על החמלה וחיות אחרות

בהיעדר סולידריות חברתית ותחושת שייכות לקהילה, יתכן והדת חוזרת למלא את תפקידה המנחם והמאחד. אבל, איזו מין דת היא, ואיזו מין דוקטרינה מלווה אותה? (אם בכלל). הסדר הקיים, הקפיטליסטי הניאו-ליברלי, מלווה באינדיבידואליזם ובאטומיזם, אך ייתכן שדווקא מתוכם נראה הוליזם חדש צומח ומכונן סוג של חמלה אוניברסלית?

 ייתכן שהדגש על ה"עצמי", יחד עם הצורך בקהילה, דוחף את האדם להשתייך לזרם הולך וגובר של פרטים שרואים את עצמם חלק מתנועה גדולה ומשמעותית, חלק ממשהו גדול מהפרט עצמו, חלק ממה שמכונה העידן החדש. כך, ייתכן והפרט פוטר את הסתירה בין הציווי הניאו-ליברלי לאינדיבידואליזם רכושני תחרותי, לבין הצורך העז בקהילה, בין הגדרת ה"עצמי"השטחית של תרבות הצריכה, לבין הצורך במשמעות בחיים. ייתכן שכאשר הפרט בוחר בסופרמרקט הרוחני ברוחניות החדשה, הוא עונה על הציווי להיות האני היזמי האינדיבידואליסטי המתנהל בשווקים, ובעת ובעונה אחת גם ממלא את צרכו העז לקהילה ולמשמעות טרנסצנדנטלית.

אם כך, ייתכן שיש בכוחו של העידן החדש לספק קרקע פוריה לצמיחתה של רוחניות אקלקטית שהיא גם אינדיבידואלית וגם אוניברסלית בעת ובעונה אחת. ייתכן שהגיע העת לזנוח את רעיון הדואליות המוכר של "או-או", ובמקומו להכיר ב"גם וגם", ברעיון הסימולטניות.

אבל, מהו העידן החדש? ו...אולי גם את\ה חלק ממנו?

בשני העשורים האחרונים צמחה בעולם וגם בישראל תנועה, או תת-תרבות, המכונה העידן. במסגרתה, קבוצות מארצות המערב המתרגלות ומאמצות לקרבן את הגותן של דתות מהמזרח הרחוק כמו בודהיזם, ופרקטיקות מתוכן כמו מדיטציה, ויפאסנה, מיינדפולנס, ויוגה. הזרם של העידן החדש מכיל בתוכו מגוון אקלקטי של אמונות ופרקטיקות שמבדילות עצמן מהדתות המסורתיות. מתוך מגוון הפרקטיקות מתקיימים פגישות ריפוי, סדנאות, סמינרים, הרצאות, קורסים, וריטואלים. העידן החדש שם דגש על אופטימיות וחיוביות, חמלה והאהבה האוניברסליות; ובו בזמן מתייחס לאינדיבידואל כמוקד מרכזי, והופך אותו לאחראי לפיתוחו הרוחני שלו, למימוש המוחלט של הפוטנציאל שבו, וגם לטרנספורמציה טרנסצנדנטלית ואיתנה של העולם. כך, במסגרת הלך הרוח של התנועה חלה העלאת המודעות העצמית ל"עצמי" כמגדלאור, כמצפן, כסמכות עליונה המכתיבה לפעולה.

תנועת העידן החדש בעולם המערבי לא צמחה בריק, אלא בקונטקסט היסטורי שבו הקפיטליזם הניאו-ליברלי מהווה מצע כלכלי, חברתי ותרבותי. ניתן להבין ניאו-ליברליזם כ-האופן שבו היחסים בין המדינה, בצד אחד, לבין היחידים, החברות המסחריות, והשווקים, בצד השני, צריכים להיבנות. מבנה זה כרוך באידיולוגיה שמשפיעה עמוקות על חיי הפרט. במיושר הפרט, האידיאולוגיה הניאו-ליברלית בת זממנו מלווה באמונה מושרשת באחריות האישית, מעבר לכל השפעה מבנית חברתית-כלכלית. כך, האינדיבידואל מחויב להיות שחקן פיננסי עצמאי לשיפור עצמי ולפעול כיחידת ויסות-עצמית. בעולם המערבי, בקונטקסט קפיטליטי ניאו-ליברלי, תנועת העידן החדש מתקבלת בזרם המרכזי, כמעט באופן טבעי, כאשר היא מאמצת את הגיון השוק, ואת ההנחה הבסיסית לאחריות אישית בלעדית של הסובייקט על גורלו שלו; אך בעת ובעונה אחת גם מציעה אלטרנטיבה רוחנית.

כיצד ניתן להבין את חמלה אוניברסלית שתנועת העידן החדש מכנסת לעצמה, בקונטקסט של העלאת ה"עצמי" האינדיבידואלי כסמכות עליונה?

הרעיונות של תנועת העידן החדש דוגלים באידיאולוגיה של אחדות, שבמסגרתה כל הקיים הוא חלק מיחידה אחת וכולנו מקושרים. האמונה הבסיסית של העידן החדש היא ש"כולנו אחד", או ש"הכל הוא אחד". אמונה זו ניתנת להבנה כהסתכלות הוליסטית שבאה לתת מענה על צרכים עמוקם של האדם. למשל, על הצורך שלו להתחבר עם מהותו הרוחנית, עם טבעו האמיתי. הטענה של התנועה היא שהרוחניות הפנימית, המוטבעת ב"עצמי" ובסדר הטבעי כמכלול או כיחדיה אחת, משמשת כמפתח להתקדמות לעבר חיים טובים יותר. במילים אחרות, כמעבר מכל מה שרע בחיים לכל מה שטוב בהם.

על פי כן, התנועה תומכת בארגונים שמקדמים השקפה שמכונה "Green" (ירוקה) בשדות שונות, כגון סביבה, טכנולוגיה ופוליטיקה, וחותרת ליצירתה של דת מאחדת אחת. ההשקפה הירוקה וקידום רעיון שמירת הטבע והסביבה מתחברים, למשל, לאהבת הטבע הבודהיסטית. New Agers מסוימים חשים הזדהות עם כל היצורים החיים, חמלה אוניברסלית ואחריות על כל מה שחי, בהתאם לרעיון של הבודהיזם (Zen Buddhism).

אבל, כפי שאמור, אך לא רק רעיון האחדות וה-"כולנו אחד" מהווים יסוד לעידן החדש, אלא גם סוג של אינדיבידואליזם, או של המלכת ה"עצמי". המסגרת הרעיונית של התנועה כוללת העברת האחריות על כמעט הכל, ובצורה כמעט מוחלטת, אל העצמי הפרטי. פרטים שמושפעים מהרעיונות של העידן החדש מוכנים לקבל אחריות על מעשים שאנשים אחרים יראו כנמצאים מעבר לשליטתם. על פי מחשבה זו, אנשים כה אחריים על חייהם שאפילו אלה הנמצאים במקום של קורבן לאלימות נחשבים כאנשים "שביקשו את זה". אפשר להבין מכך, ששלטון ה"עצמי" מעיד על אידיאה של "עצמי" מושלם ובלתי פגיע. אבל, במסגרת "דת העידן החדש", ה"עצמי" אולי נחשב לאלוהי, אך לא למושלם. זהו פרט הנתון לשיפור. בכדי לתקן את ה"עצמי" יש צורך בהתקשרות פרטית מחודשת עם ה"עצמי הפנימי". ההתקשרות הפנימית העמוקה כרוכה בדחייתו של העולם החברתי הרחב. בני אדם אחרים, כקבוצות או כפרטים, מיותרים עבור המשימה המרכזית של גילוי העצמי.

גם כאשר פרטים מסוימים, בתוך תנועת העידן החדש, יאמצו את תחושת האחריות האוניברסלית בהתאם להלך הרוח הבודהיסטית, עדיין ה"עצמי" הוא זה המקודש כ-הישות העצמאית האחראית. ה-New Agers מאמינים ב- Monism (הכל הוא אחד), ו-Pantheism (הכל הוא אלהים). בהתאם לכך, כל אינדיבידואל נחשב בעצמו לאלוהי, או אפילו לאלוהים. ה- New Agersמאמינים באוטונומיה של היצור האנושי, במסגרתה בן האנוש נחשב ליצור רוחני במהותו. האוטונומיה כוללת האמונה שהמוסר הינו יחסי. מתוך אותה אחריות אישית, הפרט העצמאי מתנהל על פי הגיון השוק, הוא אחראי לעצמו ובוחר לעצמו זהות דתית, או השתייכות לקהילה רוחנית או דתית, מתוך "סופרמרקט רוחני" המוצע לו בשוק החופשי.

על פניו, נראה שניתן למצוא נקודות השקה בין רעיונות העידן החדש לבין רעיונות ניאו-ליברליים. כפי שנאמר קודם, ניאו-ליברליזם אינו רק מבנה כלכלי מארגן, אלא גם אידיולוגיה שבמסגרתה מתקיימת העברת האחריות מהמדינה אל הפרט. בזמן שהמדינה מבטיחה שוק חופשי, הפרט נחשב לאחראי הבלעדי לרווחתו, להצלחותיו, ולכישלונותיו. על פי הרעיון, יכולתו של הפרט להיות יזם היא שקובעת את מצבו, ולא מאפיינים מערכתיים כשלהם. בין הנחות האידיולוגיה הניאו-ליברלית ישנה גם ההנחה הערכית-מוסרית שרואה את הפרט כערכי וכמתאים רק כאשר הוא שחקן עצמאי המסוגל להתנהל בשווקים כיחידה תחרותית. נראה שבמסגרת ניאו-ליברלית מתרחשת אינדיבידואליזציה של בעיות חברתיות.

העלאתו של ה"עצמי" כהישות הבלעדית האחריאית על לגורלו של האידיבידואל לראש הפירמידה, מצטיירת כרעיון משותף של העידן החדש ושל הניאו-ליברליזם. האידיאולוגיה הניאו-ליברלית בת זממנו מלווה באמונה עמוקה באחריות האישית, מעבר לכל השפעה מבנית חברתית-כלכלית. היחיד נתפס כאחראי הבלעדי לתוצאות החלטותיו. כך, התערבות המדינה בענייני האינדיבידואל נתפסת כפוגעת באיזון הטבעי של השוק ולכן המדינה חייבת להימנע מלהתערב. במסגרת הרעיון, המטרה הלגיטימית היחידה של המדינה היא להוות הגנה על חירות הפרט, במיוחד החירות המסחרית החופשיות השוק.

עם זאת, הניאו ליברליזם אינו מתייחס לפנימיותו של האדם, לרוחניותו, ל"עצמי הפנימי", או לצורכיו להתחבר לטבעו הפנימי, אלא מקדש את המשחק הכלכלי. הסטטוס קוו הניאו-ליברלי מנגיש לפרט הנאות מהירות וחולפות, שלרוב נקנות בכסף. כאשר מביטים על העולם המערבי הקפיטליסטי הניאו-ליברלי, מזהים שתרבות הצריכה שהתפתחה בעידן המודרני, היא הצורה הדומיננטית עד היום. תרבות הצריכה מהווה קרקע ליצירה מתמדת של "העצמי" על ידי גישה לדברים שמוצגים כחדשים, אופנתיים, משופרים ומשפרים. במילים אחרות, תרבות הצריכה מפתחת "עצמי" שנשען על דברים חיצוניים לפנימיותו של האדם. כך, הפרט מוצא עצמו מנוכר, במציאות אינדיבידואליסטית שבה ייתכן ותחושת הקהילתיות וה-"כולנו אחד" נעלמת, וייתכן שאיתה גם נעלמת החמלה לכל מה קיים, ובמקומן באים התחרות, האינדיבידואליזם, והכתרת העצמי היזמי שעסוק בהשרדות אישית. במציאות ניאו-ליברלית הפרט נדרש לפעול לשיפור מצבו הכללי, ופעולות פרטניות לשיפור אישי נתפסות כחלק בלתי נפרד מהמאמצים של הפרט להשיג הצלחה ואושר אישיים.

במיצאות שכזו, כיצד העידן החדש -הכרוך בחמלה, איכפתיות ואהבה אוניברסלית- מצליח לחדור ולהתקבל על ידי הזרם המרכזי?

בסביבה נתונה זו מתעוררת סתירה אצל הפרט בין המשיכה לאינדיבידואליזם הרכושני המפתה בצד אחד, לבין התשוקה לחיים קולקטיביים משמעותיים בצד השני. אבל, במסגרת הלך הרוח הניאו-ליברלית, בעוד שאנשים הם כביכול חופשיים לבחור, הם לא אמורים לבחור לבנות מוסדות קולקטיביים חזקים. יתרה מכך, יש הטוען שכתגובה לאחת התופעות "החולניות" שיכולות להתפתח כתופעות נלוות לאינדיבידואליזם בעידן הגלובלי (תופעות כגון חוסר ביטחון, איבוד משמעות, אטומיזם, והיעדר סולידריות), יתכן ומתפתח צורך העמוק בקהילה. על פי תפיסה זו, הבנת האינדיבידואל כצופה פסיבי הניצב אל מול אירועים שאינם בשליטתו ושאין בכוחו לנהלם, גורמת לצורך עז בקהילה. נשאלת השאלה, כיצד נפתרת סתירה זו?

חמלה אוניברסלית ורעיון ה"כולנו אחד" Vs. אינדיבידואליזם?

ניתן לטעון, על פי המוצג קודם לכן, שתנועת העידן החדש בעולם המערבי צמחה מתוך הלך הרוח והתרבות הניאו-ליברלית ומתוך הגיון השוק הקפיטליסטי, לכן היא גם משקפת את אותו הלך רוח וגם מהווה מודל עבורו. אבל, האם עלינו להניח שהעידן החדש אינו מאתגר כלל את הסטטוס קוו הקפיטליסטי האינדיבידואליסטי הניאו-ליברלי? דווקא הרבה מהקולות הנשמעים מתוך העידן החדש מעוניינים לדחות הסדרים קיימים. גם אם ההסדרים המאותגרים על ידי New Agers הם לרוב דתות ופרקטיקות דתיות או רוחניות מסורתיות, ולא בהכרח מבנה חברתי או כלכלי, נראה ברעיון היסודי אתגור מסוים של הסדרים חברתיים. דוגמה לכך היא ה- Goddess Wood Pilgrims. מתוך הפרקטיקות שלהן, חלה אדרת דם הווסת באופנים שניתנים להבינם כשוברים דוקטרינה -ברוח העידן החדש- ובעצם קיומם מאתגרים הסדרים חברתיים קיימים כמו פטריארכליות.

בנוסף, למרות האנידיבידואליזם, חלק לא קטן מה- New Agers חשים אחריות עמוקה כלפי כל בני האנוש האחרים, וכלפי העולם כולו, כמו גם חמלה כלפי כל מה שקיים, מתוך האמונה ש"הכל הוא אחד". בעצם, אמונה זו כוללת את הנחה שכל מה שקורה הוא לא מחוץ לפרט עצמו, כל ההתרחשויות כולן אינן אוטונומיות, אלא שהן באחריות האדם. לא זו בלבד, אלא גם שצורת החיים שבה בני האדם טבועיים כיום אינה, על פי העוקבים אחרי תנועת העידן החדש, הצורה הנכונה והמותאמת ל"עצמי" הטבעי והרוחני. מכאן הצורך לתקן ולייצר תודעה חדשה, על ידי התחברות מחודשת לטבע האמיתי של האדם אצל כל פרט ופרט.

ייתכן שהאינדיבידואליזם שמשתקף מהעידן החדש אינו בדיוק אותו אינדיבידואליזם הנובע מהאידיולוגיה הניאו-ליברלית?

הדאלי לאמה של טיבט אמר בספרו "חרות בגלות": "ניתן לפתור אותן (את בעיות האנושות) רק בדרך של מאמץ אנושי, הבנה ופיתוח תחושת האחווה. כדי לעשות זאת עלינו לטפח אחריות אוניברסאלית איש כלפי רעהו וכלפי העולם שאנו חולקים, המבוססת על לב טוב ועל מודעות" (268 .(כפי שנאמר, השפעתו של הבודהיזם על העידן החדש עצומה, ולכן דבריו של הדאלי לאמה בעלי משקל רב עבור התנועה. אם כן, ייתכן שמיוצרת סולידריות, או "רעות" חדשה, באמצעות העבודה האינדיבידאולית לשיפור ה"עצמי"? ייתכן שהשיפור העצמי הפרטני יוצר דווקא את ה"ביחד", יוצר "רעות" שהיא ללא תחרות או השוואה בין פרטים. "רעות" ששמה דגש על שיתוף הטוב בין הפרט לרעהו, על אהבה וחמלה, שיתרמו לטובת הכלל. ייתכן שמקומה ותפקידה של החמלה במסגרת אדרת ה"עצמי", היא יצירתה של רוחניות מורחבת, יצירתה של רשת שחותרת לשינוי כללי. זו חמלה אוניברסלית שלא מתנגשת עם האינדיבידואליזם. כלומר, חמלה יצירתית, חמלה כלפי כדור הארץ על כל תושביו. חמלה, שעל פי רעיון העידן החדש, תביא ליצירתו של הטוב עבור כולם.

בהקשר לכך, מלטון ((Melton מתאר גלים של אנרגיה, בעידן החדש, שמגיעים ליותר ויותר אנשים בכל עת, ושמסוגלים לשנות אותם, ובכך לשנות את העולם. המטרה הראשונית של התנועה, על פי מלטון, היא ליצור קבוצות של אנשים שיקבלו על עצמם את רעיונות העידן החדש, ויפיצו "אור רוחנ"'. קבוצות אלה יחברו לקבוצות אחרות של אנשים, עד ליצירתה של "רשת גלובלית של אור". באופן זה העולם יהיה רווי אנרגיה רוחנית ויעבור טרנספורמציה.

הטענה ברורה, והיא ש"חיינו אינם עובדים", ושכל מה שלמדנו באמצעות תהליך החיברות, והפנמנו כסדר קיים: מטריאליזם, תחרות, צרכנות, הם אינם החיים האמיתיים, האותנטיים, האנושיים. החיים האנושיים ניתנים לגילוי רק על ידי מסע פנימי רוחני. דבר זה לעיתים כולל את דחייתו של העולם הקפיטליסטי העכשווי, ולעיתים כולל את הרצון לנצל את הטוב משני העולמות, מהעולם הרוחני הפנימי ומעולם הגיון השוק, הדוחף להצלחה במונחים חומריים -הצלחה שתתפס אצל ה-New Agers כהרמוניה פנימית עם היקום.

אבל, אולי הניתוח על פי הגיון השוק, עם דגש על נקודות ההשקה בין החשיבה הרוחנית החדשה לבין הניאו-ליברליזם, מוזיל ומשטיח את רעיון העידן בחדש?

אם נתבונן על העידן החדש בעיניים נקיות מניאו-ליברליזם, ייתכן שכאשר האינדיבידואל פועל כפרט אחראי על גורלו ומחוייב לפיתוחו הרוחני האישי שלו, הוא לא מבודד את עצמו בסוג של אטומיזם, אלא אוטומטית משתייך לקבוצת פרטים הפועלים באותו האופן, המשתייכים לתנועה שבסופו של דבר חותרת לשינוי עולמי גדול מהפרט עצמו.

אומנם, לא ניתן להתכחש לעובדה שבמסגרת העידן החדש מתקיימת הפרטה של התקווה. הפרטה שחלה מכיוון שהרעיון היסודי של התנועה מבקש לשים לב למה שאתה עושה כפרט, לחשוב על זה כאינדיבידואל, לפרש את זה, לחפש את המשמעות, ולא לקבל דוקטרינה, שכן, ה- New Agers מתנגדים למילה "דת" ולדתות, למרות שמעוניינים ברוחניות. לכן, הם מחוייבים לעבודה עצמית אוטונומית ועצמאית. עם זאת, עדיין אפשר לראות הרמוניה ולא התנגשות בין ערכים אינדיבידואליסטים לבין ערכים של טובת הכלל.

אז, כיצד ניתן לפרש את אותה עבודה עצמית אידיבידואליסטית של המתרגל במסגרת של חמלה? פירוש אפשרי הוא שבחברה המערבית העכשווית -המחלישה כל מאמץ לפעולה קולקטיבית והדוחפת לאינדיבידואליזם- ובמסגרת רעיון העידן החדש -הדוחה כל דוקטרינה- נראה שהפתרון של עשייה פרטנית, אך בראייה גדולה מהפרט עצמו, מתקבל על הדעת ופותר את המתח שבין אטומיזם להוליזם. כך, ניתן לראות את הפרטת התקווה כחלק מתהליך יצירה של ה"עצמי" כיזם אקטיבי, כפרט המייצר את סיפורו האישי; אבל, בהשקפתם של הנמנים עם תנועת העידן החדש, לא בשל כך לעשייתו של האדם הפרטי אין שום השפעה קולקטיבית עולמית. ההפך הוא הנכון, על פי השקפתם, הפעולה האישית היא זו שתגרום לשינוי כלל עולמי.

סדרת פוסטים חדשה: "סוציולוגי יומי" - פוסט מס' 1- ראי ראי שעל הקיר, מהי הצריכה הכי יפה בעיר?

ראי ראי שעל הקיר, מהי הצריכה הכי יפה בעיר? 

אדורנו והורקהיימר כתבו אחת הביקורות העמוקות שנכתבו על המודרניות, הדיאלקטיקה של הנאורות, ספר שהוצא לאור לראשונה, בשם זה, בשנת 1947 במסגרת האינטלקטואלית של אסכולת פרנקפורט. על רקע המציאות הקפיטליסטית באמריקה ושגשוג הנאציזם בגרמניה במאה ה-20, אדורנו והורקהיימר כתבו את הדיאלקטיקה של הנאורות, כתוצר של גלותם מגרמניה לאמריקה בעקבות המלחמה. 

שני ההוגים שאלו את שאלת השאלות: כיצד קורה שהמודרניות, הנאורות, תהליך המודרניזציה במדעים, ברפואה ובתעשייה, האמור להוציא את האדם מבורותו, ממחלותיו, מעבודה מאומצת ומאכזריות, מסייע ליצור עולם שבו אנשים מוכנים לאמץ, מרצונם החופשי, אידיולוגיה פשיסטית, מבצעים רצח עם ביודעין ומפתחים נשק להשמדה המונית? 

בעצם, השאלה היא כיצד הרציונליות הפכה לאי-רציונלית. 

ההוגים של אסכולת פרנקפורט העמידו לחקירה את המציאות של קונפורמיות ושל חוסר התנגדות שהיו עדים לה, ותעשיית התרבות שימשה כמפתח. סוג זה של תעשיית נוצר לא בכדי במדינות תעשיתיות קפיטליסטיות שבהן ההגיון נובע מחוקי הקפיטל. על רקע השגשוג שבשלב התעשייתי של קפיטליזם, המאופיין במפעלים גדולים, ייצור המוני וריכוז ההון, המתפתח ייצור המוני (הרבה מוצרים בלתי נבדלים שיוצאים מפס היצור בכמויות). הייצור ההמוני והסטנדרטיזציה מתרחבים גם לשדה התרבותי. מוצרי תרבות סטנדרטיים מגיעים לשוק, מבגדים ועד תוכניות טלביזיה, סרטים ומוסיקה.
הצרכנים –שהם גם הפועלים- נכנעים לחוקים המושרשים של הייצור הקפיטליסטי בצורתו ההיסטורית הספציפית של אותה תקופה. ההמון בעצמו הופך לאוהד האולטימטיבי של ההסדר הקפיטליסטי שבו הוא שקוע. ניתן לומר שאם כך, אז הצריכה הינה ביטוי לקונפורמיות והצרכן אינו אלא מרכיב פסיבי במכלול. הצרכנות הינה, אם כך, כלי בידי הייצרנים ולא בידי הצרכנים. 

כאן אני מעוניינת לשאול שאלות חדשות: האם תרבות הצריכה מרחיבה את הדיכוי או דווקא מרחיבה את החופש? האם תרבות הצריכה מפוגגת את האפשרות להתנגדות או דווקא פותחת תחום התנגדות חדש וצורה חדשה של התנגדות בצורת העצמת הכוח של הצרכן? 

מושגי הצרכנות והצרכן בתוך תעשיית התרבות הם תולדה של החשיבה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט במסגרת הקפיטליזם התעשייתי. תיאורית תעשיית התרבות מהווה הצהרה על עוצמת הייצור לרתום, לעצב ולהתאים אליו את הצרכנות. אפשר לומר שתשובתם של אדורנו והורקהיימר לשאלת החופש האזרחי שבתרבות הצריכה מתכתבת יותר עם הרחבת הדיכוי מאשר עם הרחבת החופש. אבל, האם תרבות 

הצריכה נתפסת כך גם בתקופה היסטורית פוסט-מודרנית? 

האם ומהם השינויים במושג הצרכנות במעבר בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם? 

מושג הצרכנות רחוק מלהתקבע, במקום זה הוא הופך לרב מימדי. לצורך העניין, צריכה פוליטית -או פוליטיקה של צריכה- הינו מושג חדש יחסית. באמצע שנות ה-'90 החלו לדבר במדעי המדינה על צרכנות פוליטית, במובן של מודעות להשפעה הפוליטית של ההתנהגות הצרכנית. כאשר אנשים מתערבים בשוק במטרה לפרק את הדאגות והחששות הפוליטיות שלהם, למשל בפעולת ה-Boycott וה- Buycott, הם בעצם מעורבים בפעולה של צרכנות פוליטית. כך, מושג הצרכנות אינו מתרחק מיסודו כפעולה הנותנת מענה לצרכים חברתיים, אך הפעם מדובר על הצורך בביטוי פוליטי. 

אם בעידן המודרני הצרכנות היא פעולה של שחקן פסיבי וקונפורמיסטי, בעידן הפוסט מודרני המושג תופס צבע אחר. כך, אין לראות בצרכנות מודל של רכישה או של קליטה פסיבית אלא צורה אקטיבית של יחס –לא רק לאובייקטים, אלא גם לאנשים ולעולם כולו-, צורה שיטתית של פעולה אקטיבית ותגובה גלובלית שעליה מבוססת המנגנון התרבותי בככלותו. האובייקטים המוחשיים לא מהווים את מושא הצריכה אלא רק נותנים מענה לצורך וסיפוק. צריכה היא, אם כך, הפעולה השיטתית של מניפולציה של סמלים. בכדי שאובייקט מסוים יהפוך לנצרך הוא חייב קודם כל להפוך לסמל. כפי שהאקלים הכלכלי והאינטלקטואלי בארצות הברית של תחילת המאה ה-20 אפשר את התנאים לצמיחתה של אחת הביקורות החריפות לצרכנות במציאות של קפיטליזם תעשייתי משגשג -ראיית הצרכנות כהסחת דעת ויצירת קונפורמיות-, יתכן שיש להבין את האקלים הכלכלי והאינטלקטואלי הפוסט-מודרני הקפיטליסטי הנוא-ליברלי בהווה כאקלים שמאפשר את התנאים להסתכלות על הצרכנות על פי תיאורית הצרכנות הפוליטית, ככלי לביטוי פוליטי. בשני המקרים, וודאי שהצרכנות אינה מתוארת רק כפעולה כלכלית.

אוטופיות אמיתיות

במפגש קבוצתי אחד שאותו הנחתי, משתתף אחד החשיב את "התודעה הכוזבת" כגורם אחד לתופעת ההשתתפות הפוליטית הנמוכה בקרב צעירים בישראל או לתחושה הקשה שלם בנוגע ליכולתם להשפיע. תחושה שניתנת לתיאור על ידי המשפט הבא: "אין סיכוי הקל שבקלים להשפיע על המדיניות של הממשלה או על עיצובה של החברה". המונח "תודעה כוזבת", מונח מרקסיסטית בה"א ידיעה, הצית בין המשתתפים סדרה של בדיחות שלקחו אותי אסוציאטיבית לרושם שלי מתוך לימודי הסוציולוגיה שכבר הציבו את המונח "תודעה כוזבת" במאוזוליאום של מדעי החברה. 

לפעמים אני נוטה לחשוב שאם סטודנט היה מעז לכתוב "תודעה כוזבת" בעבודה להגשה, היו מתייחסים אליו כאחד שחי בתקופת האבן.

עם זאת, הרוח המרקסיסטית חייה ונושמת באקדמיה. במאמר מרתק שפורסם בשנת 2012 בכתב העת האקדמי הנודע והנחשב American Sociological Review על ידי Erik Olin Wrigth, פרופסור במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת ויסקונסין ויו"ר ASA באותה שנה (האגודה הסוציולוגית האמריקנית) המרקסיזם הוא יותר מנוכחי. הניאו-מרקסיזם, אומר. 

הטקסט מבטא נקודת מבט מרקסיסטית מאוד מרעננת. עוד מהכותרת, שאם מנוסחת כראוי אומרת הרבה על התוכן, אפשר להבין את המגמה. כותרתו של המאמר "Transforming Capitalism through Real Utopias" (משהו כמו "הפיכתו של הקפיטליזם באמצעות אוטופיות אמיתיות"). המאמר מכיל ניתוח סוציולוגי רחב לגבי חלופות למוסדות חברתיים דומיננטיים או למבנים קיימים. אבל מעל לכל, הוא בוחן חלופות לקפיטליזם. המחבר מקווה לתרום למה שהוא מכנה "הסוציולוגיה של האפשרי" בניגוד לסוציולוגיה של הקיים, במיוחד בזמן שבו קפיטליזם נתפס כסדר הטבעי של הקיום. הרעיון של "סוציולוגיה של האפשרי" הוא מאוד אטרקטיבי עבורי ושואף לעקוב אחר הקו של אסכולת פרנקפורט, מדע חברתי ביקורתי ומשחרר (emancipatory). העיקרון הראשון המופיע בטקסט מבטא את הרעיון שצורות רבות של סבל אנושי ושל גירעונות בתפתחות האנושית הן התוצאה של מבנים ומוסדות קיימים. העיקרון השני מצביע על כך שבשינוי נכון של מבנים ומוסדות יש פוטנציאל להפחית באופן משמעותי את הסבל ולהרחיב את האפשרויות לצמיחתו של המין האנושי. עם זאת, שינוי חברתי, כתהליך יזום, עשוי לכלול תופעות לוואי בלתי רצויות שלפעמים יכולות להיות הרסניות ולהוביל למצב גרוע יותר מהמצב שקדם לשינוי. המחבר מציע את המושג "אוטופיה אמיתית" כדרך לחשוב על חלופות ושינויים אפשריים שלוקחים בחשבון את שני העקרונות הנ"ל.

המושג "אוטופיה" מגלם את המתח שבין החלומות לפרקטיקה בפועל, ומתייחס לפיתוח של חלופה שתכיל את שאיפותינו העמוקות ביותר, עולם שבו לכל האדם יש גישה לתנאים ההכרחיים לצמיחה. המושג "אמיתי" מדבר על חלופות לגבי אותן תופעות לוואי, השפעות או הדינמיקות ההרסניות שעלולות להתרחש שלא במתכוון בתהליך של שינוי יזום. המחבר בוחן את "האוטופיה אמיתית" באמצעות ארבע משימות. ראשית, ההתקנה והתיאור של העקרונות המוסריים הדרושים בכדי לנתח ולשפוט מוסדות חברתיים. שנית, שימוש בעקרונות אלה כמדדים לביקורת ולאבחון של מוסדות קיימים. שלישית, פיתוח חלופות בנות קיימא כתגובה לצעד הקודם של ביקורת ואבחון. רביעית, ההצעה של תאוריה ישימה, המסוגלת לשאת קדימה את השינוי, על הבסיס של החלופות שהוצגו. העקרונות המוסריים שישמשו לניתוח הם: שוויון, דמוקרטיה וקיימות.

עבור המחבר שוויון הוא מצב שבו יש לכולם, לכל האנשים, גישה לאותם התנאים החברתיים והחומרים הנחוצים לחיים משגשגים. יש לשים לב שיש הבדל בין "גישה לאותם התנאים" לבין "שוויון הזדמנויות". ומה זה אומר "חיים משגשגים"? הרעיון מתייחס לדרכים השונות שבהן אנשים יכולים לפתח את כישוריהם האינטלקטואליים, הפיזיים, האמנותיים, הרוחניים, החברתיים והמוסריים. התנאים החומריים, כפי שאנו יכולים לנחש, הם המשאבים הכספיים כדי לספק אבטחה לצרכים קיומיים. התנאים החברתיים כוללים כבוד הדדי, קהילה, סולידריות ואמון.


הרעיון של דמוקרטיה מדגיש את ערך הליבה שעליו כל מוסד דמוקרטי אמור להיבנות: גישה שווה לכל בני החברה לאמצעים להשתתף בקבלת החלטות שנוגעות להם. כלומר, אם החלטה מסוימת נוגעת ומשפיעה על חייהם של אנשים, אז האנשים האלה צריכים שתהיה להם האפשרות של להיות חלק מההחלטה. מרענן אמרתי?


קיימות מתייחס לדורות הבאים. הדורות הבאים צריכים את אותה גישה לתנאים חברתיים וחומריים שיש לדור הנוכחי. אם שוויון הוא הצדק החברתי לאנשים של היום, אז קיימות היא הצדק החברתי לדורות הבאים.

הפיכתו של הקפיטליזם כרוך בדמוקרטיזציה של הכלכלה. שלוש אסטרטגיות לשינוי ולהשפעה מוצגות במאמר: 1-קרע (שבר פתאומי בין המוסדות הקיימים לבין ההסדרים החדשים) 2- מצב ביניים (בנייה של צורות חדשות של העצמה חברתית בשולי הקפיטליזם, מקום בו הפעולות אינן נתפסות כאיום ישיר למעמדות השליטים ולאליטות), 3-מצב סימביוטי (השיפור של מבנים קיימים, תוך העצמת החברה האזרחית והמדינה, שיתוף פעולה בין תנועות חברתיות לבין הממשלות). המחבר טוען כי האסטרטגיה עם הפוטנציאל הגדול ביותר להשיג הצלחה היא שילוב בין המצב הסימביוטי לבין המצב ביניים.

לסיכום, הנייר מציע שינוי מבוסס על העצמה חברתית משמעותית שכרוכה במחויבות לפלורליזם ולמסגרות מוסדיות ההטרוגניות.
בעולם של "ככה זה" ושל "אין מה לעשות", החזון של "הסוציולוגיה של האפשרי" פותח סדק שדרכו אולי ינבוט זרע של שינוי. אסור להסיר מן השיחה את האופי המשחרר של המדע החברתי, ולמרות שזה יתפס כאילו אני חנונית מושלמת, אני חייבת להודות שקריאתו של המאמר העניקה לי פיסת אושר במשך כמה ימים.

* אהבת את הפוסט? מותר לשתף. תודה!

בר רפאלי שלי

מה לא נאמר כבר בעד ונגד. בר רפאלי היא הזרז של הבעד והנגד. התפוח האסור והתפוח בדבש. לכל אחד מאתנו יש את הבר רפאלי שלו. נדמיין שקבוצת אנשים יסכימו על משהו, לא משנה על מה, תמיד יהיה אפשר לזרוק לשיחה את הבר הרפאלי הפרטית, האישית, ולהצית שוב את הויכוח, להסית את הנושא. זה קלף ה-Joker, האיכפת הכי איכפת, החיים והמוות. הפיזיקה הקוונטית של שמלות הכלה.

לא רק שלכל אדם מצוי יש את בר הרפאלי האישית שלו, אלא גם שלכל העם יש אותה בקולקטיבי. הזהות הרפאלית הקולקטיבית משתקפת בשלטי החוצות. והשמיים הם לא הגבול. הפנים הענקיים בשלטי הענק מסתירים את הילד הפצוע, את האישה המוכה, את הנערה אחרי האונס, את ניצולת השואה שבדירתה המתפרקת. מדינת הרפאליזם לא מפספסת. היא מדויקת. אפשר לכתוב עליה משוואה מתמטית.

בר רפאלי היא כמו חלקיק תת-אטומי, פעם גל, פעם חלקיק. יכולה להיות בכל מקום בכל רגע נתון, וגם בשני מקומות באותו הזמן. אין ואקום. גם מי שלא אכפת לו מהחלקיק התת-אטומי כבר עוסק בלא האיכפתיות שלו ממנו. במילים של אדורנו והורקהיימר, הבריחה היחידה היא הסתגלות.

"כאשר שני אנשים רוכבים על סוס אחד, אחד מהם מוכרח לרכב מאחור"

סכום אפס

מאז שנות השמונים מתרחשים בישראל שינויים עמוקים ביחסי מדינה-כלכלה המבטאים אימוץ של מדיניות ומשטר כלכלי ניאו-ליברליים. הסדרים של אידאולוגיה ניאו-ליברלית בולטים לעין בדה-רגולציה, בליברליזציה של השווקים הפיננסיים, בהורדת הגבלות בתנועת הון ומוצרים, בהגברת ההשקעות הזרות בכלכלה המקומית והפרטה מואצת של נכסי ציבו. בעקבות שינויים אלה במישור הפרטי והציבורי, נראה שצמיחתם בשנים האחרונות של ניסיונות של ארגון עבודה, ייצור וצרכנות באים לבחון סוג של "כלכלה אחרת" שתיתן עדיפות לבני אדם כיצורים חברתיים ולמטרות חברתיות ולא לרווח ולצבירת הון, בו בזמן שמבקרים את הכלכלה הקפיטליסטית הדומיננטית. 

האידיאולוגיה הניא-ליבראלית מציבה במרכז את השוק החופשי, הפרט נתפס כשחקן רציונלי, אוטונומי ועצמאי המצופה להתחרות ולהתנהל בשוק החופשי על פי כלליו, ללא התערבות המדינה בענייניו. בהיבט הכלכלי, בין היתר ובהתאם לתהליך הנוא-ליברליזציה, התרחש תהליך דה-רגולציה, ליברליזציה של השווקים והפרטת נכסי ציבור. גם כאן התערבות המדינה נתפסת כמזיקה לאיזון הטבעי של השוק. במציאות כזו, האינדיבידואליזם, התחרות והצריכה הם שם המשחק והסולידריות החברתית נדחקת הצידה. מצב התחרות נתפס כטבעי. אפשר לתאר את התפיסה המושרשת כמשחק סכום אפס, בו אם יש מרוויח יש תמיד מפסיד. תפיסת “Win-Win” שבו כל המעורבים יכולים להרוויח אינה נראית חלק מהתפיסה הכללית. כפי שוויליאם שייקספיר טען: "כאשר שני אנשים רוכבים על סוס אחד, אחד מהם מוכרח לרכוב מאחור".

כלכלה אחרת?

בעשור האחרון מדינת ישראל עדה לצמיחה מואצת של התארגנויות שיתופיות, ביניהן ארגונים קואופרטיביים, על רקע הסדרים ניאו-ליברליים שמשפיעים עמוקות על החברה, הכלכלה ועל תפיסת הפרט.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהיסוד הקפיטליסטי הנכלל בהקמת אגודה שיתופית בהיותה בראש ובראשונה יוזמה כלכלית. נראה שהרעיון המוטבע של לקיחת אחריות אינדיבידואלית למצבו הכלכלי של הפרט מיושם בבואו להקים יזמות כלכלית שתיתן מענה לצרכיו. הקואופרטיב מתמודד עם מגמות מנוגדות, מצד אחד הצורך לאזן בין המניע הכלכלי למניע החברתי, כלומר, הצורך למנוע הכפפה של המרכיב החברתי על המרכיב הכלכלי, ומצד השני הצורך לעמוד מול השוק הרחב הקפיטליסטי, המחייב את העליונות של שיקולים כלכליים (לוי, 2004). שני הלחצים המופעלים בו זמנית על הארגון מציבים את הקואופרטיב בקושי מתמיד. הקואופרטיב נמצא במתח שבין היבלעות בתוך השיטה הקפיטליסטית לבין שמירה על משקל נגד מול אותה שיטה ומול הניאו-ליברליזם השולט.

הקואופרטיב כרפורמה?

שאלת כוח השינוי והאלטרנטיבה שהאגודות השיתופיות מציעות בהגמוניה ניאו-ליברלית עומדת על הפרק ומקבלת ייצוג בספרות. הסתכלות מעניינת על תופעת צמיחתם של הקואופרטיבים טוענת שההמרצה של גיוון ארגוני בשוק ויצירת מערכת מקבילה של ארגונים קואופרטיביים יכולות לאפשר רפורמה כלכלית. עידוד צמיחתן של מערכות בנות קיימא המורכבות מקואופרטיבים וגיוס של "כוחות השוק" של האקטיביזם יכולים להיחשב כצעד לרפורמה כלכלית בקפיטליזם וכאסטרטגיה רגולטורית. אפשרות כזו יכולה לרסן תאגידים, ליצור שווקים משודרגים ולטפח תחרות. הסתכלות זו מציעה התייחסות לתופעת הצמיחה של קואופרטיבים לא כבעלת כוח שולי בשוק קפיטליסטי דומיננטי אלא כמכניזם לשדרוג השווקים וכפתרון למשבר הקפיטליסטי הנוכחי (Schneiberg, M. , 2011).  כמו כן, צמיחתם של קואופרטיבים יכולה להוות גורם משמעותי לדמוקרטיזציה של השווקים (Dobrohoczki, R., 2006). לא זו בלבד, אלא שניתן להסתכל על קואופרטיבים כארגונים בעלי פוטנציאל להוות קרקע פורייה גם ליצירתה של חדשנות חברתית (Novkovic, S. 2007).

מה בסך הכל רוצים האנשים?
במסגרת עבודת סמינר בתואר השני ראיינתי חבר קואופרטיב צרכני. אחד מהציטוטים המייצגים ביותר את התוכן המרכזי במהלך כל הראיון הוא הציטוט הבא המדגיש סוג של כמיהה לקהילה "אבודה":

"לגבש קהילה. זה נושא מאוד חשוב [...] כל ההוגנות למיניהם. צדק חברתי, סביבתי, כל הראיה הכוללת [...] להביא את האנשים ביחד סביב משהו [...] להקשר הקהילתי יש לקואופרטיב הקשר חשוב וזה מהסיבות שאני שם, שיש לי איזה שאיפה לקיים כאן חיים קהילתיים מכיוון שאני כאן בשביל להישאר, לא חולף [...] המטרה שלי היא באופן כללי ליצור קהילה כאן שהיא תחייה בצורה שתאפשר חיים יותר מקיימים."

ההגדרה המילונית של "כמיהה" מציינת כך: "כמיהה היא תחושה סובייקטיבית של מחסור פנימי אל מול אובייקט חיצוני, וצורך עז לקבלו או להיות קרוב אליו. אל הכמיהה מתלווה פנטזיה, דימוי תודעתי, של האובייקט ה"חסר". למשל סיגריה, ידיעה, איש או אישה, מקום."[1] לשאלה מהי אותה קהילה שהמרואיין מדבר עליה, הרושם הוא שהחיים הקהילתיים מייצגים אקטיביות, המשכיות ושורשים. המצב במציאות הניאו-ליברלית מציב את הפרט בפרדוקס, בעוד שאנשים הם כביכול חופשיים לבחור, הם לא אמורים לבחור לבנות מוסדות קולקטיביים חזקים (Harvey, D., 2005).

"המדינה לא מרוצה ממני כצרכן כי לא מרוויחה כל כך הרבה [...] אני לא צרכן...אני לא צורך דברים."

אפשר להביט על הקואופרטיב בהיבט של יצירת קהילה בהתאם להגדרה הראשונה של "הצורך בקהילה" על פי פולסיני ((Pulcini כתגובה לאחד מהתופעות החולניות שיכולות להתפתח כתופעות נלוות לאינדיבידואליזם בעידן הגלובלי- חוסר ביטחון, איבוד משמעות, אטומיזם, היעדר סולידריות. על פי פולסיני, הגלובליזציה גורמת לריק בנוגע למשמעות ולזהות ומכוננת פתולוגיות מסוימות. הפתולוגיה הראשונה היא הסתכלות על האזרח כ"צרכן". כלומר, רודנות הצריכה גולשת החוצה מתחום שוק המוצרים בלבד. החולי השני הוא תפיסת האינדיבידואל כצופה פסיבי הניצב אל מול אירועים שאינם בשליטתו ושאין בכוחו לנהלם. שתי הפתולוגיות הנ"ל גורמות לצורך עז בקהילה (Pulcini, E. 2010). אומנם החולי המתואר נקשר לתהליך הגלובליזציה, אך ניתן לטעון שחולי זה מתגלה גם בתהליך הניאו-ליברליזציה. יכול להיות שהראיון מאפשר הצצה לניסיון "ריפוי" הפתולוגיות המוצעות על ידי פולסיני. התכנים המובעים בראיון מראים התנגדות מוחלטת להסתכלות על האזרח כצרכן וכשחקן פסיבי.

וויסות המתח
הפתרון נמצא ביצירה ובגיבוש קהילה איתנה ואקטיבית -שכיום אינה קיימת, כאשר הקואופרטיב הוא קרקע פורייה לכך. המשמעות המרכזית של ההחברות בהתארגנות שיתופית צרכנית, על פי ממצאי הראיון שקימתי,  היא יצירת הקהילה. הקהילה כמרחב בעל חשיבות עליונה לאדם. מקום שבו נמצא מענה לניכור של השוק, מקום חיוני לוויסות המתח בין הצורך הבסיסי לשייכות ולשוויון לבין הציווי לשוני ולבידול. הקהילה מוצגת כישות אחראית המאופיינת באזרחות אקטיבית החותרת לדמוקרטיזציה של השוק ולשליטה על תהליך הצריכה. משמעות נוספת של החברות בקואופרטיב הצרכני היא דווקא האפשרות לא להיות מתויג ומוגדר כ"צרכן". ניכרת השאיפה להיות אזרח, להיות אדם ולא צרכן במעגל צרכנות קפיטליסטית.

---

[1]מקור: אתר ויקיפדיה. נדלה ביום 15/02/2015 מ:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%9E%D7%99%D7%94%D7%94