המדריך לחרדתית המזדקנת

קריקטורה מאת דניאלה לונדון דקל 

מה הולך לקרות עם העבודה שלי? מה יהיה עם הכתף שלי? האם הדשא הסינטטי ישתלט על הגינות הציבוריות עד שיהיו לי נכדים? עד לא מזמן לא שאלתי את עצמי השאלות כאלה בכלל. כנראה שזה עניין של גיל. עוברים את מחסום ה-45 ומתישהו מתחילים לפחד מדברים שקודם לא פחדנו מהם. לא רק שקודם לא פחדנו מהם, אלא שלא היו קיימים בכלל בתודעה. דברים כמו טרמיטים, מחלות (תמיד סופניות כמובן), פחד מלאבד את העבודה, מפלישת חייזרים, פחד שיקרה משהו רע ובלתי הפיך. התחושה היא שבגיל כזה הכל הופך לבלתי הפיך.


בעיקר אני שואלת מה הולך לקרות עם העבודה של בעלי. לבעלי יש עבודה של מהגר. מה לעשות. במקצועו הוא שחקן ובמאי עם ניסיון עשיר. עם פרסים במדף, אבל גם עם מבטא מאוד עשיר. ובלי קשרים בארץ. ככה זה. ואם ככה, אז, יש לו עבודה של מהגר, עבודה של עולה חדש.הוא קורא. קורא מוני מים בחברה שמעניקה שרותים מוניציפליים לתאגיד המים, הוא איש שטח. כלומר, עובד בחברה אחת בתוך שרשרת ההפרטה. אבל, זה לא העניין שבגללו אני שואלת מה יקרה לעבודה שלו, אלא בגלל שעוד מעט כל מוני המים יהיו אלקטרוניים. מוני המים יהיו כאלה שישלחו את הנתונים הישר ללווין ול- GPS והחברה תקבל אותם ללא מגע יד אדם. סוג של Waze, אבל בלי פקקים. אבל אולי אין הרבה מה לדאוג ואפשר להפוך לפרילנס, לא? פשוט להתמקם איפשהו ביקום של המקצועות החופשיים.


הפתרון של להפוך לפרילנס מפתה בצד אחד, ומצד שני הפרילנסריות משאירה את האדם חשוף ובלתי מוגן. אני אומרת את זה מתוך ניסיון, הייתי פרילנס כל חיי חוץ מבשלוש השנים האחרונות. כפרילנס יש לך מצד אחד את החופש היקר והרצוי, אבל מצד שני העונש (הקבוע בחוק) על היותך עצמאי. בעצם, כנראה שאני שואלת האם הגענו לדרך ללא מוצא. ואם כן הגענו, אז מה עושים.


המדריך לחרדתית המזדקנת עוד לא נכתב, אז אין לי הדרכה בנושא. אני מתעפיית מספרים על עזרה עצמית ועל פיתוח אישי. חוצמזה, בדרך כלל ספרים כאלה מיועדים לאדם הצעיר והפרודוקטיבי ולא לאישה חרדתית בגיל המעבר.


בגיל המעבר יש יתרונות וחסרונות. יתרון בולט הוא שפתאום דעתם של אחרים - למשל על המראה שלך, על אמירות שלך או על איך ומה את עושה- פחות נוגעות. בעצם לא רלוונטיות. יש איזשהו ביטחון עצמי נוסף שלא היה קודם. פחות רגשי אשמה. יתרון נוסף הוא היכולת לשאול שאלות שקודם לא היית מעלה על דעתך. ככה החיים מעניינים יותר. זה בעצם גם יתרון וגם חסרון. "הבנת יתר" אני קוראת לזה. זה כשמבינים יותר מדי. מבינים מצבים, אנשים, תהליכים. אז מצד אחד זה cool, אבל מצד שני זה מלחיץ, מדכא ומוריד מההנאה הכללית. והסטרס עלול ל הפוך לסטרס כרוני, הרי כפי שאמרתי קודם, בגיל הזה הכל הופך לבלתי הפיך.


ואני, אני שרק ילדה רוצה להיות, אני שאף פעם לא לקחתי את עצמי ברצינות יתר, רק שטותית אני רוצה להיות ולצחוק מדברים מפגרים, פתאום מוצאת את עצמי בעולם שמצפה ממני להפגנת חשיבות עצמית. איזה חשיבות עצמית ואיזה נעליים?


אם לחזור למדריך לחרדתית המזדקנת, הגיע הזמן לכתוב אותו. הרבה נאמר על גיל המעבר, הרוב על ידי רופאים. אבל מכיוון שגיל המעבר זה לא מחלה, אלא רק גיל, מעבר, נראה לי שאשבור את קשר השתיקה של בנות גיל המעבר וארים את הכפפה. נשאיר את הרופאים עם הרפואה ונראה מה יש לבחורה לומר. לפחות אנחנו בעידן כזה שבו נשים חיות מספיק שנים בשביל לחוות את גיל המעבר. ולספר עליו.

המשך יבוא.

למה כדאי לנפוש במקומות אקזוטיים

 הגורו מהכנרת

"...קסם על ים כינרת 
בשמי התכלת ירח שט. 
על גלי כסף ידי חותרת 
גל אל גל, יד אל יד 
ילחש כל רז..." 

ראיתי ת'הכנרת זוהרת בטורקיז, ומאז, הצבע הטורקיז גורם לי להזיע. התפתח לי רפלקס נלמד כמו אצל הכלב של פבלוב, התניה קלאסית. טורקיז = התקף זיעה.

אבל המילה כנרת רק גורמת לי להפליג רחוק. כנרת = טסה לי ועפה לי בוימנה מעופפת עתיקה למחוזות הודו הקדושה.

בחום עז של אמצע יולי נסענו אני, בן זוגי, ושתי הילדות – שהיו אז קטנות, לפני לידת הבן – לחופשה בכנרת. חלון בית המלון הביא יופי ים כנרתי מהמם. סירת תיירים שטה לה באמצע האגם, המים שיקפו יהלומים זוהרים על רקע טורקיז יפיפה.

איך שעולים לדייהטסו שרייד הקטנה שהיתה לי, המזגן הולך. לאן הולך המזגן ולמה הולך לו בלי לבקש רשות? לעולם לא נדע. לא נורא. לפתוח חלונות. החלונות באוטו, להבדיל מחלונות חדר בית המלון, לא שיקפו יופי עוצר נשימה, אלא גרמו ישר לעוצר הנשימה. רוח חמה, אש. רוח ממש טובה ליבוש כל מיני פרות למגש לתפארת לט"ו בשבט. בשלב הזה, כל רמזור וכל עצירה בדרך הופכים לספא, אבל ספא שרק מציעה סאונה יבשה.

בעודי נדבקת לכסא הנהג המרופד בדמוי עור - שעוד מעט הופך לפלסטיק מומס - אני רואה שלט המצביע על חוף מסוים שאליו רצינו להגיע. חוף מבטחים! שמחה ואושר. מים קרים על הגוף אחרי הסאונה, בן זוגי אומר לי שזה תענוג. שם, בין גזע עץ אקליפטוס ענק ובין מכונית הונדה שחורה, יש מקום בדיוק להכניס את האוטו. כולם לרדת לפני שאני נכנסת! אי אפשר יהיה לפתוח דלתות אחר כך. מזל שמצאתי חנייה.

פילסנו את דרכנו בין האבנים הצבועות בשחור "smoky" אופנתי. עדויות ל-"על האש" שנעשו בעבר, וישבנו.

שם, בין אבן גדולה עטופה במגבת סגולה ובין ערימת סנדלים, ראיתי אותו. הבודה של המזרח התיכון.

אנשים ישבו סביבו במדיטציה כלשהי. ולמרות שהבנות היו כבר עם רגליים במים, לא יכולתי להסיט ממנו את העיניים. הייתה שם שלווה שנראית מנצחת כל פחד קיומי, כל מכשול, כל חולי, כל דאגה או כל חום יולי-אוגוסט. הגורו מהכנרת המוציא אנשים מחושך לאור. זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו.

*** * *** * *** * *** * ***

בזמן שבן זוגי מלמל משהו על אטרקציה כלשהי שאפשר לבקר בה אחר הצהריים, אני רק  חשבתי על משמעות החיים. חשבתי על מיליוני  אנשים מכל הגדלים והצבעים המשוכנעים בקיום  גבולות בלתי ניתנים לגישור בין מדינות ועמים. חשבתי על האסטרונאוטים המביטים על כדור הארץ מתחנת החלל הבינלאומית. אסטרונאוטים שרואים את כדור הארץ מהחלל ומבינים- עם כל החושים ולא רק שכלית- שאין גבולות, שכולנו בני אנוש. חשבתי על הספר שהמליץ עליו* המרצה לסוציולוגיה ושמעולם  לא קניתי. חשבתי על הגמוניה בלתי ניתנת לערעור. חשבתי על המיתוסים המשותפים ועל חינוך ילדים. בעודי מתרכזת במעגל האילם של אנשים בישיבה מזרחית מדיטטיבית, התבהרו לי הדברים החשובים באמת.

פתאום כדור מתנפח נפל לי על הראש. "אמאאאאאא", הקטנה הודיעה לי. ואני רק תהיתי איך הצלחנו להשיג חופשה במקום אקזוטי במחיר כזה, ולמה כדאי לנפוש במקומות אקזוטיים.

*** * *** * *** * ***

 *הספר שהמרצה לסוציולוגיה המליץ עליו: "גבולות מדומינים"

*אהבת את הפוסט או את הבלוג?  אנא תמליץ\תמליצי עליו או שתף\שתפי בפייסבוק. תודה על השיתוף!