זוכרת את הרגע כשדווקא?

האם קרה לכם שפתאום נראה שדווקא אתם בעצמכם שמים לעצמכם רגל? אתם כל כך רוצים משהו אבל נראה שאתם פשוט "מחבלים" בסיכויים שלכם להשיגו?

אורנה, למשל, הוזמנה לדבר בכנס. להזדמנות הזאת היא חיכתה הרבה זמן. למה בדיוק אז, ערב לפני הכנס, לקחה על עצמה לשמור על הילדים הקטנים של חברתה עד השעות הקטנות של הלילה? האם לא יכלה להגיד "לא"? האם היא פשוט לא מספיק אסרטיבית, או שיש עוד משהו שמשחק כאן?

Self-Handicapping , או בעברית, "נחות עצמית-הכשלה עצמית"הוא מושג לקוח מתוך הפסיכולוגיה החברתית. מדובר על אפקט הכבדה, התנהגות שפוגעת בסיכויים שלנו להצלחה. מכשול שהאדם עצמו מכין לעצמו. למה? אולי מסתתר שם איזהו רווח עבורנו שאינו כל כך גלוי לעין?

אז למה הכשלה עצמית כדאית?

בואו ניקח את הטווס כדוגמה: כולנו ראינו את היופי העצום של זנבו המפואר הפתוח לרווחה של הטווס. באו נראה מהן תופעות הלוואי שבזנב כזה: הוא כבד, הוא מסורבל, הוא יכול להוות מכשול מסוים להשרדותו. עם זאת, בזנב כזה מסתתר איזשהו מסר לסביבה, בעיקר לנקבות: "אני יוצר בעצמי ולעצמי הכשלה ואני שורד! אני סוחב זנב ענק וכבד, תראו, זה אומר שאני ממש חזק! וגם יפה!" אצל בני אדם אפשר לראות את התופעה כך: לילה לפני מבחן (או כנס חשוב) לא ישנים מספיק טוב...כאילו את\ה מכשיל\ה את עצמך.

אם מדברים על למה כדאי לנו, נראה שיש כאן רווח כפול: חיזוק עצמי גם אם נכשלים וגם אם מצליחים. בצד אחד, שומר על עצמי, כי גם כשאני נכשל\ת האני העצמי בסדר. יש לי תרוץ מספיק טוב. האדם יוצר לעצמו קושי נוסף בהתמודדות קיימת, ככה שיותר קל להסביר לעצמי למה נכשלתי במקרה של כישלון. בצד שני, אם אני מצליח אני תותח! אפילו שהיה קשה מעבר לצורך, הצלחתי!

נוסף לרווח הכפול שהיא מציעה, השיטה הזאת בטוחה, שומרת אותנו במקום בטוח, של שליטה כלשהי. מקום שבו אני מכין לעצמי תנאים מסויימים, שאותם אני מכיר ויודע, שהם לא משהו בלתי צפוי, גם אם הם מכבידים ומאיימים להכשיל אותי. אנשים שנכנסים להרגל כזה נמצאים במקום הנוחות שלהם כשהם במקום של הכשלה עצמית. אז מה אפשר לעשות, מעבר ללקבל מודעות על סגנון הפעולה האישי? קודם כל, אין להפחית בערכה של המודעות לאפקט ה- Self -Handicapping . כמו בכל תהליך שינוי, הצעד הראשון הוא קבלת מודעות לגבי קיום ה-"בעייה". פיתוח מודעות מעלה אותנו כמה מדרגות. עכשיו יש לנסות ולשנות את ההרגל אם מעוניינים בכך.

יחד עם הצורך לשמור על עצמנו, על הערכה העצמית שלנו, יש לנו גם צורך לגלות את האמת על עצמנו. אנחנו לא רק מפעילים מניפולציות על עצמנו להעלות את הערכה העצמית, אנחנו גם רוצים לדעת את האמת. על פי תיאורית האימות העצמי של Swann, שהוצגה בשנות ה-'90, אנחנו שואפים להגיע לאמונות יציבות ומדויקות על עצמנו, כאלה שנותנות לנו תחושה של יציבות ועקביות בעולם, אנו גם שואפים להערכה מציאותית של יכולתנו. זה עושה אותנו יותר מוכרים וצפויים לאחרים ולעצמנו. לשם כך אנחנו אוספים מידע בשתי דרכים:

1-     מיקוד במידע רלוונטי- מידע תואם את התפיסה העצמית שלנו.

2-     סביבה מאשרת- סימני זהות.

עיקרון המיקוד במידע הרלוונטי אומר שאנחנו נוטים להתמקד במידע שתואם את התפיסה העצמית שלנו גם כשהמידע הזה לא הכי מחמיא. כלומר, מגלים תשומת לב מוגברת למה שתואם את התפיסה העצמית שלנו. למשל, אנשים עם הערכה עצמית נמוכה מתמקדים וזוכרים יותר את המשובים השליליים שהם מקבלים מהסביבה. זאת, מכיוון שזה מתאים לתפיסה העצמית שלהם. יתרה מזאת, הם מעדיפים אינטראקציה עם אנשים שמביעים משוב שלילי.

עיקרון הסביבה המאשרת אומר שבאמצעות התנהגותנו שלנו אנחנו יוצרים לעצמנו סביבה חברתית מאשרת-עצמי באמצעות סימני זהות (לבוש, תספורת, הבעות פנים, תכשיטים, חדר מגורים...מיתוג!) אנחנו משדרים לאחרים היביטים חשובים בזהות שלנו. מתוך כך משדרים "מי אנחנו ואיך נכון להבין ולפרש אותנו". אנשים נוטים להתחבר לדומים להם, כך נוצרות חבורות בעלות מכנה משותף, גם אם לפעמים מדובר על רגשות שליליים. התהליך הזה גורם לכך שהחיים החברתיים שלנו מאשרים ומחזקים את התפיסות שלנו לגבי עצמנו.

על פי  Swann, בתוך תהליכי גיבוש ושכלול ההיכרות העצמית יש סתירה בין הצורך בהאדרה עצמית לבין הצורך באימות עצמי. הצורך בהאדרה עצמית הוא תגובה רגשית, מהירה ואוטומטית למשוב חיובי או שלילי. דרכה נוצרת בעצם הרגשה תואמת. הצורך באימות עצמי הוא תהליך קוגניטיבי, של שיפוט, בחינה ותוקף של המשוב ואמיתותיו, בכדי לתת לנו הערכה נכונה ליכולתנו. זה כמובן דורש קשב וזמן. לכן מתבצע רק כשיש פנאי לכך.

Swann ביצע ניסוי מעניין שבו אספו סטודנטים בעלי הערכה עצמית חיובית ושלילית ונתנו להם משובים- חיוביים ושליליים. בעלי התפיסה השלילית ראו את משוב השלילי כמדויק ונכון. בעלי תפיסה חיובית ראו ככזה דווקא את המשוב החיובי. כולם הרגישו טוב יותר עם המשוב החיובי מאשר עם המשוב השלילי.

אז מה אנחנו רוצים יותר, הערכה מדויקת של יכולתנו או הערכה שתואמת תפיסה עצמית? זאת שאלה.

קראתי פעם אמירה שטענה ש-"אנחנו מחנכים את הסביבה שלנו איך להתנהג איתנו". אני סבורה שיש מן האמת במשפט הזה. על פי האמור קודם לכן, הסביבה יכולה להיות מראה או מקור לידע. אני תמיד בוחרת את "הגם וגם" לעומת "האו-או", ככה שהסביבה יכולה להיות גם מראה וגם מקור לידע.

כך תתגברו על פחד קהל ב-7 צעדים פשוטים

לא כולם נולדו שחקנים. לא כולם מרגישים בנוח על הבמה. לפעמים רק המחשבה על להציג מול קהל מעלה את הדופק ומכניסה ללחץ. למרות זאת, הרבה פעמים אנשים נדרשים להציג מול קהל, אם מדובר על להציג נושא מול אנשים, לדבר בחתונה של חברים או של קרובי משפחה, להציג מצגת או אולי לנהל ישיבה שתכלול הצגת מסקנות וסיכומים. אלה מקרים שבהם אנשים יכולים למצוא את הזמן עם כאבי בטן או עם נידודי שינה בלילה שלפני האירוע.

אני מציעה 7 צעדים פשוטים שיכולים לשפר את הרגשה:

1-     לקחת מספיק זמן להכנה. להשקיע לפחות פי חמש זמן הכנה מהזמן העומד לרשותכם להצגה עצמה.

2-     לעצב את המסר העיקרי שלכם. לשאול את עצמכם ולענות במדויק: מה רוצים לומר בכלל? מה הקהל שלכם צריך להבין ו\או לדעת? מהו הדבר העיקרי שאתם רוצים להעביר? המסר העיקרי הוא לא בהכרח הנושא שעליו מדברים. אני יכולה לדבר על גידול פרחים ולהעביר מסר שקשור לאהבה למשפחה ולהשקעה בילדים, למשל. המסר העיקרי יכול לכלול הכוונה לפעולה, עידוד דבר מה או העלת מודעות לגבי משהו.

3-     לארגן את המרכיבים של המסר העיקרי בסדר חשיבות. להגדיר לעצמכם מהו "ההכרחי", מהו "הרצוי", מה "האפשרי" ומה תגידו רק אם יש זמן.

4-     להגדיר מטרות. שאלו את עצמכם וענו על השאלות הבאות: מה תרצו שהקהל ידע? מה תרצו שהקהל ירגיש? מה תרצו שהקהל יעשה? תבנו את אופן ההצגה בהתאם למטרות שהגדרתם.

5-     הכינו עזרים. עזרים יכולים כמובן לסייע בהעברת המסר בצורה אפקטיבית, אך גם יכולים לספק סוג של "משענת" זמינה לדובר. אפשר להכין לעצמכם דפים ולהניח אותם בהישג יד. לא במטרה שתקראו מהדף, אלא במטרה שהדפים ישמשו כתזכורות בעת הצורך. במידה ומאבדים פתאום את חוט המחשבה, מבט חטוף בדפים המונחים בקרבת עמדת הדובר יכול להחזיר את חוט המחשבה. מניסיוני, בסופו של דבר אף פעם לא נוגעים בדפים, אבל רק הידיעה שהם שם מצליחה להוריד את הלחץ ואת החרדה. אתם יכולים להכין מצגת יפה עם ראשי פרקים, תרגיל הפעלה, שאלות לקהל, תמונות.

6-     להכיר את הקהל העומד מולכם. מי הם? מה הרקע שלהם? מה הידע והניסיון שלהם על נושא ההצגה? תתאימו את השפה, את עולם המושגים ואת אופן ההצגה לקהל שלכם. אם נושא ההצגה לא זר לגמרי עבור הקהל שלך אל תשכחו שהניסיון שלהם יכול להיות לכם דווקא לעזר. אל תחששו לא להיות לגמרי מקוריים -זה רק יוסיף לכם לחץ- לפעמים רק ארגון מחדש או ארגון שונה של הידע יעשה את העבודה.

7-     להתאמן. לנצל כל הזדמנות לעמוד מול קהל ולהתאמן.

*אהבתם את הפוסט? שתפו אותו בפייסבוק.

למה לא תצליחו להגשים את עצמכם

באחד מסרטוני ה-You Tube האהובים עלי, מופיע סטיב ג'ובס, בנאום מעורר השראה  באוניברסיטת סטנפורד. בנאומו, הוא מספר לקהל שהוא מעלה לעצמו את השאלה הבאה:

"אם אלה היו הימים האחרונים של חיי, האם הייתי עושה היום, ביום הזה ממש, את מה שאני עומד לעשות היום?" הוא מסביר שאם התשובה שהוא נותן לעצמי היא "לא", במשך יותר מידי ימים...כנראה שיש משהו בחייו שעליו לשנות.

אנשים דנים מדי פעם, בינן וביו עצמם, בעניין ההגשמה האישית. עולות שאלות כגון "מה אני רוצה, מתי אני רוצה את זה, ואיך אשיג  את זה". לפעמים השאלה עולה בניסוחים כגון "מה המשמעות של העיסוק שלי עבורי", "למה אני לא מרגיש מוטיבציה", "מה היה גורם לי לחזור הביתה עם חיוך על הפנים", "איך אני רוצה שהילדים שלי יזכרו אותי" וכדומה.

שאלות כאלה טבעיות לחלוטין, הרי כולנו מחפשים משמעות. לפעמים האדם לא מעלה לעצמו שאלה כזו באופן ישיר, אבל בכל זאת נמצא בחיפוש. כולנו רוצים סיפוק והגשמה.

אנחנו מחפשים התחברות ליעד גדול מאיתנו, גדול מהפרט, התחברות לסוג של לתהליך יצירתי רחב, כזה שיש לנו עליו השפעה, אבל שאנחנו לא שולטים בו באופן חד צדדי. אעשה שימוש במונח מעולם האימון  ואקרא לזה "חיפוש היעוד האישי".

בתהליך אימון, הרצון להתחבר ליעוד האישי מהווה חלק משמעותי בניסוח החזון של המתאמן. כאשר המתאמן מצליח לזהות ולראות את האינטרס העמוק ביותר שלו, החזון הופך תכליתי. כזה שיש בו תכלית. תחושת ההגשמה בחייו גוברת.

אבל, למה להתחיל  עם "הפלצנות" הזו? חזון....יעוד...תכלית...? "מה יצא לי מזה?"

אספר סיפור קצר: תדמיין שאתה טס במטוס בגובה 40,000 רגל. פתאום... הקברניט מודיע ברמקול שיש הודעה "טובה" והודעה "רעה" עבור הנוסעים. ההודעה הטובה היא: יש רוח גבית חזקה מאוד, לאור זאת נשיג את היעד מהר מאוד, יותר מהר ממה שציפנו או הערכנו. ההודעה הרעה היא: כל מכשירי הניווט הפסיקו לעבוד. במצב כזה נגיע מהר מאוד, אבל לאן בדיוק? לא יודעים. איזה פחד פתאום! לא לדעת לאן טסים זה אפילו יותר מפחיד מלנחות במקום הלא נכון.

בחיים, כמו במטוס, יש צורך בניווט, ואנחנו הקברניט של חיינו.

עד כה, הבהרנו קצת את התשובה לשאלה למה להציב מטרות ומה יצא לי מזה.  אבל, מה מניע אותנו הלאה? מה מניע אותנו לעשות את מה שחשוב לנו, את מה שמלהיב אותנו, את מה שאנחנו מחוייבים לו?

המתח היצירתי 

"מתח יצירתי" הוא המתח הנוצר בין החזון למציאות. יש חזון ויש מציאות. יש נסיבות, יש מצבים שלא בשליטתנו. להבדיל מ"המתח הרגשי", "המתח היצירתי" הוא זה המניע אותנו, הדוחף אותנו לפעול, הגורם למוטיבציה והמסייע לנו להשיג את היעד שהצבנו לעצמנו.

המתח הרגשי עלול להיווצר בעקבות הפער שבין החזון למציאות. המתח הזה עלול להפוך למקור לתסכול ולשלוט בנו. בשונה ממנו, המתח היצירתית שנוצר בעקבות אותו פער ממש, אבל מהווה מקור ליצירה. זהו מתח פרודוקטיבי.

יש צורך לזהות את המתח הרגשי ולהבדיל אותו מהמתח היצירתי בכדי להמשיך ולהתקדם להגשמה המיוחלת. כאשר אנו שולטים במתח הרגשי אנו מייצרים יכולת התמדה וסבלנות.

דוגמאות אחדות של מחשבות שיכולות לקפוץ בגלל המתח שבין החזון למציאות: "הייתי רוצה לייסד את העסק העצמאי שלי, אבל אין לי תקציב", "היתי רוצה להיות צייר, אבל אני חייב להתפרנס". אנשים יכולים למצוא את עצמם מתייגים את החזון שלהם כנאיבי או כ-"פנטזיונר". אבל דווקא הפער שבין החזון למציאות הקיימת, הוא זה שמהווה מעיין אנרגיה. אם הפער לא היה קיים, לא היה צורך להתקדם לעבר החזון.

אמרו את זה קודם, לפני

אכן. סביר ששמעתם את זה קודם. יתכן שקראתם דברים דומים. יכול להיות ששמעתם מאמן בטלויזיה באיזו תכנית בוקר. "תמצאו את מה שמעורר בכם תשוקה ולכו אחרי הלב, דעו מי אתם ומה אתם רוצים, זו הדרך לחיות חיים של הגשמה" – גם סטיב ג'ובס אמר את זה בנאום –.

מה שאני רוצה לומר הוא שבעצם אתם יודעם את זה. באיזה שהוא מקום, אתם יודעים את זה. יודעם את זה, ולא עושים עם זה הרבה.

 ** * ** למה לא תצליחו להגשים את עצמכם ** * **

יש שתי דרכים מובחנות לפתור את המתח שבין החזון לבין המציאות.

1-     לכוון את המציאות לחזון.

2-     לכוון את החזון למציאות.

כפי שראינו, המתח הרגשי גורם ל"סטרס", ללחץ ולתסכול. הוא עלול להכניס אותנו למועקה עמוקה, ואפילו לחוסר אונים. אל תבלבלו בין המתח הרגשי למתח היצירתי. תנסו לזהות את המתח הרגשי כשהוא נוצר אצלכם, אם בכלל נוצר. אל תניחו שהתהליך היצירתי של התקדמות לעבר החזון חייב לכלול חרדה. ההנחה הזו עלולה להפוך לאמונה מושרשת. אמונה מגבילה.

אם לא תבחינו בין המתח הרגשי למתח היצירתי, סביר שתורידו את החזון לכיוון המציאות הקיימת. האקט של להוריד את החזון למציאות העכשווית יטפל בסימפטומים. אבל, זה למה לא צליחו להגשים את עצמכם.

לכוון את המציאות לחזון לוקח זמן, אבל תחושת התכלית שמלווה את המסע תגרום לנו להתמיד, להתגבר על מכשולים ולחיות מתוך תחושת הגשמה לאורך כל הדרך.

לא חשוב מהו החזון, אלא למה הוא גורם.

מנחה\מרצה: הבמה קוראת לך!

*הפוסט בלשון זכר, אך מדבר אל נשים וגברים באותה מידה.

לעיתים, בסדנאות לשיווק עצמי, אני שואלת את המשתתפים האם זוכרים מורה מהתיכון. מהם זוכרים ממנו\ממנה?

הם זוכרים את האדם. זוכרים אותו. לא כל כך זוכרים את מה שהוא לימד או מה אמר במדויק. אבל זוכרים בבירור את האופן שבו הוא היה מדבר, איך הוא היה זז, שהיה יושב לפעמים על שולחן המורה, שהיה לו קול כזה או אחר, שדיבר כך או כך, שהיה מסתכל במבט מסוים, זוכרים את האווירה שהאדם היה משרה, והתשדורת שלו.

את המורה שלי לספרות בתיכון אני זוכרת. הוא היה נלהב מאוד ואפשר היה לראות שאהב את המקצוע ושאהב ספרות. הוא היה לפעמים "זורק" גירים על תלמידים שהיו נרדמים, והינו פורצים בצחוק. מדי פעם, המורה היה מציג את הדברים בנימה ממש מצחיקה, התשדורת שלו היתה מצחיקה, לא שהיה צחוק על התכנים כמובן. היה לו הומור עצמי. אין ספק שהוא ידע לעמוד מול קהל. אני עדיין זוכרת בעל פה חלקים משיריו של חורחה ל. בורחס בזכותו. גם הייתה מורה להיסטוריה שאני ממש זוכרת. היא לימדה תרבויות פרה קולומביאניות בהתלהבות מדבקת, היתה מביאה תמונות מטיול לפרו שעשתה, והיתה מספרת היסטוריה. היא עשתה את זה ממש מעניין.

כמנחה קבוצות, מאמנת קבוצתית, מנחה סדנאות -ושחקנית לשעבר-, אני רואה, בכל פעם מחדש, את התרומה הגדולה שתרם לי הניסיון שלי בעמידה מול קהל למקצועי הנוכחי. שמעתי כבר את האמרה ש-"כל מורה היא שחקנית מתוסכלת". אמרה לא נחמדה בעלילו וגם לא נכונה. ובכל זאת, המשפט הזה מראה על קשר מסויים בין מיומנות פדגוגית- יכולת ללמד גבוהה, לבין מיומנות עמידה מול קהל.

האם מנחה סדנאות מקצועי חייב להיות "שחקן"?

לדעתי, התשובה היא לא. ברור שלא. מנחה הוא לא בדרן. מטרת הסדנא שהוא מנחה היא לא בידור. אך כמה טובה הלמידה כאשר היא כרוכה בהנאה ומתובלת בחוויה חושית, ולא רק שכלית. המשתתפים זוכרים טוב יותר את התכנים. מנחה בעל כישורי הנחיה גבוהיים יסייע ברכישת ידע אצל הקהל שלו. ההוכחה הפרטית שלי היא המורה שלי להיסטוריה בתיכון.

מנחה טוב חייב להיות מעניין, מיוחד וייחודי.

להשקפתי, אחד התכונות של מנחה מקצועי היא האופן המעניין והמגוון שדרכו הוא מעביר את ההנחיה. וכן, מיומנויות עמידה מול קהל. היום, כולם יכולים לשאול את גוגול כל דבר. גוגול  = "האורקל מדלפי". יודע הכול. אי אפשר להכות את המומחה. אולי תרצה קצת דינאמיקות קבוצתיות ומערכי שיעור? גם יש בגוגל. ההבדל בין מנחה אחד למשנהו הוא לא רק הידע והניסיון, אלא גם האופן שבו מעביר את ההנחיה, הדבר הזה שעושה אתו יחודי.

כאמור, היום המידע נגיש, המקצועיות כבר לא משתקפת אך ורק בידע, אלא גם –ובמיוחד- בייחודיות שלך, באישיות שאתה מקרין, במה שיגרום למשתתפי הסדנא לזכור אותך.

מה חשוב יותר, האופן או התוכן?

אין סיבה מוצדקת ליפול בדיכוטומיה של "שחור או לבן" ולשקול את הדברים במונחים של "או-או". אין זה משחק סכום 0. אין סיבה שהתוכן יבוא על חשבון האופן או להפך. תוכן ואופן חשובים.

יש תוכן שלא צריך "אופן"? או... עד כמה חשוב האופן?

האופן בלבד אינו מספיק. כלומר, "אופן העברת תכנים מעולה", אבל ללא תוכן, הוא כולו "רוח וצילצולים". כבר קרה לי שנוכחתי בסדנאות -כמשתתפת- והיה שם די "רוח וצילצולים", כריזמה, "טריקים" יפים של משיכת קשב, ולפעמים גם תרגיל חשיבה מעניין. אבל התוכן הממשי...בעיה. ממצב כזה אני משתדלת להזהר -ומקווה שאני נזהרת בהצלחה-. 
כאשר האנשים בסדנא מתחילים לדבר על הזיכרונות שלכם בקשר למרצים באוניברסיטה, "האופן" פתאום מקבל חשיבות מודגשת. ניתן להעריך את מי מחשיבים כמרצה מקצועי ואת מי לא. ופעמים רבות, ההערכה לא מסתכמת רק במידת הפגנת הידע של המרצה. גם יודעים לציין שכישורי ההנחיה של המרצה עזר להם לזכור טוב יותר את התכנים. אלו חמש דקות התהילה של המונח "כישורי הנחיה".

המנחה -או המרצה-, ברגע שעומד מול קהל המאזינים, הופך למוקד התעניינות של אותו הקהל. הוא בעצם מתחיל ממקום אמין. יש לו אמינות דובר מקדימה בהיותו "המרצה", "המנחה", איש המקצוע. אם המרצה מעניין, לא רק שלא יאבד מאמינותו כאיש מקצוע במהלך ההרצאה, אלא יגדיל אותה. מרצה -שהוא כמובן בעל ידע מספק כדרישת סף- שהוא גם מעניין, יוביל תהליך של אמינות נרכשת במהלך ההרצאה.

אה, בנוגע לשאלת התוכן שלא צריך אופן, התשובה היא לא, אין תוכן שלא צריך "אופן". במיוחד בעידן הנדיבות.

עידן הנדיבות

אם פעם, הידע היה הפקטור המכריע -כמעט בצורה בלעדית- בעניין המקצועיות. היום, אישיות האדם, האדם כישות הוליסטית, הערכים שהוא מקרין, הדבר הייחודי שבו, היכולת לעניין את הקהל שלו, משחקים תפקיד מכריע. אם כך הדבר, למה לא לנדב ידע? הרי הידע הוא לא זה שעושה את ההבדל. כאשת מקצוע, לא מפריע לי שהקולגות ידעו את מה שאני יודעת, זה לא מאיים עלי. אני גם ממליצה ללקוחות על מאמנים ועל מנחים אחרים. הקולגות לא יכולים לקחת ממני את "האני" שלי, על ידי כך שמשתתפים בידע שלי, ואני לא יכולה לקחת מהם את "האני" שלהם, על ידי כך שאני משתתפת בידע שלהם.  

אנו עדים להתפתחותו של עידן הנדיבות. Opensource כמעט מוחלט. לא רק ברשת הדיגיטלית, אלא גם ברשת הבין אישית. אני בעד. אני בין המזינים והצורכים ידע ותכנים, וכמוני יש עוד הרבה. זהו עידן השיתופיות.

המנחה האולטימטיבי

על פי הויקיפדיה "מנחה" היא מילה נרדפת למתנה. אבל מנחה הוא גם "אדם המנהל אירוע או טקס. מנחים  נבחרים, בדרך כלל, בהתאם לאיכויות מסוימות שלהם."

למנחה האולטימטיבי איכויות הכוללות סקרנות, מוטיבציה פנימית ללמידה מתמדת, חדשנות, יצירתיות, קצת יכולת להיות שחקן ולהתעלות מעל התוכן, וגם נדיבות.

כן, בעיקר נדיבות.

 *הפוסט מצא חן בעיניך? אהבת את הבלוג? אנא המלץ \ שתף בפייסבוק. תודה!

"אחריות" מכבידה או משחררת?

לפני כמה ימים, יצא לי לשוחח עם קולגה על משמעות החיים. אותה תכלית שלמענה אנחנו חיים. הדבר הזה שאפשר לקרוא לו "יעוד". המחשבה האסוציאטיבית שלי מיד לקחה אותי לספר "האדם מחפש משמעות" מבוא ללוגותרפיה, מאת ויקטור פראנקל.

התמזל מזלי ופרופ' אבי בשר, המרצה ל-"הבדלים בין אישיים", קורס בפסיכולוגיה- ספציפית בנושא אישיות- שלמדתי במהלך ה- BA שלי, חייב אותנו לקרוא את הספר הנהדר הזה. ישבתי אז על הכורסא בסלון בכוונה להתחיל לקרוא, ולא קמתי עד שלא סיימתי את כל הספר. לא יכולתי להפסיק לקרוא.

הספר קטן מימדים, משהו כמו 15 X 25 ומכיל 161 עמודים מרתקים.  פראנקל  מספר על התקופה שבה הוא פיתח את תורת הלוגותרפיה, בהימצאו בשיאה של תקופה זוועתית בהיסטוריה, השואה. בהיותו אסיר, חקר את עצמו, את סביבתו ואת האנשים שאיתם שהה.

פראנקל מצוטט את ניצשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה. יכול לשאת כמעט כל איך."

הוא מלמד אותנו שלמשמעות חיים כללית- "פשר החיים" כפי שהוא אומר- אין אחיזה אצל האדם, חייבים להתייחס לפשר הייחודי לחיי האדם, בכל רגע נתון. כלומר, החיפוש אחר פשר חיים מופשט, לא יתן מענה לשאלת משמעות החיים ותכלית. "[...] כל אדם ואדם יש לו תפקיו או ייעודו הייחודי בחיים. כל אדם ואדם חייב לקיים משימה מוחשית התובעת מילוי. מבחינה זו אין לו תמורה.[...]" משפט זה מדבר על קבלת אחריות. הלוגותרפיה, בהתייחסותה לפשר החיים ולמהות הקיום, מדברת על לחיות את החיים כאילו האדם קלקל את מעשיו בפעם הראשונה וכעת הוא חיי בפעם השניה...אז מהו יעשה ואיך הוא יחיה? היא מבקשת להקנות לאדם את מלוא תודעת האחריותו.

אני חייבת לומר שהרבה פעמים, המשתתפים בסדנאות אימון שאני מעבירה, מציגים דימויים מכבידים ביותר כשמדברים בסדנא על "אחריות על החיים". המילה "אחריות" מצטיירת כ-"משקל כבד על כתפיים". אני דווקא חושבת שהאחריות כרוכה בחופש.

פתאום זה כבר לא "המורה שלא נתנה לי", זה לא "אבא שלא איפשר לי", זה לא "בן או בת הזוג שחסמה \חסם אותי", זה לא "הילדים". מדובר רק על עצמי. רק עלי. זה אני. הכי חופש שיש. כמובן שחופש בא עם אחריות. יכול להיות שבגלל זה יש אנשים שלפעמים מפחדים מחופש. חופש = אחריות = להיות במקום של בחירה.

פראנקל מעביר לאדם את האחריות להחליט איך יגדיר את משימת חייו. "האם יקבל אחריות כלפי החברה או כלפי מצפונו שלו." יש לציין שהלוגותרפיה לא רואה את עצמה כמורה או כמטיפה מוסר, אלא יותר כ-"מומחה-עיניים". זאת אומרת, עתידה להרחיב ולהגדיל את שדה הראייה של האדם. בתהליך הזה, האדם אמור למצוא ו"לראות" את מלוא הספקטרום של פשר וערכים.

:::::::::::     :::::::::::     :::::::::::::

תהליך האימון, בין אם קבוצתי ובין אם פרטני, עוסק בשיאו, בניסוח חזון חיים. לא מילים גבוהות. בתהליך האימון מתקיים מצב של הרחבת שדה הראייה של המתאמן. המאמן הוא המסייע למתאמן בהבחנה ובבחינה של התמונה הכוללת.

החזון פועל כמגדלאור המסוגל להצביע על משימות, להאיר יעדים פרקטיים ולצוות מטרות יישומיות. אבל החזון חייב להיות חזון תכליתי, כזה שהמרכיבים שלו הם:

1-     ערכים וערכי יסוד של האדם

2-     יעוד או הצהרת משימה

3-     תמונת עתיד ברורה ומפורטת.

ללא אחד ממרכיבי אלה, החזון לא תכליתי ולא פועל כמגדלאור- או כמנוע ממריץ.

מה קורה כאשר האדם לא נמצא במקום של בחירה? כלומר, כאשר האדם ניצב מול אירוע שאין לו אפשרות לשנות? למשל, מול מחלה קשה. על פי פראנקל, מצב זה מעניק לאדם את הזדמנות לקיים את הפשר העמוק ביותר. את פשר הסבל. "להגשים את הנעלה שבערכים".

"[...] רופא כללי קשיש בא אלי פעם כדי להימלך בדעתי על הדיכאון החמור שהיה סובל ממנו. הוא לא יכול להתגבר על מות אשתו –שנתיים קודם לכן- שאהב אותה יותר מכל. במה אעזור לו? מה אומר לו? ובכן, לא אמרתי לו כלום. אלא שאלתי אותו שאלה: 'מה היה קורה, דוקטור, אילו מת אתה ראשון ואשתך היתה צריכה להאריך ימים אחריך?' 'או' אמר, 'זאת היתה מכה נוראה בשבילה. כמה היתה סובלת!'. על כך עניתי: 'רואה אתה, דוקטור, סבל זה נמנע ממנה, ואתה הוא שנמנעת ממנה סבל זה, אך עכשיו עליך לשלם על כך על ידי שתוסיף לחיות ותתאבל עליה'. הוא לא אמר מילה אלא לחץ את ידי ויצא בשקט ממשרדי. הסבל חדל איך-שהוא להיות סבל ברגע שהוא מצא לו פשר, כגון פשר שך הקרבה."

הלוגותרפיה עשוייה להבריא את האדם על ידי כך שהיא לא מניחה שראש מעייניו של האדם הוא להפיק עונג או למנוע כאב, אלא למצוא פשר בחייו.

:::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::

אסיים עם אמרה ידועה: כדי לשנות את הסביבה צריך לשנות את עצמנו. לשנות את היחס שלנו ל"גורל" שאין לשנותו, את ההסתכלות שלנו על המאורעות שלנו בחיים.
:::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::

*אהבת את הפוסט או את הבלוג? אנא המלץ / שתף. תודה!

  

איך לשווק את עצמך ולהישאר בחיים

היום בפינת האימון: "שיווק עצמי"

*הפוסט בלשון זכר אך מדבר אל גבר ואישה באותה מידה

חרטטן – לשון חלקלקה – כריזמטי

מיהו המוכר "התותח", המעולה, איש השיווק שימכור מה שירצה? מהן התכונות שנראה לך שיש לאיש כזה? מה הדימויים שעולים לך? אנא, קח לך כמה שניות לענות על השאלות.

.........................................................

לרוב, התשובות כוללות דימויים כגון "כושר שכנוע", "חרטטן", "לשון חלקלקה", "כריזמטי", "כושר ביטוי"... לפחות זה מה שקורה בסדנאות להכנה לראיון עבודה ושיווק עצמי שאני מנחה, כשאני מעלה את השאלה למשתתפים.

אבל מהו שיווק עצמי?

לא יותר מהאמת. שיווק עצמי הוא להכיר את הטוב שבך. לדעת לבחור ולבטא את הטוב שבך בצורה נכונה ומתאימה למצב.

אני לא ממש אוהבת פוסטים הכוללים רשימה של "עשה ואל תעשה" או כאלה המביעים "מתכונים" להצלחה. יחד עם זאת, אימון הוא סוג של טכניקה, הובלה של תהליך שינוי יזום. כזה הוא גם שיווק עצמי.

שיווק עצמי, עלפ פי השקפתי, הוא תהליך הכולל:

1-     הכרות עצמית מעמיקה. להכיר את עצמך בצורה אינטימית, את הטוב ואת החלש. לצורך השיווק העצמי, קודם כל תכיר את הכישורים שלך, את ההצלחות שלך, את החוזקות שלך, את תכונות האופי הטובות שלך, מה שחיובי באישיותך, את הנקודות החזקות שלך. מאין שואבים את המידע עבור יצירת "הנאום השיווקי שלך"? מתוך עצמך. לא מדובר על יצירת דמות רצויה שאותה תציג – כזאת שלא ממש חשוב עד כמה היא קשורה למי שאתה באמת- אלא על לחפש מתוך עצמך, קודם כל, מי אתה.  

2-     אהבה עצמית. לאהוב את עצמך. ללא אהבה וקבלה עצמית קשה לראות את החוזקות שלך ולבטא אותן בקול.

3-     בירור היעוד האישי. למצוא מה התכלית שלך בעולם. מה האינטרס העמוק ביותר שלך? למען מה אתה פועל באופן שבו אתה פועל? מה חשוב לך באמת?

4-     יכולת התפארות. להתפאר, לא "להשוויץ". בין ראוותנות לבין שיווק עצמי יש מרחק גדול. התלהבות הוא דבר מדבק. תתלהבו מעצמכם, מההצלחות, ההישגים ונקודות החוזק שלכם. לא צריך להפוך לאדם מתנשא, יהיר או לנרקסיסיט בשביל להתפאר, רק צריך להתלהב ממה שהופך אתך לאדם מוכשר. ניתן להתפאר בצניעות, כפי שאתם מתלהבים מההצלחות של האהובים עליכם. אהבה עצמית אמרנו? כאן אולי כדאי לבדוק את האמונות שלך ולראות מה יכול לחסום אתך בתהליך.

5-     דוגמאות וסיפורים. לחפש את הדוגמאות מתוך החוויות וההתנסויות שלכם. למצוא את הסיפורים האישיים שממחישים את הצדדים החיובים והחזקים שלך. לשים לב למצבים שבהם ביטאתם את הכישורחם שלכם. תנו גיבוי למילים שלכם.

6-     עיצוב המסר העיקרי שלך. לבחור מה להבליט ומה להצניע. זו בחירה אקטיבית שכדאי לבצע לאחר מחשבה. השאלה "ספר\י לי על עצמך" היא השאלה שלה חיכיתם. היא מגיעה בניסוחים שונים ובמצבים שונים. למשל, פגשתם חבר\ה – מכר\ה שמזמן לא ראיתם והוא\היא שאול\ת אתכם "מה קורה?" או "מה איתך?". שאלה זו היא בעצם "ספר\י לי על עצמך". השאלה "ספר\י לי על עצמך" פותחת 99.99% מראיונות העבודה. חיבור פיסות מידע על עצמך בצורה הגיונית, עקבית ומתאימה למצב, עושה את העבודה.

7-     עדכון הפרטים. יש צורך לעדכן את הפרטים של הנאום השיווקי שלך – המסר העקרי שלך - באופן תמידי, ככה שפרטיו יתאימו תמיד לשלב בו אתם נמצאים. חיפוש של דוגמאות, סטטיסטיקות, אנקדוטות, סיפורים ססגוניים, יתרום לשיחות עדכניות ומעניינות יותר.

8-     פיתוח מימנויות תקשורת. להיות אדם תקשורתי. לא רק לדעת לדבר, אלא להיות איש שיח נהדר. לדעת להקשיב, לדעת לשאול שאלות ולבצע סיכומי ביניים. לדעת לשבור קרח ולנהל שיחת חולין. תתאמן אם יש בכך צורך. אותם המיומנויות של השחקנים העומדים על הבמה יסייוע פלאים. למשל, יכולת מוניטורינג ברמה גבוהה.

*** * *** * *** * ***

לצורך חיפוש ראשוני במאגרי המידע שלך על עצמך, מידע בסיסי שיסייע לך ליצור את הנאום השיווקי שלך, אני ממליצה להשתמש בכלי הבא:

מבחן 12 המפתחות –הערכה עצמית

על פי "אומנות השיווק העצמי" מאת פגי קלאוס

אינכם חייבים לענות על שאלות אלה לפי הסדר. התחילו בכל מקום שהוא ודלגו ככול שתחפצו.

(השאלות מתייחסות לזכר ולנקבה)

1-מה הם לדעתך ולדעת מכריך חמישה דברים חיוביים באישיותך?

2-מה הם עשרת הדברים המעניינים ביותר שעשית או שקרו לך?

3-מה אתה עושה למחייתך, וכיצד הגעת לתחום שאתה עוסק בו?

4-מה גודם לך לאהוב\להיות מרוצה מהעבודה\הקריירה הנוכחית שלך?

5-כיצד העבודה\קריירה הנוכחית מנצלת את כישוריך ויכולותיך, ועל אילו מיזמים אתה עובד כרגע שאפשר להציג לראווה?

6-באילו הישגים בקריירה שלך אתה הכי גאה ( בעבודה הנוכחית ובעבודה הקודמת)?

7-אילו מיומנויות חדשות רכשת בשנה האחרונה?

8-אילו מכשולים עברת כדי להגיע למקום אתה נמצא בו היום, מבחינה מקצועית ומבחינה אישית, ואיזה לקח חשוב למדת מהשגיאות שעשית?

9-אילו הכשרות\לימודים השלמת, ומה הרווחת מהניסיון הזה?

10-אל אילו ארגונים מקצועיים אתה קשור וכיצד: הנהלה,  חברות, גזברות וכו'...

11-כיצד אתה מבלה את זמנך הפנוי, לרבות תחביבים, תחומי עניין, ספורט ופעילויות התנדבותיות?

12-באילו דרכים אתה משפיע על החיים של אנשים אחרים?

*** * *** * *** * ***

*אהבתם את הפוסט? אהבתם את הבלוג? מוזמנים להמליץ עליו או לשתף בפייסבוק.