אתוס "הרחם הציבורי" לא משרת את האינטרסים של מדינת ישראל

היחס של החברה כלפי רווקוּת מבחירה של נשים וכלפי נשים שבוחרות לא ללדת ילדים, רחוק מלהיות סובלני ומכיל. מידת הלחץ שהחברה מפעילה על נשים רווקות וללא ילדים, במטרה לשנות את הססטוס האישי, עצום מימדים ונמצא בקשר הפוך למידת הלגיטימציה לרווקוּתן שהחברה משדרת להן. כל זה, בנוסף לסטריאוטיפ הרואה ברווקוּת איום על מוסד הנישואים.

ידידתי הרווקה סיפרה לי מקרה שקרה לה לפני יומיים: גבר ישראלי מצוי לקח אותה טרמפ ולא מצא דרך טובה יותר להתחיל איתה מאשר לשכנע אותה שהיא "חייבת לעשות ילדים", ש"ילדים זה שמחה", ושהיא "לא מתארת לעצמה מה היא מפסידה". הוא ניסה להעניק תוקף למשפט "בקרוב אצלך". נתונים סטטיסטיים מצביעים על מגמת רווקוּת ללא ילדים שגדלה בעולם המערבי. מה המצב בישראל?

פולחן הילודה

שיעור הפריון הכולל (מספר הילדים הממוצע שאישה תלד לאורך חייה) בשנת 2012 - נאמד ב 3.05. האוכלוסייה הישראלית נחשבת אוכלוסייה צעירה יחסית לאוכלוסייה במדינות המערב. פריון האישה בישראל גבוה יחסית לרוב מדינות ה-OECD. בשנת 2012 אחוז הילדים בני 0-14 בישראל היה %28.2. בשנת 2012 הגיל החציוני היה ל-29.6.

לאישה הישראלית היהודיה יש איבר בגופה שהפך לציבורי. "הרחם הציבורי". המונח הזה מצווה לאישה הישראלית היהודיה לתרום את רחמה לחברה ולמדינה. במילים אחרות, רחמה שלה לא שייך רק לה, אלא שייך גם לחברה ולמדינה, כך שמצופה ממנה להתרבות במטרה לשרת את הצרכים הדמוגרפיים הלאומיים, לשרת את הצרכים הצבאיים והבטחוניים, לשרת את הלאום ולהעמיד את הצאצאים לשירות סדרי העבודה של ארץ ישראל. אתוס הרחם הציבורי הוא בן דוד ישיר של אתוס "היחיד למען הכלל", שנוצר עוד בתקופת קום המדינה.

מיקום ישראל בשיעור הפריון הכולל במדינות חברות ה-OECD

*** * ***

ברור שהאישה משלמת מחיר. מספיק להתמקד בנתוני השכר בשוק התעסוקה בכדי לראות פערים לרעת הנשים, בעיקר אצל האמהות שביננו. אבל המחיר שנשים משלמות לא מסתכם רק בפערי שכר, בשאלות לא לגיטימיות בראיונות עבודה, באפליה סמויה או גלויה או בקשיים שחוות נשים הרוצות לחזור לקריירה לאחר לידת הילדים. המחיר שנשים משלמות עמוק יותר.

מתקיים השימוש בגוף האישה כמשאב לקידום אידיאולוגיה, גוף האישה ככלי ליישום רעיונות. גוף האישה כמשאב להקמתה של מדינה לעם היהודי, למניעת דילדול העם היהודי, לשימור, לגידול ולהמשכיות מדינת היהודים ולכידות העם בעזרת פולחן הילודה. 

לא רק שהשיטה עובדת , אלא גם קיימת הפנמה של השיח הזה מצד הנשים השרויות בתוך תוכו, הפנמה שמדכא כל דיון בנושא קשור לפרט, לרגשות האישיים ולזהות האישה. נושאים כאלה נדחקים אל מחוץ לתחום העיניין החברתי והודף כל ניסיון לערער על סדר העדיפויות החברתי. מצב זה פוגע בדיון על מקומן של נשים בחברה ובזכותן לשוויון. הנשים משלמות מחיר, אך ייתכן שלא רק הן.

*** * ***

אתוס "הרחם הציבורי" לא משרת את האינטרסים של המדינה

בעיית הזדקנות האוכלוסיה וירידת הילודה נתפסת כבעיה כללית אמיתית. בעיה זו חמורה במונחים של המבנה הכלכלי הנוכחי. יש מי שחוזה את קריסתה של מערכת הפנסיה ואת קריסתו של הביטוח הלאומי.

אם בשנות השישים והשבעים חששנו מפיצוץ אוכלוסין עתידי שיביא למשבר עולמי ללא תקדים, היום אנו חוששים מצמצום הילודה והזדקנות האוכלוסיה. הילודה אכן יורדת במדינות מפותחות, בעיקר באירופה המערבית, אך זה לא מה שמתרחש במדינות מתפתחות, וכנראה שאכן במקביל לירידה בילודה רואים גם עלייה בתוחלת החיים. 

אפשר שבמידה מסויימת מתרחש לתהליך טבעי של איזון והתכווצות האוכלוסיה ולא של התרחבות. תהליך כזה עשוי לשמור על המן האנושי מקריסה כתוצאה מצפיפות. אולי ההסתכלות על ירידת הילודה כעל בעיה היא הסתכלות לגמרי לא נכונה, ויש להסתכל על המצב דווקא כמצב טבעי ורצוי. לא הגיע העת לשנות את המבנה הכלכלי הקורס ולהגדיר מחדש את המבנים החברתיים, במקום להמשיך ולעודד ילודה וצמיחה דמוגרפית? 

ההשלכות של צפיפות אוכלוסין בישראל יכולות להיות הרסניות יותר מהאטת הילודה, ישראל תכפיל את אוכלוסייתה עד שנת 2050 ותהפוך לאחת המדינות הצפופות ביותר בעולם. האימפקט של תרחיש כזה לא ממש חיובי.

אולי הגיע העת לבחון מהו המחיר החברתי שאנו מוכנים לשלם, לערער על סדר העדיפויות החברתי ולשבור את אתוס הרחם הציבורי. ברור שזה יעמיד למבחן גם את הגדרת המדינה הבסיסית, אבל אולי הגיע העת להביט בצורה רחבה ובמבט ארוך טווח, ולבחון גם את האופציה הזו.

 *** * ***