אימון עצמי למי שמעוניין בשינוי

 האם קרה לכם שבדיעבד הייתם שמחים אם הייתם יכולים לשנות את האופן שבו הגבתם לסיטואציה נתונה? האם קרה לכם שהייתם רוצים להיות מסוגלים לפרש אחרת את המציאות? קרה ששילמתם איזשהו מחיר על היותכם "כאלה", כמו שאתם? קרה שהייתם רוצים להגיב שונה, אבל אתם פשוט משוכנעים שאתם "כאלה" ואין מה לעשות?

***  0  ***

האויב הגדול של מי שאנחנו רוצים להיות הוא "האני הכזה האוטומטי". "האני הכזה האוטומטי" מצווה לנו שככה אנחנו, ובזה מציב לפנינו עובדה שהיא כמעט מתמטית. כלומר, שאי אפשר להפריך אותה. אני כזה וזהו זה.

פעמים רבות נפתחות לנו הזדמנויות להתבונן על עצמנו בעיניי הזולת, לראות את עצמנו מבחוץ ולהבין איך אנחנו מצטיירים כלפי חוץ. למשל, אם תוך כדי שיחה עם משיהו, בן השיח אומר לנו: "אתה מתפרץ...תן לסיים את המשפט", עבורנו זו הזדמנות מעולה להקשיב ולעשות משהו בנידון. למשל, אפשר לשאול את עצמנו: "באמת? ככה אני נתפס על ידי הסביבה? ככה אני רוצה להיתפס?" לרוב, כאשר השיקוף שמקבלים מהסביבה לא לרוחנו, נכנסים למצב התגוננות ו\או וויכוח ולא למצב הקשבה. "האני כזה" משתלט, ובמקום לקבל את השיקוף בענייניות, אנחנו מתווכחים ומנסים להוכיח את צדקתנו גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים- מסבירים לאחרים ולעצמנו למה אנחנו צודקים. אני כזה וזהו זה. אולי נעלה טיעונים כגון  "הוא דיבר ממש לאט, הבנתי כבר את דבריו, אין לי סבלנות 'לקישקושיידה', הבנתי את מה שרצה לשאול כבר באמצע השאלה" וכו'...אבל, גם אם מבחינתנו אנחנו צודקים בכל ההסברים, יש לנו כאן הזדמנות פז להקשיב לאיך שאנחנו נתפסים על ידי האחר ולבחון האם ה-"אני כזה וזהו" (האני האוטומטי) הוא דומה ל-"האני הרצוי לי".

מדי פעם אנחנו פוגשים אנשים שיכולים לסייע לנו לעצב את עצמנו וליצור את האני הרצוי. אני קוראת לאנשים האלה "המאמנים" שלנו. לא שהם באמת מאמנים, אלא שהם פועלים עבורנו ככאלה. הם מראים לנו תמונה של עצמנו שבדרך כלל קשה לנו לראות. במידה ואנו מעוניינים בכך, יש לנו האפשרות לנצל בחוכמה את השיקופים שאנחנו מקבלים מהסביבה, מהאנשים שיכולים להיות לנו כמאמנים, ולצמצם את הפער בין הדימוי העצמי- איך שאנחנו רואים את עצמנו,  לבין התדמית האישית- איך שרואים אותנו באמת.

בטח תגידו: "אבל אני אני. אני לא עלה ברוח, אני לא צריך להשתנות בכל פעם שמישהו לא אוהב משהו אצלי." נכון. אתם צודקים בהחלט. כפי שציינתי, העניין הוא לנצל את השיקוף בחוכמה. לנו האחריות לדעת מי האדם העומד מולנו- עד כמה דעתו עניינית, טבעית וחשובה לנו- והאחריות לדעת עד כמה השיקוף עצמו חשוב לנו- באיזה מידה מתאים לאני הרצוי ו\או משקף את האני האוטומטי. אנחנו יכולים לאמן את היכולת לזהות שיקופים שמסייעים וכאלה שלא, ולעשות עבודה עצמית מוצלחת.

*** 0 ***

לפני שמחדדים את ערוצי ההקשבה למשובים ולשיקופים מהסביבה, אני ממליצה כצעד ראשן להגדיר לעצמנו מיהו האני הרצוי לנו. לדוגמה, לשאול את עצמנו: מי האני שאני רוצה להיות? איך אני רוצה להתפס? תתחילו לפתח תמונה מפורטת, לראות את עצמכם הרצוי בעיני רוחכם בצורה בהירה. הצעד השני, לפתוח ערוצי הקשבה ולנצל בחוכמה את המידע שמקבלים. כדאי לזהות את המשוב המצמיח ולשים לב אליו, גם אם הוא קשה או לא לרוחנו. "משוב מצמיח" הוא לא רק משוב מעצים או חיובי- המיטיב והמחמיא, אלא גם משוב שיכול להיות לא מחמיא, אבל בכוחו לסייע לנו לצמוח, להפוך למי שאנחנו רוצים להיות ולקרב אתנו ל"אני הרצוי" שלנו. שיקוף כזה לא תמיד נשמע חיובי, לעיתים הניסוח קרוב יותר ל-"ביקורת". עבורנו, גם שיקוף שכביכול הוא "ביקורתי" יכול להחשב לחיובי כי יסייע לנו לצמוח. בכדי לנצל את המידע בחוכמה, צריך להשתחרר קצת מהפחד מביקורת, לדעת שאתם בתהליך חשוב, להחליט שהמידע שתקבלו לא יערער את עמוד השדרה שלכם, אלא יעצים אתכם.

אולי נשמע לא קל, ואולי בהתחלה לא יהיה קל, אבל ברגע שתתניעו את התהליך, אני בטוחה שתדעו להתאים אותו אליכם ולהנות מהעצמה עשירה ולאימון עצמי מוצלח.