, אלא גם לבעלי, לבת האמצעית, לבן הקטן ולבת הגדולה, לחברות שלי, למכרים מזדמנים, ולשכנים. אני סובלת מפוסט טראומה בעניין השינה האבודה. סופרת שעות שינה בדומה לספירת קלוריות. בספירת קלוריות אני מרוויחה ניהול סטטיסטי נוקב של מתינות חסרה, ובספירת שעות שינה אני מרוויחה ידע סטטיסטי על עייפות יתרה.

2-     לא להאמין שניתן לצבור שעות שינה. אני יודעת את זה, קראתי כתבות ושמעתי מומחים שאומרים שאין "להשלים" שינה בסוף השבוע, כי השעות שאבדו, אבדו לנצח. קביעה זו מעוררת אצלי פחד קיומי, אבדו לנצח? חבל שאי אפשר לצבור עכשיו שעות שינה לאחר כך. חבל. אבל אם ככה, אז למה אומרים לנשים בהריון "תשני עכשיו כי אחר כך לא תוכלי"? חוכמת ההמונים לא תופסת פה? שינה היא לא דבר מוחשי, זה לא כסף וזה לא רכוש. בניגוד לסמנטיקה המושרשת בחברה שלנו הקפיטליסטית המערבית, לא ניתן לחסוך שינה, לא ניתן להלוות שינה ולא לצבור שינה. אמונה במצבורי שינה היא תודעה כוזבת.

3-     להאמין בשינת יופי. היופי החיצוני משקף את היופי הפנימי. משפט יפה כשלעצמו. היום דווקא ישנתי כמעט 12 שעות, ובארוחת הבוקר בן זוגי אמר לי פעמיים "את יפה"- זה לא קורה בכל ארוחת בוקר- "שינת היופי", עניתי לו. יופי חיצוני משופר לאור שינה מספקת? יש דבר כזה? חוכמת ההמונים כן תופסת פה? וואלה, לא צריך לסבול בשביל להיות יפה.

4-     להפסיק להתעסק ברשימת המטלות בחמש אחר הצהריים. יש לרשום את רשימת המשימות לביצוע בפנקס או בלוח, ולשכוח ממנה עד למחרת. קשה? הכל עניין של הרגלים. ההתעסקות ברשימת המשימות בשעות הערב, או הלילה, לא תצמק אותה.  

5-     להפסיק להאמין ששעון הקיץ ישבש לי את החיים. יש ליישם את הנקודות 1-4. הניסיון להתגבר על השעה האבודה מתחיל אצלי שבוע לפני שינוי השעון, זה יפסק כשאתחיל ליישם את המדריך מנקודה 1 עד 4.

*אהבת את הפוסט או את הבלוג? אנא תמליץ עליו או שתף בפייסבוק. תודה!