על החמלה וחיות אחרות

בהיעדר סולידריות חברתית ותחושת שייכות לקהילה, יתכן והדת חוזרת למלא את תפקידה המנחם והמאחד. אבל, איזו מין דת היא, ואיזו מין דוקטרינה מלווה אותה? (אם בכלל). הסדר הקיים, הקפיטליסטי הניאו-ליברלי, מלווה באינדיבידואליזם ובאטומיזם, אך ייתכן שדווקא מתוכם נראה הוליזם חדש צומח ומכונן סוג של חמלה אוניברסלית?

 ייתכן שהדגש על ה"עצמי", יחד עם הצורך בקהילה, דוחף את האדם להשתייך לזרם הולך וגובר של פרטים שרואים את עצמם חלק מתנועה גדולה ומשמעותית, חלק ממשהו גדול מהפרט עצמו, חלק ממה שמכונה העידן החדש. כך, ייתכן והפרט פוטר את הסתירה בין הציווי הניאו-ליברלי לאינדיבידואליזם רכושני תחרותי, לבין הצורך העז בקהילה, בין הגדרת ה"עצמי"השטחית של תרבות הצריכה, לבין הצורך במשמעות בחיים. ייתכן שכאשר הפרט בוחר בסופרמרקט הרוחני ברוחניות החדשה, הוא עונה על הציווי להיות האני היזמי האינדיבידואליסטי המתנהל בשווקים, ובעת ובעונה אחת גם ממלא את צרכו העז לקהילה ולמשמעות טרנסצנדנטלית.

אם כך, ייתכן שיש בכוחו של העידן החדש לספק קרקע פוריה לצמיחתה של רוחניות אקלקטית שהיא גם אינדיבידואלית וגם אוניברסלית בעת ובעונה אחת. ייתכן שהגיע העת לזנוח את רעיון הדואליות המוכר של "או-או", ובמקומו להכיר ב"גם וגם", ברעיון הסימולטניות.

אבל, מהו העידן החדש? ו...אולי גם את\ה חלק ממנו?

בשני העשורים האחרונים צמחה בעולם וגם בישראל תנועה, או תת-תרבות, המכונה העידן. במסגרתה, קבוצות מארצות המערב המתרגלות ומאמצות לקרבן את הגותן של דתות מהמזרח הרחוק כמו בודהיזם, ופרקטיקות מתוכן כמו מדיטציה, ויפאסנה, מיינדפולנס, ויוגה. הזרם של העידן החדש מכיל בתוכו מגוון אקלקטי של אמונות ופרקטיקות שמבדילות עצמן מהדתות המסורתיות. מתוך מגוון הפרקטיקות מתקיימים פגישות ריפוי, סדנאות, סמינרים, הרצאות, קורסים, וריטואלים. העידן החדש שם דגש על אופטימיות וחיוביות, חמלה והאהבה האוניברסליות; ובו בזמן מתייחס לאינדיבידואל כמוקד מרכזי, והופך אותו לאחראי לפיתוחו הרוחני שלו, למימוש המוחלט של הפוטנציאל שבו, וגם לטרנספורמציה טרנסצנדנטלית ואיתנה של העולם. כך, במסגרת הלך הרוח של התנועה חלה העלאת המודעות העצמית ל"עצמי" כמגדלאור, כמצפן, כסמכות עליונה המכתיבה לפעולה.

תנועת העידן החדש בעולם המערבי לא צמחה בריק, אלא בקונטקסט היסטורי שבו הקפיטליזם הניאו-ליברלי מהווה מצע כלכלי, חברתי ותרבותי. ניתן להבין ניאו-ליברליזם כ-האופן שבו היחסים בין המדינה, בצד אחד, לבין היחידים, החברות המסחריות, והשווקים, בצד השני, צריכים להיבנות. מבנה זה כרוך באידיולוגיה שמשפיעה עמוקות על חיי הפרט. במיושר הפרט, האידיאולוגיה הניאו-ליברלית בת זממנו מלווה באמונה מושרשת באחריות האישית, מעבר לכל השפעה מבנית חברתית-כלכלית. כך, האינדיבידואל מחויב להיות שחקן פיננסי עצמאי לשיפור עצמי ולפעול כיחידת ויסות-עצמית. בעולם המערבי, בקונטקסט קפיטליטי ניאו-ליברלי, תנועת העידן החדש מתקבלת בזרם המרכזי, כמעט באופן טבעי, כאשר היא מאמצת את הגיון השוק, ואת ההנחה הבסיסית לאחריות אישית בלעדית של הסובייקט על גורלו שלו; אך בעת ובעונה אחת גם מציעה אלטרנטיבה רוחנית.

כיצד ניתן להבין את חמלה אוניברסלית שתנועת העידן החדש מכנסת לעצמה, בקונטקסט של העלאת ה"עצמי" האינדיבידואלי כסמכות עליונה?

הרעיונות של תנועת העידן החדש דוגלים באידיאולוגיה של אחדות, שבמסגרתה כל הקיים הוא חלק מיחידה אחת וכולנו מקושרים. האמונה הבסיסית של העידן החדש היא ש"כולנו אחד", או ש"הכל הוא אחד". אמונה זו ניתנת להבנה כהסתכלות הוליסטית שבאה לתת מענה על צרכים עמוקם של האדם. למשל, על הצורך שלו להתחבר עם מהותו הרוחנית, עם טבעו האמיתי. הטענה של התנועה היא שהרוחניות הפנימית, המוטבעת ב"עצמי" ובסדר הטבעי כמכלול או כיחדיה אחת, משמשת כמפתח להתקדמות לעבר חיים טובים יותר. במילים אחרות, כמעבר מכל מה שרע בחיים לכל מה שטוב בהם.

על פי כן, התנועה תומכת בארגונים שמקדמים השקפה שמכונה "Green" (ירוקה) בשדות שונות, כגון סביבה, טכנולוגיה ופוליטיקה, וחותרת ליצירתה של דת מאחדת אחת. ההשקפה הירוקה וקידום רעיון שמירת הטבע והסביבה מתחברים, למשל, לאהבת הטבע הבודהיסטית. New Agers מסוימים חשים הזדהות עם כל היצורים החיים, חמלה אוניברסלית ואחריות על כל מה שחי, בהתאם לרעיון של הבודהיזם (Zen Buddhism).

אבל, כפי שאמור, אך לא רק רעיון האחדות וה-"כולנו אחד" מהווים יסוד לעידן החדש, אלא גם סוג של אינדיבידואליזם, או של המלכת ה"עצמי". המסגרת הרעיונית של התנועה כוללת העברת האחריות על כמעט הכל, ובצורה כמעט מוחלטת, אל העצמי הפרטי. פרטים שמושפעים מהרעיונות של העידן החדש מוכנים לקבל אחריות על מעשים שאנשים אחרים יראו כנמצאים מעבר לשליטתם. על פי מחשבה זו, אנשים כה אחריים על חייהם שאפילו אלה הנמצאים במקום של קורבן לאלימות נחשבים כאנשים "שביקשו את זה". אפשר להבין מכך, ששלטון ה"עצמי" מעיד על אידיאה של "עצמי" מושלם ובלתי פגיע. אבל, במסגרת "דת העידן החדש", ה"עצמי" אולי נחשב לאלוהי, אך לא למושלם. זהו פרט הנתון לשיפור. בכדי לתקן את ה"עצמי" יש צורך בהתקשרות פרטית מחודשת עם ה"עצמי הפנימי". ההתקשרות הפנימית העמוקה כרוכה בדחייתו של העולם החברתי הרחב. בני אדם אחרים, כקבוצות או כפרטים, מיותרים עבור המשימה המרכזית של גילוי העצמי.

גם כאשר פרטים מסוימים, בתוך תנועת העידן החדש, יאמצו את תחושת האחריות האוניברסלית בהתאם להלך הרוח הבודהיסטית, עדיין ה"עצמי" הוא זה המקודש כ-הישות העצמאית האחראית. ה-New Agers מאמינים ב- Monism (הכל הוא אחד), ו-Pantheism (הכל הוא אלהים). בהתאם לכך, כל אינדיבידואל נחשב בעצמו לאלוהי, או אפילו לאלוהים. ה- New Agersמאמינים באוטונומיה של היצור האנושי, במסגרתה בן האנוש נחשב ליצור רוחני במהותו. האוטונומיה כוללת האמונה שהמוסר הינו יחסי. מתוך אותה אחריות אישית, הפרט העצמאי מתנהל על פי הגיון השוק, הוא אחראי לעצמו ובוחר לעצמו זהות דתית, או השתייכות לקהילה רוחנית או דתית, מתוך "סופרמרקט רוחני" המוצע לו בשוק החופשי.

על פניו, נראה שניתן למצוא נקודות השקה בין רעיונות העידן החדש לבין רעיונות ניאו-ליברליים. כפי שנאמר קודם, ניאו-ליברליזם אינו רק מבנה כלכלי מארגן, אלא גם אידיולוגיה שבמסגרתה מתקיימת העברת האחריות מהמדינה אל הפרט. בזמן שהמדינה מבטיחה שוק חופשי, הפרט נחשב לאחראי הבלעדי לרווחתו, להצלחותיו, ולכישלונותיו. על פי הרעיון, יכולתו של הפרט להיות יזם היא שקובעת את מצבו, ולא מאפיינים מערכתיים כשלהם. בין הנחות האידיולוגיה הניאו-ליברלית ישנה גם ההנחה הערכית-מוסרית שרואה את הפרט כערכי וכמתאים רק כאשר הוא שחקן עצמאי המסוגל להתנהל בשווקים כיחידה תחרותית. נראה שבמסגרת ניאו-ליברלית מתרחשת אינדיבידואליזציה של בעיות חברתיות.

העלאתו של ה"עצמי" כהישות הבלעדית האחריאית על לגורלו של האידיבידואל לראש הפירמידה, מצטיירת כרעיון משותף של העידן החדש ושל הניאו-ליברליזם. האידיאולוגיה הניאו-ליברלית בת זממנו מלווה באמונה עמוקה באחריות האישית, מעבר לכל השפעה מבנית חברתית-כלכלית. היחיד נתפס כאחראי הבלעדי לתוצאות החלטותיו. כך, התערבות המדינה בענייני האינדיבידואל נתפסת כפוגעת באיזון הטבעי של השוק ולכן המדינה חייבת להימנע מלהתערב. במסגרת הרעיון, המטרה הלגיטימית היחידה של המדינה היא להוות הגנה על חירות הפרט, במיוחד החירות המסחרית החופשיות השוק.

עם זאת, הניאו ליברליזם אינו מתייחס לפנימיותו של האדם, לרוחניותו, ל"עצמי הפנימי", או לצורכיו להתחבר לטבעו הפנימי, אלא מקדש את המשחק הכלכלי. הסטטוס קוו הניאו-ליברלי מנגיש לפרט הנאות מהירות וחולפות, שלרוב נקנות בכסף. כאשר מביטים על העולם המערבי הקפיטליסטי הניאו-ליברלי, מזהים שתרבות הצריכה שהתפתחה בעידן המודרני, היא הצורה הדומיננטית עד היום. תרבות הצריכה מהווה קרקע ליצירה מתמדת של "העצמי" על ידי גישה לדברים שמוצגים כחדשים, אופנתיים, משופרים ומשפרים. במילים אחרות, תרבות הצריכה מפתחת "עצמי" שנשען על דברים חיצוניים לפנימיותו של האדם. כך, הפרט מוצא עצמו מנוכר, במציאות אינדיבידואליסטית שבה ייתכן ותחושת הקהילתיות וה-"כולנו אחד" נעלמת, וייתכן שאיתה גם נעלמת החמלה לכל מה קיים, ובמקומן באים התחרות, האינדיבידואליזם, והכתרת העצמי היזמי שעסוק בהשרדות אישית. במציאות ניאו-ליברלית הפרט נדרש לפעול לשיפור מצבו הכללי, ופעולות פרטניות לשיפור אישי נתפסות כחלק בלתי נפרד מהמאמצים של הפרט להשיג הצלחה ואושר אישיים.

במיצאות שכזו, כיצד העידן החדש -הכרוך בחמלה, איכפתיות ואהבה אוניברסלית- מצליח לחדור ולהתקבל על ידי הזרם המרכזי?

בסביבה נתונה זו מתעוררת סתירה אצל הפרט בין המשיכה לאינדיבידואליזם הרכושני המפתה בצד אחד, לבין התשוקה לחיים קולקטיביים משמעותיים בצד השני. אבל, במסגרת הלך הרוח הניאו-ליברלית, בעוד שאנשים הם כביכול חופשיים לבחור, הם לא אמורים לבחור לבנות מוסדות קולקטיביים חזקים. יתרה מכך, יש הטוען שכתגובה לאחת התופעות "החולניות" שיכולות להתפתח כתופעות נלוות לאינדיבידואליזם בעידן הגלובלי (תופעות כגון חוסר ביטחון, איבוד משמעות, אטומיזם, והיעדר סולידריות), יתכן ומתפתח צורך העמוק בקהילה. על פי תפיסה זו, הבנת האינדיבידואל כצופה פסיבי הניצב אל מול אירועים שאינם בשליטתו ושאין בכוחו לנהלם, גורמת לצורך עז בקהילה. נשאלת השאלה, כיצד נפתרת סתירה זו?

חמלה אוניברסלית ורעיון ה"כולנו אחד" Vs. אינדיבידואליזם?

ניתן לטעון, על פי המוצג קודם לכן, שתנועת העידן החדש בעולם המערבי צמחה מתוך הלך הרוח והתרבות הניאו-ליברלית ומתוך הגיון השוק הקפיטליסטי, לכן היא גם משקפת את אותו הלך רוח וגם מהווה מודל עבורו. אבל, האם עלינו להניח שהעידן החדש אינו מאתגר כלל את הסטטוס קוו הקפיטליסטי האינדיבידואליסטי הניאו-ליברלי? דווקא הרבה מהקולות הנשמעים מתוך העידן החדש מעוניינים לדחות הסדרים קיימים. גם אם ההסדרים המאותגרים על ידי New Agers הם לרוב דתות ופרקטיקות דתיות או רוחניות מסורתיות, ולא בהכרח מבנה חברתי או כלכלי, נראה ברעיון היסודי אתגור מסוים של הסדרים חברתיים. דוגמה לכך היא ה- Goddess Wood Pilgrims. מתוך הפרקטיקות שלהן, חלה אדרת דם הווסת באופנים שניתנים להבינם כשוברים דוקטרינה -ברוח העידן החדש- ובעצם קיומם מאתגרים הסדרים חברתיים קיימים כמו פטריארכליות.

בנוסף, למרות האנידיבידואליזם, חלק לא קטן מה- New Agers חשים אחריות עמוקה כלפי כל בני האנוש האחרים, וכלפי העולם כולו, כמו גם חמלה כלפי כל מה שקיים, מתוך האמונה ש"הכל הוא אחד". בעצם, אמונה זו כוללת את הנחה שכל מה שקורה הוא לא מחוץ לפרט עצמו, כל ההתרחשויות כולן אינן אוטונומיות, אלא שהן באחריות האדם. לא זו בלבד, אלא גם שצורת החיים שבה בני האדם טבועיים כיום אינה, על פי העוקבים אחרי תנועת העידן החדש, הצורה הנכונה והמותאמת ל"עצמי" הטבעי והרוחני. מכאן הצורך לתקן ולייצר תודעה חדשה, על ידי התחברות מחודשת לטבע האמיתי של האדם אצל כל פרט ופרט.

ייתכן שהאינדיבידואליזם שמשתקף מהעידן החדש אינו בדיוק אותו אינדיבידואליזם הנובע מהאידיולוגיה הניאו-ליברלית?

הדאלי לאמה של טיבט אמר בספרו "חרות בגלות": "ניתן לפתור אותן (את בעיות האנושות) רק בדרך של מאמץ אנושי, הבנה ופיתוח תחושת האחווה. כדי לעשות זאת עלינו לטפח אחריות אוניברסאלית איש כלפי רעהו וכלפי העולם שאנו חולקים, המבוססת על לב טוב ועל מודעות" (268 .(כפי שנאמר, השפעתו של הבודהיזם על העידן החדש עצומה, ולכן דבריו של הדאלי לאמה בעלי משקל רב עבור התנועה. אם כן, ייתכן שמיוצרת סולידריות, או "רעות" חדשה, באמצעות העבודה האינדיבידאולית לשיפור ה"עצמי"? ייתכן שהשיפור העצמי הפרטני יוצר דווקא את ה"ביחד", יוצר "רעות" שהיא ללא תחרות או השוואה בין פרטים. "רעות" ששמה דגש על שיתוף הטוב בין הפרט לרעהו, על אהבה וחמלה, שיתרמו לטובת הכלל. ייתכן שמקומה ותפקידה של החמלה במסגרת אדרת ה"עצמי", היא יצירתה של רוחניות מורחבת, יצירתה של רשת שחותרת לשינוי כללי. זו חמלה אוניברסלית שלא מתנגשת עם האינדיבידואליזם. כלומר, חמלה יצירתית, חמלה כלפי כדור הארץ על כל תושביו. חמלה, שעל פי רעיון העידן החדש, תביא ליצירתו של הטוב עבור כולם.

בהקשר לכך, מלטון ((Melton מתאר גלים של אנרגיה, בעידן החדש, שמגיעים ליותר ויותר אנשים בכל עת, ושמסוגלים לשנות אותם, ובכך לשנות את העולם. המטרה הראשונית של התנועה, על פי מלטון, היא ליצור קבוצות של אנשים שיקבלו על עצמם את רעיונות העידן החדש, ויפיצו "אור רוחנ"'. קבוצות אלה יחברו לקבוצות אחרות של אנשים, עד ליצירתה של "רשת גלובלית של אור". באופן זה העולם יהיה רווי אנרגיה רוחנית ויעבור טרנספורמציה.

הטענה ברורה, והיא ש"חיינו אינם עובדים", ושכל מה שלמדנו באמצעות תהליך החיברות, והפנמנו כסדר קיים: מטריאליזם, תחרות, צרכנות, הם אינם החיים האמיתיים, האותנטיים, האנושיים. החיים האנושיים ניתנים לגילוי רק על ידי מסע פנימי רוחני. דבר זה לעיתים כולל את דחייתו של העולם הקפיטליסטי העכשווי, ולעיתים כולל את הרצון לנצל את הטוב משני העולמות, מהעולם הרוחני הפנימי ומעולם הגיון השוק, הדוחף להצלחה במונחים חומריים -הצלחה שתתפס אצל ה-New Agers כהרמוניה פנימית עם היקום.

אבל, אולי הניתוח על פי הגיון השוק, עם דגש על נקודות ההשקה בין החשיבה הרוחנית החדשה לבין הניאו-ליברליזם, מוזיל ומשטיח את רעיון העידן בחדש?

אם נתבונן על העידן החדש בעיניים נקיות מניאו-ליברליזם, ייתכן שכאשר האינדיבידואל פועל כפרט אחראי על גורלו ומחוייב לפיתוחו הרוחני האישי שלו, הוא לא מבודד את עצמו בסוג של אטומיזם, אלא אוטומטית משתייך לקבוצת פרטים הפועלים באותו האופן, המשתייכים לתנועה שבסופו של דבר חותרת לשינוי עולמי גדול מהפרט עצמו.

אומנם, לא ניתן להתכחש לעובדה שבמסגרת העידן החדש מתקיימת הפרטה של התקווה. הפרטה שחלה מכיוון שהרעיון היסודי של התנועה מבקש לשים לב למה שאתה עושה כפרט, לחשוב על זה כאינדיבידואל, לפרש את זה, לחפש את המשמעות, ולא לקבל דוקטרינה, שכן, ה- New Agers מתנגדים למילה "דת" ולדתות, למרות שמעוניינים ברוחניות. לכן, הם מחוייבים לעבודה עצמית אוטונומית ועצמאית. עם זאת, עדיין אפשר לראות הרמוניה ולא התנגשות בין ערכים אינדיבידואליסטים לבין ערכים של טובת הכלל.

אז, כיצד ניתן לפרש את אותה עבודה עצמית אידיבידואליסטית של המתרגל במסגרת של חמלה? פירוש אפשרי הוא שבחברה המערבית העכשווית -המחלישה כל מאמץ לפעולה קולקטיבית והדוחפת לאינדיבידואליזם- ובמסגרת רעיון העידן החדש -הדוחה כל דוקטרינה- נראה שהפתרון של עשייה פרטנית, אך בראייה גדולה מהפרט עצמו, מתקבל על הדעת ופותר את המתח שבין אטומיזם להוליזם. כך, ניתן לראות את הפרטת התקווה כחלק מתהליך יצירה של ה"עצמי" כיזם אקטיבי, כפרט המייצר את סיפורו האישי; אבל, בהשקפתם של הנמנים עם תנועת העידן החדש, לא בשל כך לעשייתו של האדם הפרטי אין שום השפעה קולקטיבית עולמית. ההפך הוא הנכון, על פי השקפתם, הפעולה האישית היא זו שתגרום לשינוי כלל עולמי.

המדריך לחרדתית המזדקנת

קריקטורה מאת דניאלה לונדון דקל 

מה הולך לקרות עם העבודה שלי? מה יהיה עם הכתף שלי? האם הדשא הסינטטי ישתלט על הגינות הציבוריות עד שיהיו לי נכדים? עד לא מזמן לא שאלתי את עצמי השאלות כאלה בכלל. כנראה שזה עניין של גיל. עוברים את מחסום ה-45 ומתישהו מתחילים לפחד מדברים שקודם לא פחדנו מהם. לא רק שקודם לא פחדנו מהם, אלא שלא היו קיימים בכלל בתודעה. דברים כמו טרמיטים, מחלות (תמיד סופניות כמובן), פחד מלאבד את העבודה, מפלישת חייזרים, פחד שיקרה משהו רע ובלתי הפיך. התחושה היא שבגיל כזה הכל הופך לבלתי הפיך.


בעיקר אני שואלת מה הולך לקרות עם העבודה של בעלי. לבעלי יש עבודה של מהגר. מה לעשות. במקצועו הוא שחקן ובמאי עם ניסיון עשיר. עם פרסים במדף, אבל גם עם מבטא מאוד עשיר. ובלי קשרים בארץ. ככה זה. ואם ככה, אז, יש לו עבודה של מהגר, עבודה של עולה חדש.הוא קורא. קורא מוני מים בחברה שמעניקה שרותים מוניציפליים לתאגיד המים, הוא איש שטח. כלומר, עובד בחברה אחת בתוך שרשרת ההפרטה. אבל, זה לא העניין שבגללו אני שואלת מה יקרה לעבודה שלו, אלא בגלל שעוד מעט כל מוני המים יהיו אלקטרוניים. מוני המים יהיו כאלה שישלחו את הנתונים הישר ללווין ול- GPS והחברה תקבל אותם ללא מגע יד אדם. סוג של Waze, אבל בלי פקקים. אבל אולי אין הרבה מה לדאוג ואפשר להפוך לפרילנס, לא? פשוט להתמקם איפשהו ביקום של המקצועות החופשיים.


הפתרון של להפוך לפרילנס מפתה בצד אחד, ומצד שני הפרילנסריות משאירה את האדם חשוף ובלתי מוגן. אני אומרת את זה מתוך ניסיון, הייתי פרילנס כל חיי חוץ מבשלוש השנים האחרונות. כפרילנס יש לך מצד אחד את החופש היקר והרצוי, אבל מצד שני העונש (הקבוע בחוק) על היותך עצמאי. בעצם, כנראה שאני שואלת האם הגענו לדרך ללא מוצא. ואם כן הגענו, אז מה עושים.


המדריך לחרדתית המזדקנת עוד לא נכתב, אז אין לי הדרכה בנושא. אני מתעפיית מספרים על עזרה עצמית ועל פיתוח אישי. חוצמזה, בדרך כלל ספרים כאלה מיועדים לאדם הצעיר והפרודוקטיבי ולא לאישה חרדתית בגיל המעבר.


בגיל המעבר יש יתרונות וחסרונות. יתרון בולט הוא שפתאום דעתם של אחרים - למשל על המראה שלך, על אמירות שלך או על איך ומה את עושה- פחות נוגעות. בעצם לא רלוונטיות. יש איזשהו ביטחון עצמי נוסף שלא היה קודם. פחות רגשי אשמה. יתרון נוסף הוא היכולת לשאול שאלות שקודם לא היית מעלה על דעתך. ככה החיים מעניינים יותר. זה בעצם גם יתרון וגם חסרון. "הבנת יתר" אני קוראת לזה. זה כשמבינים יותר מדי. מבינים מצבים, אנשים, תהליכים. אז מצד אחד זה cool, אבל מצד שני זה מלחיץ, מדכא ומוריד מההנאה הכללית. והסטרס עלול ל הפוך לסטרס כרוני, הרי כפי שאמרתי קודם, בגיל הזה הכל הופך לבלתי הפיך.


ואני, אני שרק ילדה רוצה להיות, אני שאף פעם לא לקחתי את עצמי ברצינות יתר, רק שטותית אני רוצה להיות ולצחוק מדברים מפגרים, פתאום מוצאת את עצמי בעולם שמצפה ממני להפגנת חשיבות עצמית. איזה חשיבות עצמית ואיזה נעליים?


אם לחזור למדריך לחרדתית המזדקנת, הגיע הזמן לכתוב אותו. הרבה נאמר על גיל המעבר, הרוב על ידי רופאים. אבל מכיוון שגיל המעבר זה לא מחלה, אלא רק גיל, מעבר, נראה לי שאשבור את קשר השתיקה של בנות גיל המעבר וארים את הכפפה. נשאיר את הרופאים עם הרפואה ונראה מה יש לבחורה לומר. לפחות אנחנו בעידן כזה שבו נשים חיות מספיק שנים בשביל לחוות את גיל המעבר. ולספר עליו.

המשך יבוא.

האם נמצאה ההוכחה הביולוגית נגד האמרה "אם אין אני לי, מי לי"?

החברה האנושית המערבית (ה"מפותחת") מנוהלת לעיתים קרובות מדי על ידי מה שאקרא לו: "הקפיטליזם הגולמי". "הקפיטליזם הגולמי" פועל כשיטה שלא ממש עברה תהליך עיבוד והתאמה עבור חברה בת קיימא, כזו שתבטיח את השרדותנו. כתוצאה מכך ההתאמה של השיטה למין האנושי מוטלת בספק. אחד היסודות שעליהם מתבסס "הקפיטליזם הגולמי" כולל תחרות ואינדיבידואליזם, המצווים לנו את החיפוש אחרי "הרווח לי ולמשפחתי". השיטה אינה שוללת שיתופי פעולה בין אינדיבידואלים, בין משפחות או בין קהילות –חברות, התארגנויות, תאגידים- , אבל שיתופי הפעולה האלה לא באים לקדם את היחיד יחד עם האחר, עם המין האנושי כולו, אלא באים לקדם את הרווח של האינדיבידואלים או של אותן קבוצות מצומצמות. קבוצות כאלה לרוב מגדירות עצמן כישויות מופרדות מהאחרות, בעלות שייכות פרטית ופרטנית. ההסתכלות אינה לוקחת בחשבון את השפעתו של הרווח האינדיבידואלי על הרווח של האחר. כלומר, את רווחו של היחיד כמשהו שיכול לקדם הצלחה אמיתית גם אצל האחר. נוסף על כך, ההשקפה לא מחשיבה את ההצלחה המשותפת כמקפצה להצלחה של האינדיבידואל. בחברה שבה "הקפיטליזם הגולמי" משמש כמתודה, אי הצדק והיעדר השוויון נתפסים כבלתי נמנעים. כאילו שהיה מדובר על תופעת לוואי מקובלת שיש להתרגל עליה ולחיות איתה. תופעה שאולי כדאי להגביל, אבל שנדרשת עבור המנגנון.

מחקרים חדשים שנעשו בקופים ובקופי אדם מצביעים על התנהגות שדוחה אי צדק וחותרת לשוויון. מדובר על התנהגות שמזהה שיתוף פעולה כיסוד קריטי עבור השרדות והתפתחות המין.

האם נמצאה התשובה האבולוציונית שתשלול את הקפיטליזם?

באו נבחן את הדוגמה הבאה: אתה מאושר עם המשכורת שלך עד שאתה לומד שהעמית שלך מרוויח יותר. הסיבה האבולוציונית לתחושת ההגינות העזה, שבני האדם חולקים עם בעלי חיים אחרים, היא בגדר פאזל שעדיין לא נמצא עבורו פתרון ברור. "אנחנו רוצים לדעת למה בני האדם אינם שמחים עם מה שיש להם, אם כי טוב, אם למישהו יש יותר מאיתנו" אומרת הפסיכולוגית שרה ברוסנן מאוניברסיטת ג'ורג'יה (ארה"ב).

"על בסיס תחושת הצדק נבנים מבנים חברתיים, החל מתחום השכר ועד לפוליטיקה בינלאומית" אומרת ברוסנן. עם זאת, לא ידוע מה המקורה של אותה תחושה בהיסטוריה של אבולוציה. בחיפוש אחר שורשיה, בשני העשורים האחרונים נוצרה הרבה ספרות על המוסר של בעלי החיים, בעיקר של פרימטים. מדענים הגיעו למסקנה כי "תחושת צדק לא התפתחה סתם כך, אלא כדי להבטיח את היתרונות המתקבלים משיתוף הפעולה לטווח הארוך". האמנם? אני בספק אם בעלי "כיל" מסתכלים על היתרונות של שיתוף פעולה לטווח ארוך. אני שואלת את עצמי האם התאגידים והתעשייות הגדולות מסתכלים לטווח ארוך בכלל?

עבור חוקר הקופים לדה-ואאל מאוניברסיטת אמורי (אטלנטה, ארה"ב), המוסר מבוסס על שני עמודי תווך: הדדיות ואמפתיה. רק מתוך יחסי שיתוף פעולה -שממנו יצמח תועלת הדדית- צפוי להתעורר, בכמה מהמינים, מושג הצדק. הפרימטים רגילים ליצור שיתוף פעולה עם אחרים, גם אם אלה לא קשורים בקשרי דם או בכל קשר אחר איתם. דווקא עם פרטים שמחוץ למשפחה דחיית אי-הצדק הופכת עוצמתית יותר. פרנס דה-ואאל מסביר מדוע: "יש פחות תחרות ביחסים האלה. כשאנשים חיים יחד במשך זמן רב, הם מאבדים את הספירה בעניין מספר הפעמים שקיימו שיתוף פעולה. אבל אם אני עושה טובה למכר שאינו קרוב אלי ממש, אני אזכור זאת מכיוון שזה לא קורה לעתים קרובות מדי."

הבעיה שיכולה להכשיל לכידות קהילתית מתחילה כאשר המכר שלו עשינו טובה אינו פועל כצפוי, או אם הוא מקבל יותר הטבות מהאחרים. לדברי החוקרים, "אנשים שתופסים את התוצאות כבלתי שוויוניות עלולים לעכב שיתוף פעולה ולנסות למצוא פרטנר חדש." בניסויים שנערכו בקופים, כלבים, פילים ועורבים יש ראיות לכך שבעלי חיים שפועלים בשיתוף פעולה מזהים את המצאותם של העוול ושל אי הצדק בתוצאות של מאמץ דומה.

נעיף מבט על תוצאות משחק האולטימטום אצל בני אדם: המשחק כרוך בשני אנשים, אחד מהם הוא אחראי לחלק סכום קבוע של כסף, כך שאם האחר מסכים עם החלוקה, שניהם מקבלים את הסכום המקובל. אבל אם האחר אינו מסכים, אין שכר לאף אחד. במצב של אי-שוויון גדול -שתפיסתו תלויה בתרבות- האדם שמקבל את האספקה ​​הנמוכה יותר מהצפוי מעניש את אחר ושולל ממנו את הפרס. האם ההתנהגות זו לא מזכירה שביתה? כאשר עובדים מחליטים להשבית ארגון, האם לא פועלים בדיוק בהתאם לעקרון זה? לא מפתיע אותי שלעיתים כל עם ישראל מזדהה עם שביתת הרופאים, האחיות, עובדי הדואר וכו'...פשוט דוחים את אי הצדק בצורה קולקטיבית. מעניין.

 ברוסנן ודה-ואאל מבחינים בין שני סוגים של שנאת אי השוויון: 1- המהווה יתרון ליחיד ו-2- המשחק נגדו. הנפוץ ביותר בקרב כל המינים הוא שנאת אי השוויון זה שיגרום לנו למחות כאשר אי השוויון משחק נגדנו, נעשה עוול לנו וכואב לנו (הסוג הראשון). רק בני אדם ופרימטים מסוימים, כגון שימפנזים, חשים אי נוחות מול אי שוויון מהסוג השני שדווקא מיטיב עימם, ואף עלולים לדחות כל טיפול מועדף לעצמם על חשבון האחר.

"הוויתור על יתרון עכשווי עבור תועלת בטווח ארוך דורש לא רק יכולת לחשוב קדימה, אלא גם שליטה עצמית גבוהה", אומרת ברוסנן. התנהגות זו, אשר דורשת מיומנויות קוגניטיביות גבוהות, מובילה לתחושה אמיתית של צדק, מוסיפה החוקרת. איך שאני רואה את הדברים, השיטה הקפיטליסטית,  שבמסגרתה אגירת הרווח העכשווי הוא שם המשחק, הצליחה למחוק את הנטיה הטבעית להשתמש במיומנויות קוגניטיביות גבוהות וראייה לטווח ארוך, בו בזמן שמעודדת חוסר שליטה עצמית כזו שמובילה לצרכנות יתר והגדרה עצמית קרובה למוצר צריכה.

לפי מספר מחקרים שנותחו על ידי שני החוקרים, הגישה שמציגה בעלי החיים חשובה כמו התוצאות. לדוגמא, קופים קפוצ'ין אינם ששים לעבוד עם בחור שמבצע מונופול על הפרס. זה מצביע על כך "שמה שמונע שיתוף פעולה הוא לא אי שוויון כשלעצמו, אלא בשילוב עם הגישה של הפרטנר." זה קורה גם לבני אדם. על פי תוצאות המחקר, אנחנו מעדיפים שלא לעבוד עם אנשים שהראו לנו עמדות מזיקות, אפילו שזה כרוך בוויתור על שכר בטוח. התוצאה מעודדת, עדיין יש תקווה לשינוי אמיתי.

גישה עצמאית ואינדיבידואליסטית יכולה לספק יתרונות במידה והיא אפשרית, אבל לא תמיד היא מתאפשרת. "אם שימפנזה יכולה להשיג יתרונות בעצמה, היא תעדיף לפעול לבדה. גם כך אצל בני אדם כנראה. אבל יש כמה יתרונות שאתה לא יכול לקבל בצורה אינדיבידואליסטית ושבשבילן אתה זקוק לחברים. זה המקום שבו שיתוף פעולה עולה ומתחיל להיות הגיוני להשוות את המאמצים העצמיים שלך עם התגמולים של האחר."

מקור המחקרים כאן

כך הפכתי מחולה עם כתף דלוקה לסוציולוגית במחקר שטח

למה כדי לטפל בכאבי התופת בכתף שלי צריך לשבש לי את מצב התודעה? למה?!

אני מודה שגם כאבי התופת עצמם יכולים לשבש לי את מצב התודעה, אבל לא לאותו כיוון. מבחינתי, הסיוט הגרוע ביותר למישהו שהוא קצת "control freak" כמוני, זה שלא תהיה לו שליטה מלאה על התודעה. זו דאגה אמיתית. זה לא שאיני מסוגלת להאציל סמכויות. דווקא עשיתי עבודה עצמית בקטע של האצלת סמכויות, ואין לי בעיה מיוחדת לאפשר לאנשים שסביבי לעשות במקומי. אבל, בנוגע ליכולת להחליט מתוך חשיבה צלולה על כל דבר הקשור אלי, להתנהגות שלי או לאופן שבו אני מפרשת את המציאות...אני חייבת להיות בשליטה. אז כן, סוף סוף, לאחר ימים ולילות של כאבים משתקים, יצאתי לחופשי! בתזמון מושלם, אפשר לומר, בחג החרות. כן, כואב לי פחות. אני יכולה לנשום. אז מה זה חשוב אם אני מסוממת וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה לרקוד "הולה-הולה" בגינה? למה הדאגה לגבי האיבוד החלקי האפשרי בשליטה התודעתית?

דווקא תהליך קבלת התרופה בקופת החולים -משכך כאבים מסוג "אופיאטי"- התאים לפן ה- "control freak" שבתוכי. התהליך כלל כמה צעדים: 1) הערה של הרופאה בכתב יד על גבי המרשם שמבהירה "”severe pain 2) צורך להראות את תעודת הזהות שלי בבית המרקחת, 3) ציון של הפרטים האישיים שלי על גבי המרשם- לרבות כתובת מגורים ושוב ת"ז, 4) חתימה שלי על גבי המרשם. מרשם מרשים!

מה הדאגה האמיתית שדיברתי עליה קודם? אחד הסימפטומים של control freak  הוא הדאגה. כנראה זה קשור לאיזו חרדה סמויה או גלויה לגבי העתיד. אבל לא לגבי אי הוודאות הכרוכה בעתיד הבלתי ידוע, אלא לגבי האפשרות לאבד את היכולת לשלוט בחיים, היכולת להחליט ולקחת אחריות.

************    *     ************

בית חולים, מוסד טוטאלי

לא יכולתי שלא לבקר בבית החולים. כבר באמצע הלילה, כשהתקשרנו למוקד האחיות של קופת החולים במטרה לשאול האם אני יכולה לקחת "נורופן" בנוסף לתרופה שנתנו לי, ישר רצו לשלוח אותי לבית החולים. ככה, בלי לשאול אותי על אודותיי ובלי לבקש את הסכמתי, "אני נותנת לך הפנייה למיון, את צריכה לגשת למיון". סרבתי, כמובן. באחת בלילה עדיף היה לי להוסיף לתרופה האופיאטית שלי גם שני כדורי "נורופן" ולחכות עד הבוקר. זה לא שפיקפקתי במקצועיות של האחות, אלא שלי יש ראיה הוליסטית על עצמי. בעיני עצמי, אני לא הופכת לכתף דלוקה בלבד בעקבות הכתף הדלוקה. והחשוב מכל, את יכולת ההחלטה שלי לא איבדתי. יש מי שנרגע בעזרת מוסיקה קלאסית ויש מי שצריך לוודא שהוא עדיין בשליטה בכדי להירגע. לאחר כמה שעות בבית החולים, הסתבר שהכאבים נובעים, כנראה, מדלקת חריפה שהתפתחה במפרק הכתף, בגיד, אולי "טנדיניטיס".

בית חולים. מוסד כוללני. מוסד טוטאלי. על פי גופמן- אחד הסוציולוגים החשובים של המאה העשרים- בית החולים נכלל בין סוגי המוסדות הטוטאליים, שלהם מאפיינים משותפים. כמה מהמאפיינים בלטו לי במיוחד בשהותי במיון.

שני עולמות חברתיים שונים

יש סגל ויש חולים. אין נקודת מעבר ביניהם. מתקיימים סטיריוטיפים שעל פיהם הרופאים מתייחסים לחולים ולהפך. לדוגמה, קיבלתי זריקה שכל מה שאמרו לי עליה הוא שהיא המכילה תרופה נגד כאבים. אם לא הייתי שואלת מה בדיוק יש בתרופה לא היו אומרים לי. למזלי הכרתי מה זה "פטידין", ולכן נבהלתי פחות כשכמעט ואיבדתי את ההכרה. למה לא מוסרים לחולה מהם המרכיבים שבזריקה ולמה לא מסבירים לו מראש מה הוא ירגיש ומה תיהיה התגובה הפיזית מצופה? כי מוסדות כוללניים משתלטים על האדם ומוחקים אותו. לא בכל המוסדות הטוטאליים זה קורה באותה עוצמה או באותה קיצוניות, אבל אצל כולם מתקיימים היבטים מדכאים.

ב-"אנטומיה של גריי", כשרופא ניגש אליך, קודם כל ולפני הכל, הוא מציג את עצמו בשם פרטי ובשם משפחה, משהו בסגנון:

"I'm doctor Gray, and I'll be your doctor today ,Hi"

אבל "האנטומיה של "Gray זה לא "האנטומיה של סורוקה".

האם האיש שניגש אלי הוא רופא, אח, מתמחה, סטודנט...? אף אחד מתוך הארבעת האנשים שניגשו אלי לא הציג את עצמו. הנחתי ששניים היו רופאים, אחד היה אח ואחת הייתה אחות, הכל בזכות הקונטקסט. המערכת הופכת אותך מבעל זהות אישית לקטגוריה. הסגל מתייחס אליך כאדם השייך לקבוצה שיש לה סטטוס מסוים. מתייחסים לאדם לא כאדם, אלא כחולה.

סמכות מקבילה

כל אחד מאנשי הסגל יכול לבוא אלי ולתת לי הוראה. דבר מבלבל כשלעצמו, ועוד יותר מבלבל כשהחולה נמצא דווקא במצב של חולשה. ואני שחייבת לדעת הכל, שניתן לתאר אותי כסוג של "שואלת כפייתית", לא יודעת האם אחד יודע את מה שהשני אומר לי או אם השני יודע עלי את מה שהראשון שמע קודם. זה ממש מערער את הביטחון שלי.

כל המרכיבים האלה מספיקים בכדי להרגיש רע מאוד כאדם חולה שניגש למיון. נדמה לי שגם מישהו שלא   "control freak"היה חש אי נוחות מסוימת.

המאפיין שבא לידי ביטוי בצורה הניכרת מכולם היה שהזמן נתפס כזמן אבוד.

הזמן נתפס כזמן אבוד

פשוט סופרים שעות. מחכים לצאת משם. כאילו הזמן נספר לאחור. הזמן לא זז. רק רוצים לחזור הביתה.

רפואה שלמה

אני בת של רופאים ותמיד הרגשתי טוב בבתי חולים, הרגשתי מוגנת, כאילו שום דבר רע לא יכול לקרות לי שם. מתי זה השתנה? לא יודעת, כנראה ששינוי התפיסה בא עם הגיל, בהדרגה.

אולי הושפעתי מבדיחה ששמעתי פעם: "הרפואה כל כך מפותחת היום שרק לעתים רחוקות נפטר אדם ללא סיוע רפואי... "

בעקבות ביקורי במיון עלה לי רעיון. האם לא כדאי לכלול בלימודי הרפואה והסיעוד קורס במבוא לסוציולוגיה. קורס שבו ילמדו קצת על גופמן ועל מוסדות כוללניים, ועל מה שזה עושה לאדם הפרטי.  נראה לי שזה יכול לסייע להכניס תוכן נוסף לביטוי "רפואה שלמה".

7 סיבות למה לאהוב את חופשת פסח - מדריך להורה המזיע

כל העולם עייף בתקופה הזאת של השנה. זו עובדה... או שזו רק תחושה שלי?

העניין הוא, שעם מי שאני לא מדברת, אני מקבלת תמונת עייפות קיומית, כזו שבטח נובעת מהצורך המתגבר בקצת הפסקה, ניתוק וחופש. מה פרויד היה אומר על זה..."השלכה"? אולי. ואולי לא.

הנה, הילדים יוצאים לחופש. גם הם צריכים לקצת ניתוק וחופש. הפסקה. הם יחזרו מלאי אנרגיה בחזרה ליום יום של החברים שלהם בכיתה וללימודים.

ומה עם הורים? מתי התור שלנו? אז ככה, אפשר להתחיל להזיע, או שאפשר לקרוא את המדריך הבא:

###### 7 סיבות לאהוב את חופשת פסח  ######

1.      ניתן לישן עוד חמש דקות בבוקר. ידוע לכל שאני משוגעת על שינה. בחופשת פסח אין הסעות בוקר מוקדמות! אין צורך להריץ ילדים משעה 06:30. אין את המורכבות השגרתית של הבוקר, המדמה תהליך שינוי מסובך, הדורש טיפול בהתנגדויות. מרגע היקיצה ועד השארת הילדים בבתי הספר, כל בוקר אני מנהלת תהליך שינוי. התהליך כולל את כל ההתנגדויות על פי הספר. שלב ההתעורות של הילדים ושלב ההכנה ליציאה מהבית, הם אשכרה כמו הכנסת תהליך עבודה חדש בארגון.  

2.      מאפשר לפתח עצמאות אצל הצאצאים. אני חייבת להודות שלקח לי זמן, אבל שחררתי. ילדים חייבים להתנסות וללמוד. מקסימום, צום של כמה שעות לא יגרום להם נזק קבוע. ביצעתי תהליך שינוי אמונות בסגנון "אימון אישי עצמי". זהו סגנון אימון חדשני שפיתחתי: "אימון אישי עצמי". עכשיו אני מאמינה ב- לתת להם להסתדר בעצמם בכדי שיתפחתו לבני אדם עצמאיים. עדיף, לא? לאט לאט, החלו להכין לעצמם שניצל, חביתה, סלט ופירה... ואפילו פרנץ' טוסט.

3.      לא צריך לרוץ לאסוף מבית הספר. על אותו עקרון של ביטול ריצת הבוקר, ריצת הצהרים מתבטלת. איזה כיף. החיים רגועים. דרך אגב, זה חוסך לי את העצבים שעולים בי, כאשר אני רואה שכל הורה מצוי חושב שהמקום שבו חפץ לעצור את האוטו, הוא מקום חניה מסודר ופרטי עבורו. גם אם זה אמצע הכביש, וממש חוסם את ההלוך וגם את החזור בו זמנית. מושבניקים וקיבוצניקים לא יבינו זאת. אההה, "חיי מושב" האבודים שלי!

4.      זאת הזדמנות נהדרת ליצור קשרים.  קורה שבגילנו המופלג, אנו שוכחים איך זה "לעשות חברים". חופשת פסח היא הזדמנות מעולה להתאמן על רישות. הנה, יש סיבה טובה לקחת את רשימת הקשר הכיתתית של הילד ולהתקשר להורים אחרים. למשל, להורים של לירון. על פי הכתובת המופיעה ברשימה, הוא גר קרוב אלינו, והילד שלנו די חבר שלו. אז למה לא להציע שיבוא אלינו, או שהילד יבוא אליו? חוצמזה שהילדים כנראה ישמחו, אולי נכיר בעצמנו אנשים שנשמח להכיר.

5.       מאפשרת מרחב לפיתוח יצירצתיות. האתגר הוא: איך נהנה בחופשה, ללא פגיעה כלכלית שתוביל אותנו לפשיטת רגל? דרושות דרכים יצירתיות. הנה, הזדמנות אמיתית ליצירתיות יישומית בחי היום יום, לפתרון בעיות בצורה יצירתית. שאלה לאימון היצירתיות היישומית בחיי היום יום: "איך לגרום לנהגים לחנות לפרקי זמן קצרים במגרש חניה?" .....תחשבו.....

התשובה: לחייב אותם להשאיר את האורות דלוקים!

לענייננו, נכון שעיסוקים יצירתיים שלא דורשים הוצאה כספית גדולות, כנראה ידרשו השקעת זמן מצידנו. אבל, היי! אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. וגם, אנחנו הורים, והורים משקיעים זמן בילד.

6.      נוכל להתאמן בטכנולוגית התקשורת של המאה ה-21. נפלאות הווטסאפ! כנראה שבכל שתי דקות נקבל ווטסאפ מהילד. הווטסאפ ימסור לנו איזשהו עדכון, או איזשהי שאלה, תמונה, עוד תמונה, מספר תמונות, סרטונים, בקשה, מספר בקשות, אמרה, קישור וכו'...נוכל להתאמן ביכולת התקשורתית הטכנולוגית המתקדמת שלנו. רק לא לשכוח כרטיס זיכרון בנפח של 64GB לחופשת הפסח.

7.      מספקת הזדמנות ליצור זכרונות בלתי נשכחים אצל הילדים. מתוך הזכרונות האהובים עלי ביותר נמצאים אלה מהימים שבהם ישנתי אצל סבא - סבתא שלי. כיף כזה לא חוזר. רק לאחר שנים רבות, הבנתי שאלה היו הימים הארוכים שבהם אמא שלי למדה רפואה כל היום, ואבא שלי -שהיה רופא צעיר- עבד בלי סוף. אני דווקא חשבתי שאני ואחי נשארים אצל סבתא רק בשביל לעשות לנו כיף. אם יש אפשרות של סבא - סבתא, מומלץ בחום.

"אחריות" מכבידה או משחררת?

לפני כמה ימים, יצא לי לשוחח עם קולגה על משמעות החיים. אותה תכלית שלמענה אנחנו חיים. הדבר הזה שאפשר לקרוא לו "יעוד". המחשבה האסוציאטיבית שלי מיד לקחה אותי לספר "האדם מחפש משמעות" מבוא ללוגותרפיה, מאת ויקטור פראנקל.

התמזל מזלי ופרופ' אבי בשר, המרצה ל-"הבדלים בין אישיים", קורס בפסיכולוגיה- ספציפית בנושא אישיות- שלמדתי במהלך ה- BA שלי, חייב אותנו לקרוא את הספר הנהדר הזה. ישבתי אז על הכורסא בסלון בכוונה להתחיל לקרוא, ולא קמתי עד שלא סיימתי את כל הספר. לא יכולתי להפסיק לקרוא.

הספר קטן מימדים, משהו כמו 15 X 25 ומכיל 161 עמודים מרתקים.  פראנקל  מספר על התקופה שבה הוא פיתח את תורת הלוגותרפיה, בהימצאו בשיאה של תקופה זוועתית בהיסטוריה, השואה. בהיותו אסיר, חקר את עצמו, את סביבתו ואת האנשים שאיתם שהה.

פראנקל מצוטט את ניצשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה. יכול לשאת כמעט כל איך."

הוא מלמד אותנו שלמשמעות חיים כללית- "פשר החיים" כפי שהוא אומר- אין אחיזה אצל האדם, חייבים להתייחס לפשר הייחודי לחיי האדם, בכל רגע נתון. כלומר, החיפוש אחר פשר חיים מופשט, לא יתן מענה לשאלת משמעות החיים ותכלית. "[...] כל אדם ואדם יש לו תפקיו או ייעודו הייחודי בחיים. כל אדם ואדם חייב לקיים משימה מוחשית התובעת מילוי. מבחינה זו אין לו תמורה.[...]" משפט זה מדבר על קבלת אחריות. הלוגותרפיה, בהתייחסותה לפשר החיים ולמהות הקיום, מדברת על לחיות את החיים כאילו האדם קלקל את מעשיו בפעם הראשונה וכעת הוא חיי בפעם השניה...אז מהו יעשה ואיך הוא יחיה? היא מבקשת להקנות לאדם את מלוא תודעת האחריותו.

אני חייבת לומר שהרבה פעמים, המשתתפים בסדנאות אימון שאני מעבירה, מציגים דימויים מכבידים ביותר כשמדברים בסדנא על "אחריות על החיים". המילה "אחריות" מצטיירת כ-"משקל כבד על כתפיים". אני דווקא חושבת שהאחריות כרוכה בחופש.

פתאום זה כבר לא "המורה שלא נתנה לי", זה לא "אבא שלא איפשר לי", זה לא "בן או בת הזוג שחסמה \חסם אותי", זה לא "הילדים". מדובר רק על עצמי. רק עלי. זה אני. הכי חופש שיש. כמובן שחופש בא עם אחריות. יכול להיות שבגלל זה יש אנשים שלפעמים מפחדים מחופש. חופש = אחריות = להיות במקום של בחירה.

פראנקל מעביר לאדם את האחריות להחליט איך יגדיר את משימת חייו. "האם יקבל אחריות כלפי החברה או כלפי מצפונו שלו." יש לציין שהלוגותרפיה לא רואה את עצמה כמורה או כמטיפה מוסר, אלא יותר כ-"מומחה-עיניים". זאת אומרת, עתידה להרחיב ולהגדיל את שדה הראייה של האדם. בתהליך הזה, האדם אמור למצוא ו"לראות" את מלוא הספקטרום של פשר וערכים.

:::::::::::     :::::::::::     :::::::::::::

תהליך האימון, בין אם קבוצתי ובין אם פרטני, עוסק בשיאו, בניסוח חזון חיים. לא מילים גבוהות. בתהליך האימון מתקיים מצב של הרחבת שדה הראייה של המתאמן. המאמן הוא המסייע למתאמן בהבחנה ובבחינה של התמונה הכוללת.

החזון פועל כמגדלאור המסוגל להצביע על משימות, להאיר יעדים פרקטיים ולצוות מטרות יישומיות. אבל החזון חייב להיות חזון תכליתי, כזה שהמרכיבים שלו הם:

1-     ערכים וערכי יסוד של האדם

2-     יעוד או הצהרת משימה

3-     תמונת עתיד ברורה ומפורטת.

ללא אחד ממרכיבי אלה, החזון לא תכליתי ולא פועל כמגדלאור- או כמנוע ממריץ.

מה קורה כאשר האדם לא נמצא במקום של בחירה? כלומר, כאשר האדם ניצב מול אירוע שאין לו אפשרות לשנות? למשל, מול מחלה קשה. על פי פראנקל, מצב זה מעניק לאדם את הזדמנות לקיים את הפשר העמוק ביותר. את פשר הסבל. "להגשים את הנעלה שבערכים".

"[...] רופא כללי קשיש בא אלי פעם כדי להימלך בדעתי על הדיכאון החמור שהיה סובל ממנו. הוא לא יכול להתגבר על מות אשתו –שנתיים קודם לכן- שאהב אותה יותר מכל. במה אעזור לו? מה אומר לו? ובכן, לא אמרתי לו כלום. אלא שאלתי אותו שאלה: 'מה היה קורה, דוקטור, אילו מת אתה ראשון ואשתך היתה צריכה להאריך ימים אחריך?' 'או' אמר, 'זאת היתה מכה נוראה בשבילה. כמה היתה סובלת!'. על כך עניתי: 'רואה אתה, דוקטור, סבל זה נמנע ממנה, ואתה הוא שנמנעת ממנה סבל זה, אך עכשיו עליך לשלם על כך על ידי שתוסיף לחיות ותתאבל עליה'. הוא לא אמר מילה אלא לחץ את ידי ויצא בשקט ממשרדי. הסבל חדל איך-שהוא להיות סבל ברגע שהוא מצא לו פשר, כגון פשר שך הקרבה."

הלוגותרפיה עשוייה להבריא את האדם על ידי כך שהיא לא מניחה שראש מעייניו של האדם הוא להפיק עונג או למנוע כאב, אלא למצוא פשר בחייו.

:::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::

אסיים עם אמרה ידועה: כדי לשנות את הסביבה צריך לשנות את עצמנו. לשנות את היחס שלנו ל"גורל" שאין לשנותו, את ההסתכלות שלנו על המאורעות שלנו בחיים.
:::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::

*אהבת את הפוסט או את הבלוג? אנא המלץ / שתף. תודה!