על החמלה וחיות אחרות

בהיעדר סולידריות חברתית ותחושת שייכות לקהילה, יתכן והדת חוזרת למלא את תפקידה המנחם והמאחד. אבל, איזו מין דת היא, ואיזו מין דוקטרינה מלווה אותה? (אם בכלל). הסדר הקיים, הקפיטליסטי הניאו-ליברלי, מלווה באינדיבידואליזם ובאטומיזם, אך ייתכן שדווקא מתוכם נראה הוליזם חדש צומח ומכונן סוג של חמלה אוניברסלית?

 ייתכן שהדגש על ה"עצמי", יחד עם הצורך בקהילה, דוחף את האדם להשתייך לזרם הולך וגובר של פרטים שרואים את עצמם חלק מתנועה גדולה ומשמעותית, חלק ממשהו גדול מהפרט עצמו, חלק ממה שמכונה העידן החדש. כך, ייתכן והפרט פוטר את הסתירה בין הציווי הניאו-ליברלי לאינדיבידואליזם רכושני תחרותי, לבין הצורך העז בקהילה, בין הגדרת ה"עצמי"השטחית של תרבות הצריכה, לבין הצורך במשמעות בחיים. ייתכן שכאשר הפרט בוחר בסופרמרקט הרוחני ברוחניות החדשה, הוא עונה על הציווי להיות האני היזמי האינדיבידואליסטי המתנהל בשווקים, ובעת ובעונה אחת גם ממלא את צרכו העז לקהילה ולמשמעות טרנסצנדנטלית.

אם כך, ייתכן שיש בכוחו של העידן החדש לספק קרקע פוריה לצמיחתה של רוחניות אקלקטית שהיא גם אינדיבידואלית וגם אוניברסלית בעת ובעונה אחת. ייתכן שהגיע העת לזנוח את רעיון הדואליות המוכר של "או-או", ובמקומו להכיר ב"גם וגם", ברעיון הסימולטניות.

אבל, מהו העידן החדש? ו...אולי גם את\ה חלק ממנו?

בשני העשורים האחרונים צמחה בעולם וגם בישראל תנועה, או תת-תרבות, המכונה העידן. במסגרתה, קבוצות מארצות המערב המתרגלות ומאמצות לקרבן את הגותן של דתות מהמזרח הרחוק כמו בודהיזם, ופרקטיקות מתוכן כמו מדיטציה, ויפאסנה, מיינדפולנס, ויוגה. הזרם של העידן החדש מכיל בתוכו מגוון אקלקטי של אמונות ופרקטיקות שמבדילות עצמן מהדתות המסורתיות. מתוך מגוון הפרקטיקות מתקיימים פגישות ריפוי, סדנאות, סמינרים, הרצאות, קורסים, וריטואלים. העידן החדש שם דגש על אופטימיות וחיוביות, חמלה והאהבה האוניברסליות; ובו בזמן מתייחס לאינדיבידואל כמוקד מרכזי, והופך אותו לאחראי לפיתוחו הרוחני שלו, למימוש המוחלט של הפוטנציאל שבו, וגם לטרנספורמציה טרנסצנדנטלית ואיתנה של העולם. כך, במסגרת הלך הרוח של התנועה חלה העלאת המודעות העצמית ל"עצמי" כמגדלאור, כמצפן, כסמכות עליונה המכתיבה לפעולה.

תנועת העידן החדש בעולם המערבי לא צמחה בריק, אלא בקונטקסט היסטורי שבו הקפיטליזם הניאו-ליברלי מהווה מצע כלכלי, חברתי ותרבותי. ניתן להבין ניאו-ליברליזם כ-האופן שבו היחסים בין המדינה, בצד אחד, לבין היחידים, החברות המסחריות, והשווקים, בצד השני, צריכים להיבנות. מבנה זה כרוך באידיולוגיה שמשפיעה עמוקות על חיי הפרט. במיושר הפרט, האידיאולוגיה הניאו-ליברלית בת זממנו מלווה באמונה מושרשת באחריות האישית, מעבר לכל השפעה מבנית חברתית-כלכלית. כך, האינדיבידואל מחויב להיות שחקן פיננסי עצמאי לשיפור עצמי ולפעול כיחידת ויסות-עצמית. בעולם המערבי, בקונטקסט קפיטליטי ניאו-ליברלי, תנועת העידן החדש מתקבלת בזרם המרכזי, כמעט באופן טבעי, כאשר היא מאמצת את הגיון השוק, ואת ההנחה הבסיסית לאחריות אישית בלעדית של הסובייקט על גורלו שלו; אך בעת ובעונה אחת גם מציעה אלטרנטיבה רוחנית.

כיצד ניתן להבין את חמלה אוניברסלית שתנועת העידן החדש מכנסת לעצמה, בקונטקסט של העלאת ה"עצמי" האינדיבידואלי כסמכות עליונה?

הרעיונות של תנועת העידן החדש דוגלים באידיאולוגיה של אחדות, שבמסגרתה כל הקיים הוא חלק מיחידה אחת וכולנו מקושרים. האמונה הבסיסית של העידן החדש היא ש"כולנו אחד", או ש"הכל הוא אחד". אמונה זו ניתנת להבנה כהסתכלות הוליסטית שבאה לתת מענה על צרכים עמוקם של האדם. למשל, על הצורך שלו להתחבר עם מהותו הרוחנית, עם טבעו האמיתי. הטענה של התנועה היא שהרוחניות הפנימית, המוטבעת ב"עצמי" ובסדר הטבעי כמכלול או כיחדיה אחת, משמשת כמפתח להתקדמות לעבר חיים טובים יותר. במילים אחרות, כמעבר מכל מה שרע בחיים לכל מה שטוב בהם.

על פי כן, התנועה תומכת בארגונים שמקדמים השקפה שמכונה "Green" (ירוקה) בשדות שונות, כגון סביבה, טכנולוגיה ופוליטיקה, וחותרת ליצירתה של דת מאחדת אחת. ההשקפה הירוקה וקידום רעיון שמירת הטבע והסביבה מתחברים, למשל, לאהבת הטבע הבודהיסטית. New Agers מסוימים חשים הזדהות עם כל היצורים החיים, חמלה אוניברסלית ואחריות על כל מה שחי, בהתאם לרעיון של הבודהיזם (Zen Buddhism).

אבל, כפי שאמור, אך לא רק רעיון האחדות וה-"כולנו אחד" מהווים יסוד לעידן החדש, אלא גם סוג של אינדיבידואליזם, או של המלכת ה"עצמי". המסגרת הרעיונית של התנועה כוללת העברת האחריות על כמעט הכל, ובצורה כמעט מוחלטת, אל העצמי הפרטי. פרטים שמושפעים מהרעיונות של העידן החדש מוכנים לקבל אחריות על מעשים שאנשים אחרים יראו כנמצאים מעבר לשליטתם. על פי מחשבה זו, אנשים כה אחריים על חייהם שאפילו אלה הנמצאים במקום של קורבן לאלימות נחשבים כאנשים "שביקשו את זה". אפשר להבין מכך, ששלטון ה"עצמי" מעיד על אידיאה של "עצמי" מושלם ובלתי פגיע. אבל, במסגרת "דת העידן החדש", ה"עצמי" אולי נחשב לאלוהי, אך לא למושלם. זהו פרט הנתון לשיפור. בכדי לתקן את ה"עצמי" יש צורך בהתקשרות פרטית מחודשת עם ה"עצמי הפנימי". ההתקשרות הפנימית העמוקה כרוכה בדחייתו של העולם החברתי הרחב. בני אדם אחרים, כקבוצות או כפרטים, מיותרים עבור המשימה המרכזית של גילוי העצמי.

גם כאשר פרטים מסוימים, בתוך תנועת העידן החדש, יאמצו את תחושת האחריות האוניברסלית בהתאם להלך הרוח הבודהיסטית, עדיין ה"עצמי" הוא זה המקודש כ-הישות העצמאית האחראית. ה-New Agers מאמינים ב- Monism (הכל הוא אחד), ו-Pantheism (הכל הוא אלהים). בהתאם לכך, כל אינדיבידואל נחשב בעצמו לאלוהי, או אפילו לאלוהים. ה- New Agersמאמינים באוטונומיה של היצור האנושי, במסגרתה בן האנוש נחשב ליצור רוחני במהותו. האוטונומיה כוללת האמונה שהמוסר הינו יחסי. מתוך אותה אחריות אישית, הפרט העצמאי מתנהל על פי הגיון השוק, הוא אחראי לעצמו ובוחר לעצמו זהות דתית, או השתייכות לקהילה רוחנית או דתית, מתוך "סופרמרקט רוחני" המוצע לו בשוק החופשי.

על פניו, נראה שניתן למצוא נקודות השקה בין רעיונות העידן החדש לבין רעיונות ניאו-ליברליים. כפי שנאמר קודם, ניאו-ליברליזם אינו רק מבנה כלכלי מארגן, אלא גם אידיולוגיה שבמסגרתה מתקיימת העברת האחריות מהמדינה אל הפרט. בזמן שהמדינה מבטיחה שוק חופשי, הפרט נחשב לאחראי הבלעדי לרווחתו, להצלחותיו, ולכישלונותיו. על פי הרעיון, יכולתו של הפרט להיות יזם היא שקובעת את מצבו, ולא מאפיינים מערכתיים כשלהם. בין הנחות האידיולוגיה הניאו-ליברלית ישנה גם ההנחה הערכית-מוסרית שרואה את הפרט כערכי וכמתאים רק כאשר הוא שחקן עצמאי המסוגל להתנהל בשווקים כיחידה תחרותית. נראה שבמסגרת ניאו-ליברלית מתרחשת אינדיבידואליזציה של בעיות חברתיות.

העלאתו של ה"עצמי" כהישות הבלעדית האחריאית על לגורלו של האידיבידואל לראש הפירמידה, מצטיירת כרעיון משותף של העידן החדש ושל הניאו-ליברליזם. האידיאולוגיה הניאו-ליברלית בת זממנו מלווה באמונה עמוקה באחריות האישית, מעבר לכל השפעה מבנית חברתית-כלכלית. היחיד נתפס כאחראי הבלעדי לתוצאות החלטותיו. כך, התערבות המדינה בענייני האינדיבידואל נתפסת כפוגעת באיזון הטבעי של השוק ולכן המדינה חייבת להימנע מלהתערב. במסגרת הרעיון, המטרה הלגיטימית היחידה של המדינה היא להוות הגנה על חירות הפרט, במיוחד החירות המסחרית החופשיות השוק.

עם זאת, הניאו ליברליזם אינו מתייחס לפנימיותו של האדם, לרוחניותו, ל"עצמי הפנימי", או לצורכיו להתחבר לטבעו הפנימי, אלא מקדש את המשחק הכלכלי. הסטטוס קוו הניאו-ליברלי מנגיש לפרט הנאות מהירות וחולפות, שלרוב נקנות בכסף. כאשר מביטים על העולם המערבי הקפיטליסטי הניאו-ליברלי, מזהים שתרבות הצריכה שהתפתחה בעידן המודרני, היא הצורה הדומיננטית עד היום. תרבות הצריכה מהווה קרקע ליצירה מתמדת של "העצמי" על ידי גישה לדברים שמוצגים כחדשים, אופנתיים, משופרים ומשפרים. במילים אחרות, תרבות הצריכה מפתחת "עצמי" שנשען על דברים חיצוניים לפנימיותו של האדם. כך, הפרט מוצא עצמו מנוכר, במציאות אינדיבידואליסטית שבה ייתכן ותחושת הקהילתיות וה-"כולנו אחד" נעלמת, וייתכן שאיתה גם נעלמת החמלה לכל מה קיים, ובמקומן באים התחרות, האינדיבידואליזם, והכתרת העצמי היזמי שעסוק בהשרדות אישית. במציאות ניאו-ליברלית הפרט נדרש לפעול לשיפור מצבו הכללי, ופעולות פרטניות לשיפור אישי נתפסות כחלק בלתי נפרד מהמאמצים של הפרט להשיג הצלחה ואושר אישיים.

במיצאות שכזו, כיצד העידן החדש -הכרוך בחמלה, איכפתיות ואהבה אוניברסלית- מצליח לחדור ולהתקבל על ידי הזרם המרכזי?

בסביבה נתונה זו מתעוררת סתירה אצל הפרט בין המשיכה לאינדיבידואליזם הרכושני המפתה בצד אחד, לבין התשוקה לחיים קולקטיביים משמעותיים בצד השני. אבל, במסגרת הלך הרוח הניאו-ליברלית, בעוד שאנשים הם כביכול חופשיים לבחור, הם לא אמורים לבחור לבנות מוסדות קולקטיביים חזקים. יתרה מכך, יש הטוען שכתגובה לאחת התופעות "החולניות" שיכולות להתפתח כתופעות נלוות לאינדיבידואליזם בעידן הגלובלי (תופעות כגון חוסר ביטחון, איבוד משמעות, אטומיזם, והיעדר סולידריות), יתכן ומתפתח צורך העמוק בקהילה. על פי תפיסה זו, הבנת האינדיבידואל כצופה פסיבי הניצב אל מול אירועים שאינם בשליטתו ושאין בכוחו לנהלם, גורמת לצורך עז בקהילה. נשאלת השאלה, כיצד נפתרת סתירה זו?

חמלה אוניברסלית ורעיון ה"כולנו אחד" Vs. אינדיבידואליזם?

ניתן לטעון, על פי המוצג קודם לכן, שתנועת העידן החדש בעולם המערבי צמחה מתוך הלך הרוח והתרבות הניאו-ליברלית ומתוך הגיון השוק הקפיטליסטי, לכן היא גם משקפת את אותו הלך רוח וגם מהווה מודל עבורו. אבל, האם עלינו להניח שהעידן החדש אינו מאתגר כלל את הסטטוס קוו הקפיטליסטי האינדיבידואליסטי הניאו-ליברלי? דווקא הרבה מהקולות הנשמעים מתוך העידן החדש מעוניינים לדחות הסדרים קיימים. גם אם ההסדרים המאותגרים על ידי New Agers הם לרוב דתות ופרקטיקות דתיות או רוחניות מסורתיות, ולא בהכרח מבנה חברתי או כלכלי, נראה ברעיון היסודי אתגור מסוים של הסדרים חברתיים. דוגמה לכך היא ה- Goddess Wood Pilgrims. מתוך הפרקטיקות שלהן, חלה אדרת דם הווסת באופנים שניתנים להבינם כשוברים דוקטרינה -ברוח העידן החדש- ובעצם קיומם מאתגרים הסדרים חברתיים קיימים כמו פטריארכליות.

בנוסף, למרות האנידיבידואליזם, חלק לא קטן מה- New Agers חשים אחריות עמוקה כלפי כל בני האנוש האחרים, וכלפי העולם כולו, כמו גם חמלה כלפי כל מה שקיים, מתוך האמונה ש"הכל הוא אחד". בעצם, אמונה זו כוללת את הנחה שכל מה שקורה הוא לא מחוץ לפרט עצמו, כל ההתרחשויות כולן אינן אוטונומיות, אלא שהן באחריות האדם. לא זו בלבד, אלא גם שצורת החיים שבה בני האדם טבועיים כיום אינה, על פי העוקבים אחרי תנועת העידן החדש, הצורה הנכונה והמותאמת ל"עצמי" הטבעי והרוחני. מכאן הצורך לתקן ולייצר תודעה חדשה, על ידי התחברות מחודשת לטבע האמיתי של האדם אצל כל פרט ופרט.

ייתכן שהאינדיבידואליזם שמשתקף מהעידן החדש אינו בדיוק אותו אינדיבידואליזם הנובע מהאידיולוגיה הניאו-ליברלית?

הדאלי לאמה של טיבט אמר בספרו "חרות בגלות": "ניתן לפתור אותן (את בעיות האנושות) רק בדרך של מאמץ אנושי, הבנה ופיתוח תחושת האחווה. כדי לעשות זאת עלינו לטפח אחריות אוניברסאלית איש כלפי רעהו וכלפי העולם שאנו חולקים, המבוססת על לב טוב ועל מודעות" (268 .(כפי שנאמר, השפעתו של הבודהיזם על העידן החדש עצומה, ולכן דבריו של הדאלי לאמה בעלי משקל רב עבור התנועה. אם כן, ייתכן שמיוצרת סולידריות, או "רעות" חדשה, באמצעות העבודה האינדיבידאולית לשיפור ה"עצמי"? ייתכן שהשיפור העצמי הפרטני יוצר דווקא את ה"ביחד", יוצר "רעות" שהיא ללא תחרות או השוואה בין פרטים. "רעות" ששמה דגש על שיתוף הטוב בין הפרט לרעהו, על אהבה וחמלה, שיתרמו לטובת הכלל. ייתכן שמקומה ותפקידה של החמלה במסגרת אדרת ה"עצמי", היא יצירתה של רוחניות מורחבת, יצירתה של רשת שחותרת לשינוי כללי. זו חמלה אוניברסלית שלא מתנגשת עם האינדיבידואליזם. כלומר, חמלה יצירתית, חמלה כלפי כדור הארץ על כל תושביו. חמלה, שעל פי רעיון העידן החדש, תביא ליצירתו של הטוב עבור כולם.

בהקשר לכך, מלטון ((Melton מתאר גלים של אנרגיה, בעידן החדש, שמגיעים ליותר ויותר אנשים בכל עת, ושמסוגלים לשנות אותם, ובכך לשנות את העולם. המטרה הראשונית של התנועה, על פי מלטון, היא ליצור קבוצות של אנשים שיקבלו על עצמם את רעיונות העידן החדש, ויפיצו "אור רוחנ"'. קבוצות אלה יחברו לקבוצות אחרות של אנשים, עד ליצירתה של "רשת גלובלית של אור". באופן זה העולם יהיה רווי אנרגיה רוחנית ויעבור טרנספורמציה.

הטענה ברורה, והיא ש"חיינו אינם עובדים", ושכל מה שלמדנו באמצעות תהליך החיברות, והפנמנו כסדר קיים: מטריאליזם, תחרות, צרכנות, הם אינם החיים האמיתיים, האותנטיים, האנושיים. החיים האנושיים ניתנים לגילוי רק על ידי מסע פנימי רוחני. דבר זה לעיתים כולל את דחייתו של העולם הקפיטליסטי העכשווי, ולעיתים כולל את הרצון לנצל את הטוב משני העולמות, מהעולם הרוחני הפנימי ומעולם הגיון השוק, הדוחף להצלחה במונחים חומריים -הצלחה שתתפס אצל ה-New Agers כהרמוניה פנימית עם היקום.

אבל, אולי הניתוח על פי הגיון השוק, עם דגש על נקודות ההשקה בין החשיבה הרוחנית החדשה לבין הניאו-ליברליזם, מוזיל ומשטיח את רעיון העידן בחדש?

אם נתבונן על העידן החדש בעיניים נקיות מניאו-ליברליזם, ייתכן שכאשר האינדיבידואל פועל כפרט אחראי על גורלו ומחוייב לפיתוחו הרוחני האישי שלו, הוא לא מבודד את עצמו בסוג של אטומיזם, אלא אוטומטית משתייך לקבוצת פרטים הפועלים באותו האופן, המשתייכים לתנועה שבסופו של דבר חותרת לשינוי עולמי גדול מהפרט עצמו.

אומנם, לא ניתן להתכחש לעובדה שבמסגרת העידן החדש מתקיימת הפרטה של התקווה. הפרטה שחלה מכיוון שהרעיון היסודי של התנועה מבקש לשים לב למה שאתה עושה כפרט, לחשוב על זה כאינדיבידואל, לפרש את זה, לחפש את המשמעות, ולא לקבל דוקטרינה, שכן, ה- New Agers מתנגדים למילה "דת" ולדתות, למרות שמעוניינים ברוחניות. לכן, הם מחוייבים לעבודה עצמית אוטונומית ועצמאית. עם זאת, עדיין אפשר לראות הרמוניה ולא התנגשות בין ערכים אינדיבידואליסטים לבין ערכים של טובת הכלל.

אז, כיצד ניתן לפרש את אותה עבודה עצמית אידיבידואליסטית של המתרגל במסגרת של חמלה? פירוש אפשרי הוא שבחברה המערבית העכשווית -המחלישה כל מאמץ לפעולה קולקטיבית והדוחפת לאינדיבידואליזם- ובמסגרת רעיון העידן החדש -הדוחה כל דוקטרינה- נראה שהפתרון של עשייה פרטנית, אך בראייה גדולה מהפרט עצמו, מתקבל על הדעת ופותר את המתח שבין אטומיזם להוליזם. כך, ניתן לראות את הפרטת התקווה כחלק מתהליך יצירה של ה"עצמי" כיזם אקטיבי, כפרט המייצר את סיפורו האישי; אבל, בהשקפתם של הנמנים עם תנועת העידן החדש, לא בשל כך לעשייתו של האדם הפרטי אין שום השפעה קולקטיבית עולמית. ההפך הוא הנכון, על פי השקפתם, הפעולה האישית היא זו שתגרום לשינוי כלל עולמי.