לא שמות רגליים

מסתבר שנשים מתחילות להפנים טרנד חדש שישמש ככלי לדיכוי בדיוק כפי שדימוי הגוף הבלתי אפשרי משמש ככלי לדיכוי. מדובר על ניתוח פלסטי לעיצוב כפות רגליים, או כפי שהמנתח קורא לו:
"ניתוח סינדרלה".

נשים תחת משטר צמצום עצמי לא מהוות איום ליחסי הכוח הקיימים, כשם שנשים שעסוקות ב-איך כפות רגליהן אמורות להראות ומהו גודל הבוהן הרצוי, אינן מהוות איום על הסטטוס קוו. כנראה שהאיבר הנשכח בליטושי הפוטושופ מקבל היום את המקום הראוי לו.

כדוגמה לצמצום העצמי הנלמד, טרנד הרזון גורם לנערות צעירות לרצות לצמצם את עצמן ולהוריד את כל הקילוגרמים שההתפתחות הטבעית של הגוף הוסיפה להן מגיל 8 ועד גיל 14. כך הן מנסות לתפוס כמה שפחות נפח, כמה שפחות מקום וכמה שפחות נוכחות, ומשוכנעות שזהו רצונן שלהן. תוצאה נלווית בולטת למציאות זו היא העיסוק התמידי במשקל גופן. בשל כך נמנע מהן העיסוק בדברים אחרים. 

"אם הנעל צרה, מה זה משנה שהעולם רחב." אני נעזרת במשפט הזה בעיקר בסדנאות העצמה עבור נשים. הפירוש שלי למשפט הוא: את לא תהיה מסוגלת לראות את היכולות שלך, את האפשרויות ואת ההזדמנויות שהעולם מציע ולא תוכלי לצעוד קדימה, אם תצמצמי ותקטיני את עצמך, את שדה הראיה שלך ואת השאיפותיך- זה כמו להפוך למוגבלת בעקבות הגבלה עצמית שאת מטילה על עצמך.

אין אדם שיוכל ללכת ולהתקדם לאורך זמן עם נעל צרה, גם אם המרחבים קיימים והדרכים אולי אפילו סלולות. המסקנה המתבקשת היא שיש להתאים את הנעל לרגל ולא להפך. בדמיון הכי פרוע שלי, לא העלתי בדעתי שהפרוש האישי שלי למשפט הזה יקיים קשרים הפוכים כה הדוקים –והזויים- עם המציאות.

הטרנד החדש שנשים מפנימות בימים אלה הוא ניתוח פלסטי שנועד להתאים את הרגל לנעל. בכתבה שהתפרסמה היום בהארץ, מנתח הרגליים, ד"ר סדרייה, מציין: "אף פציינטית עוד לא ביקשה ממני תיקון של הלוקס ואלגוס עם אוסטיאוטומיה ובורג (תיקון של בוהן קלובה – מעוקמת – בחיתוך העצם והכנסת בורג) ולכן החלטתי למצוא שם שישקף את התוצאה שמניב התהליך, בלי כל המילים הלטיניות. 'הליך סינדרלה' משקף את הרצון של האשה לנעול נעל שקודם לכן לא התאימה לכף הרגל שלה והכאיבה לה". "ד"ר סדרייה גם טבע את המונחים "10 מושלם" (קיצור בהונות אסתטי – טיפול שביצע פעם לדבריו בדוגמנית בת 17, כדי שתוכל לנעול את הנעליים שמחייבת הקריירה שלה); "מודל טי" (הארכת בהונות); ו"ריפוד לרגל", תוספת של כרית שומן שלדבריו מסייעת לנעול בנוחות נעלי עקב גבוהות. והוא אינו הרופא היחיד שמשנה את פני ניתוחי הרגליים [...] ד"ר ניל בליץ, אומר: "אנחנו מאפשרים לנשים לפתוח ארון נעליים שהיה סגור במשך שנים" [...] ד"ר אוליבר זונג הכניס לשימוש את המושג "השמנת יתר של הבוהן", שהוא מתכוון להסביר באתר שלו, שבו כתובת מהבהבת מבטיחה "כפות רגליים מעוצבות לנעלי מעצבים". הגברים האלה משוכנעים שהם מאפשרים לנשים להיפתח להזדמנויות חיים מסעירות ומרגשות.

ברור שאין מדובר בקנויניה או במזימה חשאית מתוכננת נגד נשים. אבל אין צל של ספק שמדובר בדיכוי. סמי מיכאל, נשיא האגודה לזכויות האזרח, ציין בנאומו במצעד זכויות האדם בשנת 2012:  "[...] קיפוח נשים, דיכוי נשים ואלימות כלפי נשים הם סוג של הגזענות הנפוץ ביותר בחברה האנושית. אנו מנהלים מאבקים הירואיים למען צדק חברתי, דמוקרטיה, הגנה על מולדת, חופש ביטוי, אך באותה עת אנו חיים בחברה שבה נשים נרצחות, נאנסות, מושפלות, מוטרדות ומופלות לרעה. החברה חומסת את זכויות הנשים, ואין זה משנה אם יהודים, מוסלמים או נוצרים אנו, ישראלים או פלסטינים, מזרחים או אשכנזים, משכילים או בורים, ימנים מושבעים או שמאלנים מובהקים, חילונים נאורים או דתיים חרדים – החברה מדכאת את הנשים [.. [.מיליארדים מושקעים בביטחון המדינה, אך מעט מאוד למען בטחון נשים החשופות מדי יום לדיכוי, להטרדה, לאלימות ולרצח. הפליית נשים, משמעותה: ויתור של החברה על תרומתן הענקית והמבורכת."

אבל, דבר אחד הוא לתאר את הדרכים שבאמצעותן הנשים מדוכאות בחברה מסוימת, ודבר אחר הוא להבין את בסיס הדיכוי עצמו. למה הנשים מדוכאות? למה ההבדלים הביולוגיים מביאים ליחסי שליטה מגדריים? עד כה יש ריבוי ניתוחים ותשובות בספרות המחקרית, אך אין תשובה חד משמעית. 

יהיה מעניין לגלות ולהבין מאין נובע הדיכוי, וכנראה שגם יתרום להכרת דרכים לטיפול בביעה, אבל לא יפתור אותה. המחקר לא יפתור את הבעית הדיכוי מכיוון שאין מדובר בבעיה אקדמית, אלא בבעיה פוליטית חברתית. דרושה החלטה פוליטית חברתית מודעת של החברה כולה, מהראש ועד הפרט האחרון, בכדי להניע כוחות מספיקים לשינוי. יש צורך בשינוי שיוביל למעשים שישפיעו על המעגלים החברתייים השונים, מהמשפחה פנימה ועד המעגל מוסדי והעסקי.

בשנת 2008 אושרה הצעת החוק לעידוד של שילוב וקידום נשים בעבודה ושל התאמת מקומות עבודה לנשים. החוק כלל עידוד המעסיקים בצורת מענקים והענקת אותות הכרה. יענו צל"ש למי שיתנהג לנשים כאילו היו שוות ערך לגברים. למרות המהלך המוצלח, אני לא בטוחה ששמחתי. הציפיה שלי מחברה אנושית מתוקנת היא שדבר כזה לא יצטרך להיות מעוגן בחוק. 

במציאות, חוקים לחוד ומעשים לחוד. לצערי, אני נחשפת כמעט מדי חודש למספר לא מבוטל של נשים שמספרות תמונה שונה לחלוטין מזו שהחוק אמור היה להשיג. השינוי דורש יותר מחוקים. השינוי חייב להיות קוגניטיבי, עמוק, כרוך בהסכמה שכלית ורגשית של כל השחקנים החברתיים. השינוי יתחולל כאשר, למשל, כל אחד ואחת מאיתנו יעשה בדק בית וידאגו למודלים שוויוניים בחינוך הילדים בתוך ביתו ובמערכת החינוך.

לסיכום, מה שחייב להשתנות לא ישתנה רק בזכות חוקים שיועברו בכנסת. הדבר שחייב להשתנות הוא הרעיון הטמון בציטוט הבא של וירג'יניה וולף: "נראה לי שאנונימי, שכתב כל כך הרבה שירים בלי לחתום עליהם, היה לרוב אשה."