על החמלה וחיות אחרות

בהיעדר סולידריות חברתית ותחושת שייכות לקהילה, יתכן והדת חוזרת למלא את תפקידה המנחם והמאחד. אבל, איזו מין דת היא, ואיזו מין דוקטרינה מלווה אותה? (אם בכלל). הסדר הקיים, הקפיטליסטי הניאו-ליברלי, מלווה באינדיבידואליזם ובאטומיזם, אך ייתכן שדווקא מתוכם נראה הוליזם חדש צומח ומכונן סוג של חמלה אוניברסלית?

 ייתכן שהדגש על ה"עצמי", יחד עם הצורך בקהילה, דוחף את האדם להשתייך לזרם הולך וגובר של פרטים שרואים את עצמם חלק מתנועה גדולה ומשמעותית, חלק ממשהו גדול מהפרט עצמו, חלק ממה שמכונה העידן החדש. כך, ייתכן והפרט פוטר את הסתירה בין הציווי הניאו-ליברלי לאינדיבידואליזם רכושני תחרותי, לבין הצורך העז בקהילה, בין הגדרת ה"עצמי"השטחית של תרבות הצריכה, לבין הצורך במשמעות בחיים. ייתכן שכאשר הפרט בוחר בסופרמרקט הרוחני ברוחניות החדשה, הוא עונה על הציווי להיות האני היזמי האינדיבידואליסטי המתנהל בשווקים, ובעת ובעונה אחת גם ממלא את צרכו העז לקהילה ולמשמעות טרנסצנדנטלית.

אם כך, ייתכן שיש בכוחו של העידן החדש לספק קרקע פוריה לצמיחתה של רוחניות אקלקטית שהיא גם אינדיבידואלית וגם אוניברסלית בעת ובעונה אחת. ייתכן שהגיע העת לזנוח את רעיון הדואליות המוכר של "או-או", ובמקומו להכיר ב"גם וגם", ברעיון הסימולטניות.

אבל, מהו העידן החדש? ו...אולי גם את\ה חלק ממנו?

בשני העשורים האחרונים צמחה בעולם וגם בישראל תנועה, או תת-תרבות, המכונה העידן. במסגרתה, קבוצות מארצות המערב המתרגלות ומאמצות לקרבן את הגותן של דתות מהמזרח הרחוק כמו בודהיזם, ופרקטיקות מתוכן כמו מדיטציה, ויפאסנה, מיינדפולנס, ויוגה. הזרם של העידן החדש מכיל בתוכו מגוון אקלקטי של אמונות ופרקטיקות שמבדילות עצמן מהדתות המסורתיות. מתוך מגוון הפרקטיקות מתקיימים פגישות ריפוי, סדנאות, סמינרים, הרצאות, קורסים, וריטואלים. העידן החדש שם דגש על אופטימיות וחיוביות, חמלה והאהבה האוניברסליות; ובו בזמן מתייחס לאינדיבידואל כמוקד מרכזי, והופך אותו לאחראי לפיתוחו הרוחני שלו, למימוש המוחלט של הפוטנציאל שבו, וגם לטרנספורמציה טרנסצנדנטלית ואיתנה של העולם. כך, במסגרת הלך הרוח של התנועה חלה העלאת המודעות העצמית ל"עצמי" כמגדלאור, כמצפן, כסמכות עליונה המכתיבה לפעולה.

תנועת העידן החדש בעולם המערבי לא צמחה בריק, אלא בקונטקסט היסטורי שבו הקפיטליזם הניאו-ליברלי מהווה מצע כלכלי, חברתי ותרבותי. ניתן להבין ניאו-ליברליזם כ-האופן שבו היחסים בין המדינה, בצד אחד, לבין היחידים, החברות המסחריות, והשווקים, בצד השני, צריכים להיבנות. מבנה זה כרוך באידיולוגיה שמשפיעה עמוקות על חיי הפרט. במיושר הפרט, האידיאולוגיה הניאו-ליברלית בת זממנו מלווה באמונה מושרשת באחריות האישית, מעבר לכל השפעה מבנית חברתית-כלכלית. כך, האינדיבידואל מחויב להיות שחקן פיננסי עצמאי לשיפור עצמי ולפעול כיחידת ויסות-עצמית. בעולם המערבי, בקונטקסט קפיטליטי ניאו-ליברלי, תנועת העידן החדש מתקבלת בזרם המרכזי, כמעט באופן טבעי, כאשר היא מאמצת את הגיון השוק, ואת ההנחה הבסיסית לאחריות אישית בלעדית של הסובייקט על גורלו שלו; אך בעת ובעונה אחת גם מציעה אלטרנטיבה רוחנית.

כיצד ניתן להבין את חמלה אוניברסלית שתנועת העידן החדש מכנסת לעצמה, בקונטקסט של העלאת ה"עצמי" האינדיבידואלי כסמכות עליונה?

הרעיונות של תנועת העידן החדש דוגלים באידיאולוגיה של אחדות, שבמסגרתה כל הקיים הוא חלק מיחידה אחת וכולנו מקושרים. האמונה הבסיסית של העידן החדש היא ש"כולנו אחד", או ש"הכל הוא אחד". אמונה זו ניתנת להבנה כהסתכלות הוליסטית שבאה לתת מענה על צרכים עמוקם של האדם. למשל, על הצורך שלו להתחבר עם מהותו הרוחנית, עם טבעו האמיתי. הטענה של התנועה היא שהרוחניות הפנימית, המוטבעת ב"עצמי" ובסדר הטבעי כמכלול או כיחדיה אחת, משמשת כמפתח להתקדמות לעבר חיים טובים יותר. במילים אחרות, כמעבר מכל מה שרע בחיים לכל מה שטוב בהם.

על פי כן, התנועה תומכת בארגונים שמקדמים השקפה שמכונה "Green" (ירוקה) בשדות שונות, כגון סביבה, טכנולוגיה ופוליטיקה, וחותרת ליצירתה של דת מאחדת אחת. ההשקפה הירוקה וקידום רעיון שמירת הטבע והסביבה מתחברים, למשל, לאהבת הטבע הבודהיסטית. New Agers מסוימים חשים הזדהות עם כל היצורים החיים, חמלה אוניברסלית ואחריות על כל מה שחי, בהתאם לרעיון של הבודהיזם (Zen Buddhism).

אבל, כפי שאמור, אך לא רק רעיון האחדות וה-"כולנו אחד" מהווים יסוד לעידן החדש, אלא גם סוג של אינדיבידואליזם, או של המלכת ה"עצמי". המסגרת הרעיונית של התנועה כוללת העברת האחריות על כמעט הכל, ובצורה כמעט מוחלטת, אל העצמי הפרטי. פרטים שמושפעים מהרעיונות של העידן החדש מוכנים לקבל אחריות על מעשים שאנשים אחרים יראו כנמצאים מעבר לשליטתם. על פי מחשבה זו, אנשים כה אחריים על חייהם שאפילו אלה הנמצאים במקום של קורבן לאלימות נחשבים כאנשים "שביקשו את זה". אפשר להבין מכך, ששלטון ה"עצמי" מעיד על אידיאה של "עצמי" מושלם ובלתי פגיע. אבל, במסגרת "דת העידן החדש", ה"עצמי" אולי נחשב לאלוהי, אך לא למושלם. זהו פרט הנתון לשיפור. בכדי לתקן את ה"עצמי" יש צורך בהתקשרות פרטית מחודשת עם ה"עצמי הפנימי". ההתקשרות הפנימית העמוקה כרוכה בדחייתו של העולם החברתי הרחב. בני אדם אחרים, כקבוצות או כפרטים, מיותרים עבור המשימה המרכזית של גילוי העצמי.

גם כאשר פרטים מסוימים, בתוך תנועת העידן החדש, יאמצו את תחושת האחריות האוניברסלית בהתאם להלך הרוח הבודהיסטית, עדיין ה"עצמי" הוא זה המקודש כ-הישות העצמאית האחראית. ה-New Agers מאמינים ב- Monism (הכל הוא אחד), ו-Pantheism (הכל הוא אלהים). בהתאם לכך, כל אינדיבידואל נחשב בעצמו לאלוהי, או אפילו לאלוהים. ה- New Agersמאמינים באוטונומיה של היצור האנושי, במסגרתה בן האנוש נחשב ליצור רוחני במהותו. האוטונומיה כוללת האמונה שהמוסר הינו יחסי. מתוך אותה אחריות אישית, הפרט העצמאי מתנהל על פי הגיון השוק, הוא אחראי לעצמו ובוחר לעצמו זהות דתית, או השתייכות לקהילה רוחנית או דתית, מתוך "סופרמרקט רוחני" המוצע לו בשוק החופשי.

על פניו, נראה שניתן למצוא נקודות השקה בין רעיונות העידן החדש לבין רעיונות ניאו-ליברליים. כפי שנאמר קודם, ניאו-ליברליזם אינו רק מבנה כלכלי מארגן, אלא גם אידיולוגיה שבמסגרתה מתקיימת העברת האחריות מהמדינה אל הפרט. בזמן שהמדינה מבטיחה שוק חופשי, הפרט נחשב לאחראי הבלעדי לרווחתו, להצלחותיו, ולכישלונותיו. על פי הרעיון, יכולתו של הפרט להיות יזם היא שקובעת את מצבו, ולא מאפיינים מערכתיים כשלהם. בין הנחות האידיולוגיה הניאו-ליברלית ישנה גם ההנחה הערכית-מוסרית שרואה את הפרט כערכי וכמתאים רק כאשר הוא שחקן עצמאי המסוגל להתנהל בשווקים כיחידה תחרותית. נראה שבמסגרת ניאו-ליברלית מתרחשת אינדיבידואליזציה של בעיות חברתיות.

העלאתו של ה"עצמי" כהישות הבלעדית האחריאית על לגורלו של האידיבידואל לראש הפירמידה, מצטיירת כרעיון משותף של העידן החדש ושל הניאו-ליברליזם. האידיאולוגיה הניאו-ליברלית בת זממנו מלווה באמונה עמוקה באחריות האישית, מעבר לכל השפעה מבנית חברתית-כלכלית. היחיד נתפס כאחראי הבלעדי לתוצאות החלטותיו. כך, התערבות המדינה בענייני האינדיבידואל נתפסת כפוגעת באיזון הטבעי של השוק ולכן המדינה חייבת להימנע מלהתערב. במסגרת הרעיון, המטרה הלגיטימית היחידה של המדינה היא להוות הגנה על חירות הפרט, במיוחד החירות המסחרית החופשיות השוק.

עם זאת, הניאו ליברליזם אינו מתייחס לפנימיותו של האדם, לרוחניותו, ל"עצמי הפנימי", או לצורכיו להתחבר לטבעו הפנימי, אלא מקדש את המשחק הכלכלי. הסטטוס קוו הניאו-ליברלי מנגיש לפרט הנאות מהירות וחולפות, שלרוב נקנות בכסף. כאשר מביטים על העולם המערבי הקפיטליסטי הניאו-ליברלי, מזהים שתרבות הצריכה שהתפתחה בעידן המודרני, היא הצורה הדומיננטית עד היום. תרבות הצריכה מהווה קרקע ליצירה מתמדת של "העצמי" על ידי גישה לדברים שמוצגים כחדשים, אופנתיים, משופרים ומשפרים. במילים אחרות, תרבות הצריכה מפתחת "עצמי" שנשען על דברים חיצוניים לפנימיותו של האדם. כך, הפרט מוצא עצמו מנוכר, במציאות אינדיבידואליסטית שבה ייתכן ותחושת הקהילתיות וה-"כולנו אחד" נעלמת, וייתכן שאיתה גם נעלמת החמלה לכל מה קיים, ובמקומן באים התחרות, האינדיבידואליזם, והכתרת העצמי היזמי שעסוק בהשרדות אישית. במציאות ניאו-ליברלית הפרט נדרש לפעול לשיפור מצבו הכללי, ופעולות פרטניות לשיפור אישי נתפסות כחלק בלתי נפרד מהמאמצים של הפרט להשיג הצלחה ואושר אישיים.

במיצאות שכזו, כיצד העידן החדש -הכרוך בחמלה, איכפתיות ואהבה אוניברסלית- מצליח לחדור ולהתקבל על ידי הזרם המרכזי?

בסביבה נתונה זו מתעוררת סתירה אצל הפרט בין המשיכה לאינדיבידואליזם הרכושני המפתה בצד אחד, לבין התשוקה לחיים קולקטיביים משמעותיים בצד השני. אבל, במסגרת הלך הרוח הניאו-ליברלית, בעוד שאנשים הם כביכול חופשיים לבחור, הם לא אמורים לבחור לבנות מוסדות קולקטיביים חזקים. יתרה מכך, יש הטוען שכתגובה לאחת התופעות "החולניות" שיכולות להתפתח כתופעות נלוות לאינדיבידואליזם בעידן הגלובלי (תופעות כגון חוסר ביטחון, איבוד משמעות, אטומיזם, והיעדר סולידריות), יתכן ומתפתח צורך העמוק בקהילה. על פי תפיסה זו, הבנת האינדיבידואל כצופה פסיבי הניצב אל מול אירועים שאינם בשליטתו ושאין בכוחו לנהלם, גורמת לצורך עז בקהילה. נשאלת השאלה, כיצד נפתרת סתירה זו?

חמלה אוניברסלית ורעיון ה"כולנו אחד" Vs. אינדיבידואליזם?

ניתן לטעון, על פי המוצג קודם לכן, שתנועת העידן החדש בעולם המערבי צמחה מתוך הלך הרוח והתרבות הניאו-ליברלית ומתוך הגיון השוק הקפיטליסטי, לכן היא גם משקפת את אותו הלך רוח וגם מהווה מודל עבורו. אבל, האם עלינו להניח שהעידן החדש אינו מאתגר כלל את הסטטוס קוו הקפיטליסטי האינדיבידואליסטי הניאו-ליברלי? דווקא הרבה מהקולות הנשמעים מתוך העידן החדש מעוניינים לדחות הסדרים קיימים. גם אם ההסדרים המאותגרים על ידי New Agers הם לרוב דתות ופרקטיקות דתיות או רוחניות מסורתיות, ולא בהכרח מבנה חברתי או כלכלי, נראה ברעיון היסודי אתגור מסוים של הסדרים חברתיים. דוגמה לכך היא ה- Goddess Wood Pilgrims. מתוך הפרקטיקות שלהן, חלה אדרת דם הווסת באופנים שניתנים להבינם כשוברים דוקטרינה -ברוח העידן החדש- ובעצם קיומם מאתגרים הסדרים חברתיים קיימים כמו פטריארכליות.

בנוסף, למרות האנידיבידואליזם, חלק לא קטן מה- New Agers חשים אחריות עמוקה כלפי כל בני האנוש האחרים, וכלפי העולם כולו, כמו גם חמלה כלפי כל מה שקיים, מתוך האמונה ש"הכל הוא אחד". בעצם, אמונה זו כוללת את הנחה שכל מה שקורה הוא לא מחוץ לפרט עצמו, כל ההתרחשויות כולן אינן אוטונומיות, אלא שהן באחריות האדם. לא זו בלבד, אלא גם שצורת החיים שבה בני האדם טבועיים כיום אינה, על פי העוקבים אחרי תנועת העידן החדש, הצורה הנכונה והמותאמת ל"עצמי" הטבעי והרוחני. מכאן הצורך לתקן ולייצר תודעה חדשה, על ידי התחברות מחודשת לטבע האמיתי של האדם אצל כל פרט ופרט.

ייתכן שהאינדיבידואליזם שמשתקף מהעידן החדש אינו בדיוק אותו אינדיבידואליזם הנובע מהאידיולוגיה הניאו-ליברלית?

הדאלי לאמה של טיבט אמר בספרו "חרות בגלות": "ניתן לפתור אותן (את בעיות האנושות) רק בדרך של מאמץ אנושי, הבנה ופיתוח תחושת האחווה. כדי לעשות זאת עלינו לטפח אחריות אוניברסאלית איש כלפי רעהו וכלפי העולם שאנו חולקים, המבוססת על לב טוב ועל מודעות" (268 .(כפי שנאמר, השפעתו של הבודהיזם על העידן החדש עצומה, ולכן דבריו של הדאלי לאמה בעלי משקל רב עבור התנועה. אם כן, ייתכן שמיוצרת סולידריות, או "רעות" חדשה, באמצעות העבודה האינדיבידאולית לשיפור ה"עצמי"? ייתכן שהשיפור העצמי הפרטני יוצר דווקא את ה"ביחד", יוצר "רעות" שהיא ללא תחרות או השוואה בין פרטים. "רעות" ששמה דגש על שיתוף הטוב בין הפרט לרעהו, על אהבה וחמלה, שיתרמו לטובת הכלל. ייתכן שמקומה ותפקידה של החמלה במסגרת אדרת ה"עצמי", היא יצירתה של רוחניות מורחבת, יצירתה של רשת שחותרת לשינוי כללי. זו חמלה אוניברסלית שלא מתנגשת עם האינדיבידואליזם. כלומר, חמלה יצירתית, חמלה כלפי כדור הארץ על כל תושביו. חמלה, שעל פי רעיון העידן החדש, תביא ליצירתו של הטוב עבור כולם.

בהקשר לכך, מלטון ((Melton מתאר גלים של אנרגיה, בעידן החדש, שמגיעים ליותר ויותר אנשים בכל עת, ושמסוגלים לשנות אותם, ובכך לשנות את העולם. המטרה הראשונית של התנועה, על פי מלטון, היא ליצור קבוצות של אנשים שיקבלו על עצמם את רעיונות העידן החדש, ויפיצו "אור רוחנ"'. קבוצות אלה יחברו לקבוצות אחרות של אנשים, עד ליצירתה של "רשת גלובלית של אור". באופן זה העולם יהיה רווי אנרגיה רוחנית ויעבור טרנספורמציה.

הטענה ברורה, והיא ש"חיינו אינם עובדים", ושכל מה שלמדנו באמצעות תהליך החיברות, והפנמנו כסדר קיים: מטריאליזם, תחרות, צרכנות, הם אינם החיים האמיתיים, האותנטיים, האנושיים. החיים האנושיים ניתנים לגילוי רק על ידי מסע פנימי רוחני. דבר זה לעיתים כולל את דחייתו של העולם הקפיטליסטי העכשווי, ולעיתים כולל את הרצון לנצל את הטוב משני העולמות, מהעולם הרוחני הפנימי ומעולם הגיון השוק, הדוחף להצלחה במונחים חומריים -הצלחה שתתפס אצל ה-New Agers כהרמוניה פנימית עם היקום.

אבל, אולי הניתוח על פי הגיון השוק, עם דגש על נקודות ההשקה בין החשיבה הרוחנית החדשה לבין הניאו-ליברליזם, מוזיל ומשטיח את רעיון העידן בחדש?

אם נתבונן על העידן החדש בעיניים נקיות מניאו-ליברליזם, ייתכן שכאשר האינדיבידואל פועל כפרט אחראי על גורלו ומחוייב לפיתוחו הרוחני האישי שלו, הוא לא מבודד את עצמו בסוג של אטומיזם, אלא אוטומטית משתייך לקבוצת פרטים הפועלים באותו האופן, המשתייכים לתנועה שבסופו של דבר חותרת לשינוי עולמי גדול מהפרט עצמו.

אומנם, לא ניתן להתכחש לעובדה שבמסגרת העידן החדש מתקיימת הפרטה של התקווה. הפרטה שחלה מכיוון שהרעיון היסודי של התנועה מבקש לשים לב למה שאתה עושה כפרט, לחשוב על זה כאינדיבידואל, לפרש את זה, לחפש את המשמעות, ולא לקבל דוקטרינה, שכן, ה- New Agers מתנגדים למילה "דת" ולדתות, למרות שמעוניינים ברוחניות. לכן, הם מחוייבים לעבודה עצמית אוטונומית ועצמאית. עם זאת, עדיין אפשר לראות הרמוניה ולא התנגשות בין ערכים אינדיבידואליסטים לבין ערכים של טובת הכלל.

אז, כיצד ניתן לפרש את אותה עבודה עצמית אידיבידואליסטית של המתרגל במסגרת של חמלה? פירוש אפשרי הוא שבחברה המערבית העכשווית -המחלישה כל מאמץ לפעולה קולקטיבית והדוחפת לאינדיבידואליזם- ובמסגרת רעיון העידן החדש -הדוחה כל דוקטרינה- נראה שהפתרון של עשייה פרטנית, אך בראייה גדולה מהפרט עצמו, מתקבל על הדעת ופותר את המתח שבין אטומיזם להוליזם. כך, ניתן לראות את הפרטת התקווה כחלק מתהליך יצירה של ה"עצמי" כיזם אקטיבי, כפרט המייצר את סיפורו האישי; אבל, בהשקפתם של הנמנים עם תנועת העידן החדש, לא בשל כך לעשייתו של האדם הפרטי אין שום השפעה קולקטיבית עולמית. ההפך הוא הנכון, על פי השקפתם, הפעולה האישית היא זו שתגרום לשינוי כלל עולמי.

סוציולוגי יומי מס' 5: החוקר כאמן

כמי שבאה מתחום האמנות (משחק ובימוי) לא יכולתי שלא להתרגש מהמאמר של סוודברג (Swedberg)
משנת *2012. המונחים והרעונות שהוא משמיע הזכירו לי עד מאוד את עבודת האמן בכלל והשחקן בפרט. הלגיטימציה שהמחבר מעניק למושגים המוכרים לי מאמנויות הבמה, כגון אינטואיציה, דימיון, יצירתיות, עליזות (Playfulness) בעבודת החוקר מילאה אותי התלהבות; סוודברג עצמו מצביע על הקרבה שבין אמנות למושג התיאוריזציה (Theorizing).


סוודברג נותן תוקף לתהליך מחקרי שיכלול חשיבה שמסוגלת להכיל "גם וגם" ולא רק "או-או", מבלי להפחית מערכה של השנייה, בדומה מאוד לחשיבה הלטראלית של אדוארד דה בונו (Edward De Bono). החשיבה הלטראלית היא חשיבה לרוחב, בניגוד לחשיבה האנכית הלוגית. את הביטוי לכך אינני מוצאת רק בדרך שהמאמר מציע שילוב של תיאוריזציה (theorizing) בתהליך המחקרי, אלא גם במתודה שהוא מציע לעשות זאת. בנקודה הזאת ובלא מעט נקודות נוספות, המאמר הזכיר ישירות מושגים וטכניקות רבים מעבודותיו של דה בונו.


בהרבה מן התיאורים, למשל בנוגע לאסוציאציה חופשית, שאותה סוודברג מקשר לפרויד (Freud), אני מוצאת קשר לדה בונו וגם לקית' ג'ונסטון (Keith Johnston). ג'ונסטון מציג את רעיונותיו בספר בשם “Improvisation and the Theatre”, המוביל את הקורא אל תוך תהליך היוולדותה של האימפרוביזציה ושל הספורט תיאטרון כג'אנר בפני עצמם. האסוצאציה החופשית היא טכניקה מרכזית בתהליך האימון לאימפרוביזציה, על פי ג'ונסטון. להשקפתי, הטכניקה מרכזית לשחקן בדיוק כפי שהיא מרכזית לחוקר בתיאוריזציה על פי סוודברג. אצל ג'ונסטון היא מתודה שעל בסיסה השחקן מפתח את מיומנותיו. הוא מבטא זאת כך:


"אני מבקש מתלמידי להתאמן בשלוש מיומנויות 1- לבצע אסוציאציה חופשית, 2- לחבר בין פרטים ו3- לחבר פרטים נשכחים בחזרה. היום אני חושב שהמעשה של 'לדמיין' צריך להיות משהו שלא דורש מאמץ, בדיוק כמו חישה ותפיסה. בשביל לזהות מישהו, מוחי חייב לבצע מעללים מדהימים של ניתוח: צורה, כהה, נפוח, מתקרב אלי, יצור אנושי, דומה לקרוב משפחה, וכו'...כדי להמיר את הקרינה האלקטרומגנטית לדמות של אבא שלי. עם זאת איני חווה זאת כאילו אני עושה משהו, לא חווה מאמץ כלשהו. אותו הדבר קורה עם הדמיון [...] כאשר אמן נמצא בהשראה הוא לא לוקח שום החלטה קוגניטיבית, לא שוקל רעיונות, הוא מקבל את מחשבותיו הראשונות שלו [...] הנפלא שבאלתור הוא שהאדם נמצא בקשר עם אנשים חופשיים, שיכולת הדמיון שלהם נראית ללא גבולות."


כמה מן המיומנויות הראשונות שיש לפתח אצל השחקן המתאמן באימפרוביזציה הן השחרר מן החשש להיכשל ומהפחד "לצאת מגוחך" או "טיפש", בדיוק כפי סוודברג מציין בפרק Teaching theorizing: exercises in theorizing לגבי האפשרות של להכשל (failing).


בהקשר זה, גיונסטון שם דגש מיוחד לאווירה שיש ליצור בכדי לאפשר אסוציאציה חופשית בלי פחד להיענש או להיפגע בעקבות התוצאות. כך, לדעתי גם האקדמית חייבת לשים דגש מיוחד על האווירה שיש לייצר על מנת לאפשר תיאוריזציה אפקטיבית. אני גם מוצאת את הרעיון של תיאוריזציה "כמלאכה שכוללת tacit knowledge" למושך מאוד; ושוב, סוג כזה של ידע גם מאפיין את עבודתו של האמן. נראה שלכישורים הנדרשים למדען החברתי יש הרבה מן המשותף עם הכישורים של האמן, גם אם התוצרים של האחד באקדמיה והתוצרים של השני על בימת התיאטרון.

* Swedberg, Richard. 2012. “Theorizing in Sociology and Social Science: Turning to the Context of Discovery.” Theory and Society 41(1):1–40.

סוציולוגי יומי מס' 3 - מה לי ול"סלב"?

"בואו לאכול איתי" הינה תכנית ריאליטי המשודרת בערוץ הראשון, ונחשבת, על פי ביקורות בעיתונות, לתכנית טובה מאוד[1]. זהו עיבוד של "Come Dine with Me", הבריטית, בהפקת גיל הפקות. "בכל שבוע מפגישה התכנית חמישה בשלנים חובבים מכל רחבי הארץ לחמש ארוחות ערב חגיגיות. בכל יום טורח ומבשל אחד המשתתפים ארוחת ערב שתתקיים בביתו, ואליה יגיעו ארבעת האחרים. האורחים יטעמו מהאוכל שהגיש, יציצו בבית, ירכלו על רמת וסגנון האירוח ויעניקו בסוף הערב ציון סודי למתחרה. הבשלן שיזכה לניקוד הגבוה ביותר על ידי המתמודדים לצידו יזכה בפרס [...] את התכנית מלווה קריינות קומית שנונה של שי אביבי, העוקבת אחרי ההתרחשויות ומגיבה עליהן" [2]. הפרס המדובר הוא נסיעה קולינרית לאיטליה, והמשתתפים מגלים מיהו הזוכה בסיום המפגש החמישי. 

למרות שאינני מתחברת בדרך כל לתכניות הריאליטי, צפיתי בלא מעט פרקים מתוך התכנית הזו, ככה סתם, ונהניתי מהצפייה, צחקתי, ובכל פעם הסתקרנתי לקראת המפגש הבא של חבורת המשתתפים. 

אז מה לי ול"סלב"?

הנרטיב של התכנית עובר דרך האוכל- טיבו, הכנתו ואכילתו. במהלך הצילומים, כל משתתף חושף את ביתו, את מטבחו, שולחנו, ומזונו. הדבר הראשון הבולט לעין הינו השוני בין התכנית הזו לתכניות ריאליטי אחרות. שוני שמסתכם בהיעדר אולפן הטלויזיה, היעדר המנחה "הכוכב" והמוביל מתוך אולפן, והיעדר ה"דרמה" בהכרזת הזוכה ובקבלת הפרס. הנסיעה לאיטליה לא מוצגת כפרס גרנדיוזי, היא נראית דבר שולי בתוך המכלול של התכנית. רגע הניצחון מתרחש כמעט כדרך אגב, על רקע כתוביות הסיום של אותו הפרק. הדבר השני והמעניין הוא שהתכנית לא רק שאינה מאדרת מנחה כלשהו, אלא גם אינה מאדרת אף משתתף, ואינה מבטיחה לאף אחד להפוך ל"סלב". 

המאפיין המרכזי של התכנית הוא תפקידו של קול הקריין. כל אמירה, כל התנהגות, כל שתיקה, כל שיחה, כל מבט; כמעט כל דבר שהמשתתפים עושים יכול לשמש כחומר עבור הערותיו של הקריין, עד שלעיתים נראה שהמשתתפים נמצאים רק כספקי חומרים לשרות הערותיו. לקריין יש כוח וסמכות שמוסכמת על הצדדים. לקריין הזכות להעיר אך למשתתפים אין מקום להביע מילה על הקריין, לא בזמן אמת ולא אחר כך, והם אינם מורדים. הקול מתפקד כחושף של הסבטקסט בצורה מצחיקה ושנונה, אך לא רק ככזה, יעודו אינו מסתכם רק בלהצחיק. הקריין הינו גם קולו של המוסר, קולו של המצפון, קולה של הביקורת החברתית. 

הקריין חושף את הנסתר באינטראקציה האנושית. מהר מאוד הקריין והצופה קורתים ברית של שותפות (complicity), שהופכת אותם לעליונים ביחס למשתתפים. קולו של הקריין הופך במהרה לקולו של הצופה, ולהפך. הקריין חושף בקול רם את המחשבותיו של הצופה, או את מה שהצופה אמור לחשוב, כאילו היה מדובר על שני חברים ש"מריצים דחקות". במצב כזה, הצופה אינו מזדהה עם המשתתפים, אנשי היישוב האמורים להיות השווים לו, אלא עם הקריין ה"סלב". היחס צופה – משתתף בתכניות ריאליטי משתנה. 

הצפייה בתכנית "בואו לאכול איתי" מגדירה את הצופה מחדש

אנשים רבים סבורים שהמשתתף והצופה בתכנית ריאליטי הם קטגוריות שוות. כלומר, יש פרט מהקהל שהחליט להשתתף בתכנית הריאליטי, בזמן שפרט אחר מחליט להישאר צופה. שני הפרטים עדיין שווים במעמד, לפחות עד לרגע הזכיה. באמצעות הזכיה יתכן שהפרט שהשתתף, ושהיה פעם קהל, יהפוך ל"זוכה", ל"בעל הצלחה", ל"עליון", ול"לסלב". זאת, בזמן שכל פרט אחר מהקהל תופס את האפשרות להפוך ל"סלב" בעצמו כקרובה וכניתנת להשגה; למרות שהכניסה למעמד דווקא מוגבלת. 

כאן, לא זה שהחליט להשתתף בתכנית הוא זה המקבל הזדמנות להפוך ל"סלב", אלא דווקא הפרט מהקהל. זה שהחליט להישאר בקהל ולהמשיך להיות צופה, הוא זה ההופך ל"העליון" ול"סלב", גם אם זה גובל באשליה. הפיכתו של הצופה לעליון לא מתרחשת בפומבי או לעיניי אחרים, אלא שמתקיימת באינטימיות של הצופה מול מסך הטלויזיה. 

כיצד?

בפורמט של התכנית "בואו לאכול איתי", הצופה שומע את ההערות של הקריין על המשתתפים -שהמשתתפים עצמם אינם שומעים-, הצופה צוחק עליהם ולא איתם, ומתמקם במקום של כוח, הוא מזדהה עם הקריין ה"סלב" (שי אביבי). כך, הצופה מתמקם מעל השווים לו, מעל המשתתפים בתכנית, מעל האנשים שבאו מהקהל ושאמורים לייצג אותו, שאמורים להיות כמוהו, והוא להזדהות איתם. לעיתים, רגש של חמלה כלפי המשתתפים התעורר אצלי במהלך הצפייה בעקבות החשיפה של המשתתפים להערות ולצחוק ולביקורת.

קולו של הקריין מבטא ביקורת שנשענת על התנהגותם של המשתתפים, אך למרות שהיא נראית מכוונת אליהם כאינדיבידואלים מסוימים, היא מנסה להוות ביקורת חברתית. כך התכניות, שכביכול שייכת לתרבות הפופולרית, לתרבות "הירודה", "ההמונית" ((Mass culture, תוצר של פס הייצור של תכניות הריאליטי; פועלת כתמונת מראה של התרבות הגבוהה, ומנסה להוות גם היא מוקד לביקורת אמיתית, הפקה אסטטית לא פחות עצמאית מכל הפקה של תרבות גבוהה המצהירה אידיאולוגיה מסוימת. 

אם נגיד ששתי צורות האמנות, ההמונית והגבוהה, מתמודדות עם אותן בעיות אך פותרות אותן באופנים אחרים, ולעיתים מנוגדים, אז "בואו לאכות איתי" היא דוגמה לכך. לעיתים, הרגשתי מתוך הצפייה הייתה ש"בואו לאכול איתי" הינה שתי תכניות בעת ובעונה אחת, תכנית בתוך תכנית. כאשר שני רבדים פועלים יחד, הרובד השטחי של האוכל והתחרות, והרובד העמוק יותר של הביקורת על החברה, ואפילו של ביקורת על התכנית עצמה. הרובד של השיעתוק החברתי, של הקיבעון של הסטוס קוו והסטריאוטיפים, והרובד של הביקורת על עצם קיומם. 

התכנית מצליחה להרים את הצופה לדרגה שמעל המשתתף הזוכה בפרס, ולהשוות אותו ל"סלב". היא מגשימה זאת על ידי המחול האינטימי שמתנהל בין הצופה לבין הקריינות של שי אביבי (הסלב האמיתי) שמלווה כל פרק ופרק. אומנם, הפיכתו של הצופה ל"סלב" היא השלייה וירטואלית, אך לא בשל כך תחושתו פחות אמיתית.

************ ** ************

ניתוח שלושה פרקים ספציפיים, למי שמעוניין

התמקדתי בשלושה פרקים המייצגים נאמנה את רוח התכנית, פרק 22 ו-25, עם אותם חמישה משתפים; ופרק 26, עם חמישה משתתפים אחרים, ושהקשבתי ביתר שאת לשפה המדוברת ולשפת הגוף של המשתתפים, לשתיקות, לאווירה, לבחירות העריכה ולהערות קול הקריין. 

בכל פרק, רבדי התכנית בולטים לעין. למשל, בפרק 26[3] משתתפת בשם חן מתייחסת מול המצלמה לשיחות שהתקיימו בין שני משתתפים אחרים ליד השולחן באותו המפגש, ואומרת (בדקה 18:34): "אתם נשחפים כאילו...דבילי לקיים על זה נושא שיחה...ואני עכשיו מדברת על זה! זה עוד יותר דבילי!", ומיד הקריין מצהיר בהומור: "ואני מקשיב לך! זה הכי דבילי!", בקריצה ברורה של ביקורת על עצם קיומה של התכנית עצמה, ובמקרה הזה אפילו ביקורת על קיומו של הצופה המקשיב. התכנית מצליחה בצד אחד לקבע ולשעתק יחסים וסטריאוטיפים, ומצד שני, לחשוף אותם לביקורת. חן, צעירה מבני ברק, דמות צבעונית ובולטת, מייצגת את הסטראיוטיפ של המעמד הנמוך, ואומרת: "הלם תרבותי" (בדקה 14:10) בכניסה לבית של חגי, מוזיקאי תל אביבי המייצג את איש התרבות, מרמה הסוציו-אקונומית גבוהה, ומוסיפה: "זה לא מוזיאון?...את יודעת כמה כסף נכנס לבית הזה?", בהתפעלות. 

באותו פרק משתתפת גם פנינה רמון –גרושתו של חיים רמון- המבטא שהיא מעדיפה לא לציין את העובדה שהיא האקסית של חיים רמון כשהיא מציגה את עצמה לאנשים. בפרק הזה המשתתפים האחרים אינם יודעים שהיא גרושתו של חיים רצון. ראוי לציין שאין התכנית מתיימרת לכלול ממשתתפים מפורסמים, היא תמיד מורכבת ממשתתפים שהם אנישם רגילים, המתגוררים בכל רחבי הארץ, מכל המעמדות החברתיים. באותו אופן התכנית מתייחסת גם לפנינה רמון, כעוד משתתפת ולא יותר מכך. בפרק זה משתתפת גם איילה התל אביבית, שמציגה עצמה כך: "צפונבונית, אליטיסטית...זה בא עם האינטליגנציה", על פי הגדרתה שלה על עצמה, וממשיכה: "קשה לי להתחבר לאנשים יותר פשוטים, ממעמד נמוך, פשוט כי אין לנו נושאי שיחה משותפים" (דקה 4:31). זה מתבטא מאוחר יותר בתגובה של איילה לשאלה של חן, ששואלת: "מה זה קונפי?"(דקה 16:49) ואיילה עונה לה בהתנשאות, ואף בבוז. כל הסטריאוטיפים מיוצגים ומפורשים בפני הצופה. כך גם הביקורת, לעיתים סמויה, אך תמיד מאוד נוכחת.

החלטות העורך הופכת את העריכה לשחקן נוסף בהעברת המסרים. העריכה יחד עם הערות הקריין מנסחות את הנרטיב של התכנית בכל פרק ופרק. את מסרי הביקורת ניתן לקבל לעיתים רק מעצם העריכה, מתוך ההחלטה של מה התכנית מראה לצופה, ומהי משדרת, ללא צורך בתוספת קריינות. 

למשל, בהצגה העצמית של פנינה רמון, העריכה החילטה לשדר, ולא למחוק, את האופן שבו פנינה פונה למנקה שלה, כמשהו שולי ברצף הדיבור, בנימה של מלכה הפונה לנתינה; היא מורה למנקה שתרד לנקות למטה "בלי נעליים, בשקט בשקט, בלי שואב אבק", וממשיכה להציג את עצמה כאילו הפניה למנקה מעולם לא התקיימה. הצופה יכול להבין את המסר ללא צורך בקריינות. חלים בקטע הזה שני רבדים. האחד הינו ההצגה של פנינה כסמל, וההשתייכות למעמד הגבוה שפנינה מעוניינת לשדר. הרובד השני מושג באמצעות העריכה, שמראה את הדברים האלה בשלב שהיא מראה אותם, ובאופן שהיא מציגה אותם. ברור לי כצופה שהתכנית מנסה לעורר אצלי רגש, חשיבה וביקורת באמצעות האופן שהקטע הנ"ל מוצג; והיא מצליחה לעשות זאת. יותר מאוחר, באותה הצגה העצמית של פנינה, העריכה מדגישה את הרעיון באמצעות קריינות, אולי בכדי להבטיח את הבנתו של המסר על ידי הצופה. פנינה אומרת (דקה 8:55): "חשוב לי להעביר מסר של בריאות, שקט ושלווה..." והקריין מוסיף: "שמעת? תנקי בשקט ובשלווה", בפניה מדומיינת אל המנקה. 

אם הייתי צריכה להעניק כותרת ספציפית לפרק 26, הכותרת הייתה "שיעתוק ומאבקים מעמדיים וזהות". פוליטיקה של זהויות נחשפת לאורך כל הפרק בניסיון של המשתתפים לקבוע לעצמם את זהותם, לשדר אותה לאחרים, להיאבק על מעמדם, ולדרוש מהאחרים לקבוע את זהותם גם הם. הדמויות נאבקות בתוך מערך של כוח, על בסיס ההבדל ביניהן, כאשר הסובייקט, תוך כדי מאבק ודרישה לזהות, משמר את קטגורית הזהות הפוליטית ומשעתק אותה. בסך הכל המאבק שלהם אינו ראדיקאלי או ריאקטיבי, אלא קונסרבטיבי. כך, שבמידה ויש התנגדות ורצון לשינוי הוא משעתק את הכוח ((Brown, 1995. למשל, ניסיונות של הגדרת זהות ומעמד, ומאבקים, נראים כאשר פנינה אומרת בהפגנתיות על הבית של חגי, המוזיקאי התל אביבי:"זה מקום נורא טרנדי פה...אני מכירה המון גלריות", או בשיחה שלה עם יוסי (המשתתף החמישי, שמנסה להיות עכשוי ואופנתי) (דקה 18:17): "אתה אומר משהו נורא בנאלי", ובהמשך היא פונה אליו כך: "אנשים כמוך", כך שיהיה ברור שיוסי אינו שייך לאנשים כמוהה. אמירה שהקריין מיד מנצל, ומוסיף: "למי את קוראת 'כמוך'?". יוסי לא נשאר חייב ועונה לה: "את אוהבת לקטלג אנשים, אה?". זה אותו יוסי שדורש הגדרת זהות מאיילה, ושואל אותה ישירות (דקה 19:00): "איזה מטבח את?", אז הקריין מוסיף מיד: "אה...אז גם אתה אוהב לקטלג!". הקריין אומר בדיוק את מה שחשבתי כצופה, ברגע שחשבתי אותו, ומכאן השותפות (complicity) שנוצרת ביני לבינו. בינתיים איילה עונה: "מטבח בין לאומי", בניסיון להתחמק, אבל יוסי אינו מוותר ודורש מוצא אתני. איילה, שאינה מצליחה לחמוק ממנו, מבצעת תרגיל בכדי לא לאבד את המעמד ואת הזהות שהיא מציגה, ועונה (דקה 19:22): "עירקי במקור, אבל...דור שלישי בארץ...אז...", והקריין מאשר לצופה את הסבטקסט שהצופה קולט, ואומר: "אז...זה לא נחשב". במשחק סטטוס בולט, ובמאבק זהותי, יוסי קובע ש"אף אחד לא לקח את הבישול מהבית". פנינה אינה נשארת אדישה וקופצת, אולי בכדי להצטייר כייחודית ומיוחדת, או אולי כדי לא להתפס כמתנשאת: "אמא שלי מרוקאית!", ואז נשמע הקריין שאומר כמובן: "קיטלגת את עצמך אחרת!", ויוסי: "הדבר האחרון שהייתי אומר עליך שאת מרוקאית". גם חן מבקשת לקבוע לעצמה זהות פוליטית, למשל, בהבלטת הבורות שלה בשפה האנגלית, בהצגתה העצמית כפשוטת עם, אך בו בזמן גם כ"מושלמת", וכ"לא טיפשה". אין לי ספק, בתור צופה, שחן מנסה להבדיל עצמה. בפרקים מאוחרים יותר חן תעבור לטונים גבוהיים של התנגדות לסטיגמה של בורה ופשוטה שנוצרה עליה (ושהיא בעצמה תרמה ליצור) ותגיב מתוך הפגיעה, אך ללא כוונות לשבור את מערך הכוח. במושגים של בראון, לא כ-ריאקציה, אלא כמאבק זהותי קונסרביבי, שחזור של החברה הקפיטליסטית הממושמעת שבה היא טבועה. אולי התנגדותה של חן בא מתוך רצון להצטרף אל מערך הכוח בעצמה ((Brown, 1995.

בהתייחס לפרק 22[4], הכותרת שהייתי מעניקה לו הייתה יכולה להיות "ביקורת על פס הייצור של תכניות הריאליטי שמכתירות את השף כאמן, ואת האוכל כיצירת אמנות". למרות ש"בואו לאכול איתי" הינה תכנית שעוברת דרך האוכל; בניגוד לתכניות אחרות, היא אינה מכתירה את הבשלן כשף, לא מתייחסת לאוכל כאובייקט להערצה, ולא עושה מהמשתתף "סלב". כך, לאורך כל פרק 22, הקריין מתערב בצורה הומוריסטית וביקורתית בכמעט כל אמריה של אבישלום –המארח באותו הפרק- שיכולה להזכיר, ולו במעט, שפים בתכניות ריאליטי של שפים. לדוגמה, אבישלום אומר: "לנענע יש אמירה", והקריין: "כן, אבל לבזיליקום יש חזון", בנימה סרקסטית. תת-כותרת הולמת לפרק זה היתה יכולה להיות שוב: "מאבקי כוח". מאבקי הכוח נחשפים בעיקר במשך כל הקטע של הגשת המנה הראשונה, הקישועים הממולאים. בדקה 18:38, אבישלום מציג בעצמו ניתוח של אותם יחסי כוח אל מול המצלמה. 

השיחה שמתקיימת החל מדקה 24:47, פונה למחוזות חברתיים נוספים. הנושא שלה גלוי, מוסד המשפחה, שמאותגר על ידי העובדה שבנו של אבישלום קורא לבן זוגה של גרושתו "אבא", ואבישלום שלם עם זה לחלוטין, ואף מצדיק את בנו. עובדה שמשתתפת בשם סיגל, המהווה את הקול של מוסד המשפחה המסורתית, אינה מוכנה לקבל. נטלי, מרחיקה לכת ומצטרפת לדבריו הרגישים של אבשלום, אבל לא כדי לחזקם, אלא כדי לתקנם, בסוג של ביקורת על סגנון האבהות שלו. ברור לי שיש כאן מאבק על גבולות של מוסמכות חברתיות ושל מוסדות חברתיים בעידן של שינויים. גבולות אלה מהווים מרכיב בזהות של המעורבים בשיחה. השיח ממשיך להפליג, ומתפתח ויכוח על הגישה שרואה את האדם כחיה ככל חיה, כיונק, אל מול הגישה שרואה את האדם כיצור עליון שבא מאלוהים. הקריין אינו מתערב אפילו פעם אחת במהלך כל הקטע הזה, בניגוד מוחלט לסגנונה של התכנית. אולי העורך רוצה לשדר בכך שמדובר על קטע רציני, לא על קטע רגיל של תכנית ריאליטי, אלא קטע בעל ערך תרבותי מוסף. אין לשכוח שהתכנית משודרת בערוץ הראשון, המנסה בעקביות למצב את עצמו כאיכותי יותר מהערוצים המסחריים.

הפרק השלישי שניתחתי, פרק 25[5], יכול היה להיקרא:"מערכת יחסים בין קבוצות בחברה הישראלית". כל הפרק חג מסביב לסטראיוטיפים בין קיבוצניקים לתל אביבים, וקצת גם עוסק במגדר. בתחילת הפרק, הקריין כבר קובע את הטון:"היום האחרו לתחרות, באזור הצפון, שם שהמציאו התל אביבים שלא מבדילים בין הגליל התחתון לעליון, והגולן". ארוחת הערב מתחילה בחדר האוכל של קיבוץ עין השופט, תומר "הקיבוצניק" הוא המארח. לאחר שכל האורחים מגיעים, תומר מוביל אותם אל ביתו בקיבוץ לארוחה ולהמשך הערב. האורח הראשון מגיע וקובע:"קצת מביך משהו...עם הקיבוצניקים מסביב" (אבישלום, דקה 13:36) וממשיך אחר כך מול המצלמה: "זה היה נראה לי בזוי...בזוי" (אבישלום, דקה 12:54) ו- "לא שיש לי משהו נגד החברים, ואפילו 'רבקה', החברה, חייכה אלי". הסטריאוטיפ מובהק. האורחת השניה אומרת (דקה 13:15):"אני אוברדרסט (overdressed)", וקול הקריין מיד מתערב:"די...זה הם אנדרדרסט (underdressed)", בנימה הומוריסטית שחושפת את הסטריאוטיפ, ומציב מראה אל מול הצופה.

לא רק המערכת החברתית נחשפת לעייני הצופה כמראה, במבט ביקורתי, אלא גם המערכת הכלכלית שבה הדמויות טבועות. לדוגמה, נטלי אומרת (דקה 11:37):"לא קיבוץ...נראה לי מסעדה של הביוקר". במשפט של נטלי הצופה מיד מזהה את הסטריאוטיפ, ובכך, התכנית מצליחה להפעיל אצל הצופה ביקורת. הביקורת החברתית מתבטאת גם כאן בעריכה. למשל, מראים את ערן אומר את דעתו על האוכל שהוא סבור שתומר יגיש (דקה 5:41):"הקיבוצניקים בדרך כלל הם תפרנים, לכן הם לא הולכים על הדברים היקרים", ומיד מריאם את המוצר היקר והמיוחד שתומר מכין במטבח ביתו בקיבוץ. הקריין עוד מוסיף עבור מי שלא הבין את הרמז: "זה לא נקניקייה מהסופר". בקטע הזה הקריין בא לסתור את דבריו של ערן, העריכה והקריינות באים להוביל את הצופה לביקורת על טענתו של ערן, ביקורת שהופכת לביקורת חברתית, ביקורת על הנחות היסוד החברתיות. נטלי מוסיפה את חלקה ואומרת (דקה 6:31): "פלצני כזה...לא קיבוצניק בכלל", ואז בקולו של שי אביבי: "הכי ילד חוץ", תוך קיבעון של סטיריוטיפ, אך גם מתוך ביקורת על אותו סטריאוטיפ. תומר מצהיר אל מול המצלמה שכוונתו הייתה להראות בגאווה איזה מקום תופס הקיבוץ בחייו, ומה המשמעות של בית בשבילו. העורך החליט לחזק את האתוס של הקיבוץ כבית חם וגאוות הארץ, על ידי הצגה של ציטוטה של סיגל, שמדברת על זה שתומר אירח אותם קודם כל בחדר האוכל ואז בביתו (דקה 14:54): "הורדתי בפניו את הכובע". הקיבוצניק "התפרן" מפתיע את האורחים וכולם מתפעלים מאביזרי הבישול היקרים ש"הקיבוצניק" מחזיק במטבחו. הדואליות שיעתוק-ביקורת נוכחת בכל הפרק, וגורמת הרבה פעמים לצחוק אצל הצופה, בין היתר, לאור הניגוד בין הדברים שהעריכה והקריינות משיגים להבליט. הקונטרסט בין ניגודים, טכניקה בסיסית של בדיחות, עובדת גם כאן. 

מגדר מקבל זמן מסך גם הוא. אבישלום על לבושה של סיגל (דקה 13:42): "באמא שלך סיגל!...מה רצית?!...תסבירי לי מה?! כאילו...מה, את דפוקה?! את בת 60!! כאילו, מה את דופקת לי מיני?!?". שי אביבי, הקריין, מוסיף מיד: "באמא שלך אבישלום???!". שידור האמירה של אבישלום לאוויר מהווה זמן מסך לטובת השוביניזם, וייתכן שהרבה צופים -וצופות- יזדהו עם אבישלום. אבל, בעת ובעונב אחת יש גם ביקורת על אותו השוביניזם הקיים אצל אבישלום ובחברה כולה. דגש זה בא בקולו של שי אביבי כאשר הוא אומר: "באמא שלך אבישלום???!". 

הביקורת של התכנית על תכניות הריאליטי, המתבטאת בצורה של תוכנית בתוך תכנית, נראית בפרק זה למשל, כאשר החבורה משוחחת ליד השולחן על שם המנה שתומר ציין בתפריטו: "שוקרוט אלזסי" (דקה 18:47). הקטע מציג בורות קולינרית מוחלטת של המשתתפים, שאינם יודעים דבר וחצי דבר על שוקרוט; אבל לא רק, אלא גם חוסר ידע כללי מוחלט. לגבי זה הקריין מוסיף בהצהרתיות סרקסטית: "השוקרוט המיסתורי גורם לפריחה תרבותית מסביב לשולחן". הנימה היא של ביקורת לא רק על המשתתפים, אלא גם על מה שהתכנית מציגה על מסך הטלוויזיה. 

אותו פרק מסתיים בהענקת הפרס על רקע כותרות הסיום, כמו בכל פרק חמישי. כאן, העריכה מראה בצורה מפורשת את מה שהתכנית משדרת כל הזמן: הפרס אינו החשוב ביותר אלא ההשתתפות, הכבוד וההכרה שהבשלן או הבשלנית התורניים יכולים לקבל מהמשתתפים האחרים בתכנית. לגבי זה, סיגל טוענת כך (דקה 27:29): "היה נחמד לנסוע לאיטליה, אבל אני חייבת להגיד שמקום שני...מכובד!". 

במונחים של סימל (Simel), באינטראקציה הכלכלית יש הקרבה כלשהי, שבאה על מנת לקבל משהו שלא היה לאדם קודם לכן, משהו ששווה ערך להקרבה עצמה. ערך שנקבע ברגע שמתקיימת אותה האינטראקציה ((Simmel, 1971. נשאלת השאלה: מה המשתתף בתכנית מוכן להקריב? ועבור מה? הטרחה, ההכנות, קניות חומרי הגלם, הבישול, הכנות הבית כמארח או מארחת, החשיפה. יתכן וכל זה יכול להיחשב כהקרבה, במונחי האינטראקציה הכלכלית של סימל. ערך "הפרס" חייב להיות שווה להקרבה, אך הפרס אינו מובטח, הנסיעה לאיטליה אינה וודאית ואינה מתקבלת רק עבור ההשתתפות, אלא עבור הזכיה. אם כך, מהו המניע? מהו הפרס האמיתי? סיגל מבטאת אותו במדויק. עבור המשתתפים הפרס הוא הכבוד, ההערכה של ארבעת המשתתפים האחרים שהעניקו ציון לבשלן או לבשלנית, גם אם הוא או היא לא זכה או זכתה בנסיעה לאיטליה. ערך המוסף הזה שווה את ההקרבה. ראוי לצין שכל הטרחה שבהשתתפות אינה נתפסת כלל כהקרבה אצל המשתתפים, אלא ככיף. עצם ההשתתפות, הכיף הזה, שווה את ההקרבה.

[1] ראה ביקורות: 

http://e.walla.co.il/item/2699405

http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/531/470.html

[2] מתוך תיאור התכנית באתר רשות השידורiba : 

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=2091859

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=2091859 [3] 

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=2149603 [4] 

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=2149600 [5] 

סוציולוגי יומי מס' 2: להיות אזרח במדינת האנושות

תפיסתה של המדינה הריבונית כישות שנוכחת בכל מקום (omnipresnt) הייתה רווחת בפוליטיקה ובתחום מדעי המדינה במשך מאות שנים, ללא קשר לתכונות או לפונקציות שייחסו לה מתוך נקודות מבט שונות, עמדות תיאורטיות או אידיאולוגיות שונות. מתוך תפיסה זו של המדינה, מושג הדמוקרטיה המודרנית מקיים קשרים הדוקים עם ישות המדינה הריבונית. כיום, מונחים ומושגים פרי הייצור האינטלקטואלי של העידן המודרני ממשיכים לשמש לתיאור, להיגוי ולהבנה של המדינה הריבונית, כמו גם לארגון החיים האזרחיים, המדיניים והפוליטיים.

התיאורטיזציה של מושג המדינה הביאה לא מעט לקטגוריזציה של המשטרים הפוליטיים השונים ולהנחה שמערכות פוליטיות הינם מערכות שונות ונפרדות, ואמורות להיות מובחנות זו מזו. בהתאם להגיון זה, דמוקרטיה ליברלית, כפי שמתקיימת כיום ברבות ממדינות המערב, מנוגדת למערכת פוליטית סמכותית (Authoritarian), כגון זו המתקיימת בסין. כך,  שהמערכת הסמכותית נתפסת כאנטי דמוקרטית. אזרחים תחת משטר דמוקרטי ליברלי נתפסים כזוכים לדרגות חופש אזרחי ופוליטי גדולות יותר מאשר במשטרים סמכותיים.

אבל, גם אם קטגוריזציה הינו כלי יעיל לניתוח משטרים פוליטיים, מדינות ומשטרים אינם מצבים סטטיים אלא דינמיים, ונתונים לשינויים היסטוריים. נוסף על כך, ייתכנו מאפיינים של משטרים סמכותיים במשטרים דמוקרטיים ולהפך. על פי הרעיון של אגמבן*1, העובדה שיש סמיכות בין דמוקרטיה לטוטליטריות יכולה להסביר את המהירות שבה דמוקרטיות פרלמנטריות מסוגלות להשתנות ולהיהפך למדינות טוטליטריות (ישראל: ראי הוזהרת!).

בהקשר של משטרים ושל מדינות, זכויות האדם וביו-פוליטיקה*2 הינן סוגיות מרכזיות בחשיבתו של אגמבן. אגמבן מבקש להרחיב את החשיבה ולהפסיק להתייחס לזכויות האדם כעקרונות אתיים נצחיים. במקום זאת, הוא מציע להביט אל התפקיד ההיסטורי שהן ממלאות בעיצוב מדינת הלאום. הוא טוען שהחיים הטבעיים (הביולוגיים) -להבדיל מהחיים הפוליטיים- מתמקמים ביסודות הלגיטימיות של מדינת הלאום ובבסיס ריבונותה. הקשר בין הריבונות לביו-פוליטיקה מתבטא במושג האומה שאליה מיוחסת הריבונות.

החיים הטבעיים, המכוננים את הביו-פוליטיקה, נמצאים, אם כן, בבסיס הסדר הפוליטי, ומובלעיים אל תוך האזרח כזכויות טבעיות ובלתי מתבטלות. כך, הנתין הופך לאזרח, ונולד הנתין הריבוני  sovereign subject כבסיס למדינה, כאשר השליחות הביו-פוליטית של המדינה במאה ה-19 וה-20 התבססה, על פי אגמבן, על האדם, אבל לא כפרט פוליטי, אלא על חייו החשופים, על עצם לידתו, המכילה את אכסיומת הריבונות.

         

להשקפתי כיום, בהסדר בו השוק הינו הכוח המארגן, כפי שהוא בהסדר הניאו-ליברלי, נראה שזכויותיו של האזרח מתרחבות מתוך היותו אזרח-צרכן. צומחים מושגים חדשים, כגון הריבונות הצרכנית((consumer sovereignity, למשל, המצביע על הכוח הצרכני של הפרט כמי שמחליט מה ייווצר בזירה הכלכלית. במקום מלך, דיקטטור או כוח מרכזי הממונה על קבלת ההחלטות, הריבונות עוברת לאזרח-צרכן ולהחלטותיו היום יומיות בזירת השוק. על פניו, נראה שריבונות -שכביכול היא ריבונות מדינתית- עוברת לידי האזרח. לאזרח זכויות להיות צרכן, ואפשר שריבונותה של המדינה, המתבססת על החיים הטבעיים, תלך ותצטמצם, ואיתה גם הביו-פוליטיקה.

        

עם זאת, נראה שהריבונות הצרכנית של הפרט אינה מאיימת על היסוד הביו-פוליטי שבריבונות הבראשיתית. עיקרונות זכויות האזרח וזכויות האדם וקשריהם לביו-פוליטיקה, כפי אגמבן מציג אותם, אינם נראים משתנים בצורה משמעותית במדינה הניאו-ליברלית ובהפיכתו של האזרח לאזרח-צרכן. גם אם לאזרח זכויות נוספות בהיותו צרכן, עדיין עצם הלידה קובעת, האומה קובעת, הריבונות מבראשית קובעת. החיים הביולוגיים עדיין מהווים גורם להסדר הפוליטי.

מספיקה צפייה קצרה בחדשות בכדי להבין שאזרח שאזרחותו אבדה לו מתוך הפיכתו לפליט, כזה שאינו תחת לאום או אומה על פי לידתו, לא רק שמאבד את זכויותיו כאזרח, אלא גם הופך לבלתי מוגן בנוגע לזכויותיו הבסיסיות הבלתי ניתנות לויתור או לביטול, לזכויות האדם. נראה שעקרון החיים החשופים, החיים הטבעיים, כבסיס לריבונותה של המדינת לא רק שלא הצתמצם, אלא דווקא הודגש.

אבל, דווקא זרם הפליטים הבלתי פוסק שזורם כיום, המתרכז במחנות או המצטופף על גדרות לאורך גבולות של מדינות כאלה או אחרות, עשוי על פי אגמבן, להוות גורם מכריע ולהשפיע בצורה בלתי ניתנת לשיעור על יסודות הביו-פוליטיים של הריבונות. לא התמורות שהתרחשו במושג האזרח הן אלה העשויות לאיים על הבראשיתיות של הריבונות, אלא אולי תופעת הפליטים.

על פי אגמבן, הפליטים גורמים לסדק, או אפילו לשבר, ברצף שבין האדם לבין האזרח, בין ילידות לבין לאום, ובכך הפליט גורם למשבר בבראשיתיות של הריבונות. הפליט חושף את ההבדל שבין לידה לבין אומה, וגם חושף את החיים החשופים שנמצאים בזירה הפוליטית ושהיו קודם לכן חבויים. אגמבן מכנה זאת "הבאת הפיקציה הבראשיתית של הריבונות עד משבר".

אם זרם פליטים הולך וגדל, כפי שאנו עדים לו כיום, יכול להביא למצב חדש שלא נראה קודם לכן? מצב שבו המשבר גדל, ואיתו ההבדל שבין האדם לאזרח וההפרדה בין זכויות האדם הבסיסיות לבין זכויות האזרח? יכול להיות שזו לידתה של האזרחות במדינת האנושות? יום ידוע שמה שצופן העתיד הוא תנועה עולמית גדולה של פליטים בעקבות שינוי האקלים. בנוסף לחוסר היכולת לחיות באזורים מסוימים בעולם, שינוי האקלים עלול להצית מלחמות שבתורן יוסיפו פליטים לזרם הנוכחי. 

נשאלת השאלה, האם השבר שעליו אגמבן מדבר יישאר כמושג אינטלקטואלי  ניתוחי, או שיש בכוחו להשפיע על הסדרים פוליטיים מדינתיים ו\או גלובליים? אין מנוס אלא להשאיר את השאלה פתוחה בשלב הזה ולראות מה צופן העתיד.

*1 https://en.wikipedia.org/wiki/Giorgio_Agamben

*2  מישל פוקו, דרך המושג של biopolitics, הצביע כבר בשנות השבעים על מה שבימינו מאוד ברור: "החיים" ו-"בר החיים" [le Vivant] נמצאים בלב של קרבות פוליטיים חדשים ושל אסטרטגיות כלכליות חדשות.   

Biopolitics  נוגעת באוכלוסייה כסוגיה פוליטית ומדעית, כעניין של ממשל ביולוגי. BioPower אינו פועל על הפרט A posterirori, כמושא למשמעת על צורותיה השונות, לסטנדרטיזציה ולמיסוד. במקום זאת, הוא פועל על האוכלוסייה כאמצעי מניע. הלגיטימיות של הביו-פוליטיקה ושל הביו-כוח נובעים מהדאגה לייעול הזדמנויות לחיים, למשל באמצעות הסטטיסטיקה למניעת מגיפות ומחסור.

הביו-פוליטיקה פועלת באמצעות מנגנוני ניהול ופיקוח, כי הם מסוגלים לתת דין וחשבון על אירועים אקראיים "בלתי צפויים" בקנה מידה עולמי. ה-BioPower הוא לא רק משמעת, אלא גם תקנה בקנה מידה עולמית, הוא "הכוח לחיות". הכוח הזה לא יגרום למוות, אבל מסדיר את התמותה.