כמי שבאה מתחום האמנות (משחק ובימוי) לא יכולתי שלא להתרגש מהמאמר של סוודברג (Swedberg)
משנת *2012. המונחים והרעונות שהוא משמיע הזכירו לי עד מאוד את עבודת האמן בכלל והשחקן בפרט. הלגיטימציה שהמחבר מעניק למושגים המוכרים לי מאמנויות הבמה, כגון אינטואיציה, דימיון, יצירתיות, עליזות (Playfulness) בעבודת החוקר מילאה אותי התלהבות; סוודברג עצמו מצביע על הקרבה שבין אמנות למושג התיאוריזציה (Theorizing).
סוודברג נותן תוקף לתהליך מחקרי שיכלול חשיבה שמסוגלת להכיל "גם וגם" ולא רק "או-או", מבלי להפחית מערכה של השנייה, בדומה מאוד לחשיבה הלטראלית של אדוארד דה בונו (Edward De Bono). החשיבה הלטראלית היא חשיבה לרוחב, בניגוד לחשיבה האנכית הלוגית. את הביטוי לכך אינני מוצאת רק בדרך שהמאמר מציע שילוב של תיאוריזציה (theorizing) בתהליך המחקרי, אלא גם במתודה שהוא מציע לעשות זאת. בנקודה הזאת ובלא מעט נקודות נוספות, המאמר הזכיר ישירות מושגים וטכניקות רבים מעבודותיו של דה בונו.
בהרבה מן התיאורים, למשל בנוגע לאסוציאציה חופשית, שאותה סוודברג מקשר לפרויד (Freud), אני מוצאת קשר לדה בונו וגם לקית' ג'ונסטון (Keith Johnston). ג'ונסטון מציג את רעיונותיו בספר בשם “Improvisation and the Theatre”, המוביל את הקורא אל תוך תהליך היוולדותה של האימפרוביזציה ושל הספורט תיאטרון כג'אנר בפני עצמם. האסוצאציה החופשית היא טכניקה מרכזית בתהליך האימון לאימפרוביזציה, על פי ג'ונסטון. להשקפתי, הטכניקה מרכזית לשחקן בדיוק כפי שהיא מרכזית לחוקר בתיאוריזציה על פי סוודברג. אצל ג'ונסטון היא מתודה שעל בסיסה השחקן מפתח את מיומנותיו. הוא מבטא זאת כך:
"אני מבקש מתלמידי להתאמן בשלוש מיומנויות 1- לבצע אסוציאציה חופשית, 2- לחבר בין פרטים ו3- לחבר פרטים נשכחים בחזרה. היום אני חושב שהמעשה של 'לדמיין' צריך להיות משהו שלא דורש מאמץ, בדיוק כמו חישה ותפיסה. בשביל לזהות מישהו, מוחי חייב לבצע מעללים מדהימים של ניתוח: צורה, כהה, נפוח, מתקרב אלי, יצור אנושי, דומה לקרוב משפחה, וכו'...כדי להמיר את הקרינה האלקטרומגנטית לדמות של אבא שלי. עם זאת איני חווה זאת כאילו אני עושה משהו, לא חווה מאמץ כלשהו. אותו הדבר קורה עם הדמיון [...] כאשר אמן נמצא בהשראה הוא לא לוקח שום החלטה קוגניטיבית, לא שוקל רעיונות, הוא מקבל את מחשבותיו הראשונות שלו [...] הנפלא שבאלתור הוא שהאדם נמצא בקשר עם אנשים חופשיים, שיכולת הדמיון שלהם נראית ללא גבולות."
כמה מן המיומנויות הראשונות שיש לפתח אצל השחקן המתאמן באימפרוביזציה הן השחרר מן החשש להיכשל ומהפחד "לצאת מגוחך" או "טיפש", בדיוק כפי סוודברג מציין בפרק Teaching theorizing: exercises in theorizing לגבי האפשרות של להכשל (failing).
בהקשר זה, גיונסטון שם דגש מיוחד לאווירה שיש ליצור בכדי לאפשר אסוציאציה חופשית בלי פחד להיענש או להיפגע בעקבות התוצאות. כך, לדעתי גם האקדמית חייבת לשים דגש מיוחד על האווירה שיש לייצר על מנת לאפשר תיאוריזציה אפקטיבית. אני גם מוצאת את הרעיון של תיאוריזציה "כמלאכה שכוללת tacit knowledge" למושך מאוד; ושוב, סוג כזה של ידע גם מאפיין את עבודתו של האמן. נראה שלכישורים הנדרשים למדען החברתי יש הרבה מן המשותף עם הכישורים של האמן, גם אם התוצרים של האחד באקדמיה והתוצרים של השני על בימת התיאטרון.
* Swedberg, Richard.
2012. “Theorizing in Sociology and Social Science: Turning to the Context of
Discovery.” Theory and Society 41(1):1–40.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה