"בואו לאכול איתי" הינה תכנית ריאליטי המשודרת בערוץ הראשון, ונחשבת, על פי ביקורות בעיתונות, לתכנית טובה מאוד[1]. זהו עיבוד של "Come Dine with Me", הבריטית, בהפקת גיל הפקות. "בכל שבוע מפגישה התכנית חמישה בשלנים חובבים מכל רחבי הארץ לחמש ארוחות ערב חגיגיות. בכל יום טורח ומבשל אחד המשתתפים ארוחת ערב שתתקיים בביתו, ואליה יגיעו ארבעת האחרים. האורחים יטעמו מהאוכל שהגיש, יציצו בבית, ירכלו על רמת וסגנון האירוח ויעניקו בסוף הערב ציון סודי למתחרה. הבשלן שיזכה לניקוד הגבוה ביותר על ידי המתמודדים לצידו יזכה בפרס [...] את התכנית מלווה קריינות קומית שנונה של שי אביבי, העוקבת אחרי ההתרחשויות ומגיבה עליהן" [2]. הפרס המדובר הוא נסיעה קולינרית לאיטליה, והמשתתפים מגלים מיהו הזוכה בסיום המפגש החמישי.
למרות שאינני מתחברת בדרך כל לתכניות הריאליטי, צפיתי בלא מעט פרקים מתוך התכנית הזו, ככה סתם, ונהניתי מהצפייה, צחקתי, ובכל פעם הסתקרנתי לקראת המפגש הבא של חבורת המשתתפים.
אז מה לי ול"סלב"?
הנרטיב של התכנית עובר דרך האוכל- טיבו, הכנתו ואכילתו. במהלך הצילומים, כל משתתף חושף את ביתו, את מטבחו, שולחנו, ומזונו. הדבר הראשון הבולט לעין הינו השוני בין התכנית הזו לתכניות ריאליטי אחרות. שוני שמסתכם בהיעדר אולפן הטלויזיה, היעדר המנחה "הכוכב" והמוביל מתוך אולפן, והיעדר ה"דרמה" בהכרזת הזוכה ובקבלת הפרס. הנסיעה לאיטליה לא מוצגת כפרס גרנדיוזי, היא נראית דבר שולי בתוך המכלול של התכנית. רגע הניצחון מתרחש כמעט כדרך אגב, על רקע כתוביות הסיום של אותו הפרק. הדבר השני והמעניין הוא שהתכנית לא רק שאינה מאדרת מנחה כלשהו, אלא גם אינה מאדרת אף משתתף, ואינה מבטיחה לאף אחד להפוך ל"סלב".
המאפיין המרכזי של התכנית הוא תפקידו של קול הקריין. כל אמירה, כל התנהגות, כל שתיקה, כל שיחה, כל מבט; כמעט כל דבר שהמשתתפים עושים יכול לשמש כחומר עבור הערותיו של הקריין, עד שלעיתים נראה שהמשתתפים נמצאים רק כספקי חומרים לשרות הערותיו. לקריין יש כוח וסמכות שמוסכמת על הצדדים. לקריין הזכות להעיר אך למשתתפים אין מקום להביע מילה על הקריין, לא בזמן אמת ולא אחר כך, והם אינם מורדים. הקול מתפקד כחושף של הסבטקסט בצורה מצחיקה ושנונה, אך לא רק ככזה, יעודו אינו מסתכם רק בלהצחיק. הקריין הינו גם קולו של המוסר, קולו של המצפון, קולה של הביקורת החברתית.
הקריין חושף את הנסתר באינטראקציה האנושית. מהר מאוד הקריין והצופה קורתים ברית של שותפות (complicity), שהופכת אותם לעליונים ביחס למשתתפים. קולו של הקריין הופך במהרה לקולו של הצופה, ולהפך. הקריין חושף בקול רם את המחשבותיו של הצופה, או את מה שהצופה אמור לחשוב, כאילו היה מדובר על שני חברים ש"מריצים דחקות". במצב כזה, הצופה אינו מזדהה עם המשתתפים, אנשי היישוב האמורים להיות השווים לו, אלא עם הקריין ה"סלב". היחס צופה – משתתף בתכניות ריאליטי משתנה.
הצפייה בתכנית "בואו לאכול איתי" מגדירה את הצופה מחדש
אנשים רבים סבורים שהמשתתף והצופה בתכנית ריאליטי הם קטגוריות שוות. כלומר, יש פרט מהקהל שהחליט להשתתף בתכנית הריאליטי, בזמן שפרט אחר מחליט להישאר צופה. שני הפרטים עדיין שווים במעמד, לפחות עד לרגע הזכיה. באמצעות הזכיה יתכן שהפרט שהשתתף, ושהיה פעם קהל, יהפוך ל"זוכה", ל"בעל הצלחה", ל"עליון", ול"לסלב". זאת, בזמן שכל פרט אחר מהקהל תופס את האפשרות להפוך ל"סלב" בעצמו כקרובה וכניתנת להשגה; למרות שהכניסה למעמד דווקא מוגבלת.
כאן, לא זה שהחליט להשתתף בתכנית הוא זה המקבל הזדמנות להפוך ל"סלב", אלא דווקא הפרט מהקהל. זה שהחליט להישאר בקהל ולהמשיך להיות צופה, הוא זה ההופך ל"העליון" ול"סלב", גם אם זה גובל באשליה. הפיכתו של הצופה לעליון לא מתרחשת בפומבי או לעיניי אחרים, אלא שמתקיימת באינטימיות של הצופה מול מסך הטלויזיה.
כיצד?
בפורמט של התכנית "בואו לאכול איתי", הצופה שומע את ההערות של הקריין על המשתתפים -שהמשתתפים עצמם אינם שומעים-, הצופה צוחק עליהם ולא איתם, ומתמקם במקום של כוח, הוא מזדהה עם הקריין ה"סלב" (שי אביבי). כך, הצופה מתמקם מעל השווים לו, מעל המשתתפים בתכנית, מעל האנשים שבאו מהקהל ושאמורים לייצג אותו, שאמורים להיות כמוהו, והוא להזדהות איתם. לעיתים, רגש של חמלה כלפי המשתתפים התעורר אצלי במהלך הצפייה בעקבות החשיפה של המשתתפים להערות ולצחוק ולביקורת.
קולו של הקריין מבטא ביקורת שנשענת על התנהגותם של המשתתפים, אך למרות שהיא נראית מכוונת אליהם כאינדיבידואלים מסוימים, היא מנסה להוות ביקורת חברתית. כך התכניות, שכביכול שייכת לתרבות הפופולרית, לתרבות "הירודה", "ההמונית" ((Mass culture, תוצר של פס הייצור של תכניות הריאליטי; פועלת כתמונת מראה של התרבות הגבוהה, ומנסה להוות גם היא מוקד לביקורת אמיתית, הפקה אסטטית לא פחות עצמאית מכל הפקה של תרבות גבוהה המצהירה אידיאולוגיה מסוימת.
אם נגיד ששתי צורות האמנות, ההמונית והגבוהה, מתמודדות עם אותן בעיות אך פותרות אותן באופנים אחרים, ולעיתים מנוגדים, אז "בואו לאכות איתי" היא דוגמה לכך. לעיתים, הרגשתי מתוך הצפייה הייתה ש"בואו לאכול איתי" הינה שתי תכניות בעת ובעונה אחת, תכנית בתוך תכנית. כאשר שני רבדים פועלים יחד, הרובד השטחי של האוכל והתחרות, והרובד העמוק יותר של הביקורת על החברה, ואפילו של ביקורת על התכנית עצמה. הרובד של השיעתוק החברתי, של הקיבעון של הסטוס קוו והסטריאוטיפים, והרובד של הביקורת על עצם קיומם.
התכנית מצליחה להרים את הצופה לדרגה שמעל המשתתף הזוכה בפרס, ולהשוות אותו ל"סלב". היא מגשימה זאת על ידי המחול האינטימי שמתנהל בין הצופה לבין הקריינות של שי אביבי (הסלב האמיתי) שמלווה כל פרק ופרק. אומנם, הפיכתו של הצופה ל"סלב" היא השלייה וירטואלית, אך לא בשל כך תחושתו פחות אמיתית.
************ ** ************
ניתוח שלושה פרקים ספציפיים, למי שמעוניין
התמקדתי בשלושה פרקים המייצגים נאמנה את רוח התכנית, פרק 22 ו-25, עם אותם חמישה משתפים; ופרק 26, עם חמישה משתתפים אחרים, ושהקשבתי ביתר שאת לשפה המדוברת ולשפת הגוף של המשתתפים, לשתיקות, לאווירה, לבחירות העריכה ולהערות קול הקריין.
בכל פרק, רבדי התכנית בולטים לעין. למשל, בפרק 26[3] משתתפת בשם חן מתייחסת מול המצלמה לשיחות שהתקיימו בין שני משתתפים אחרים ליד השולחן באותו המפגש, ואומרת (בדקה 18:34): "אתם נשחפים כאילו...דבילי לקיים על זה נושא שיחה...ואני עכשיו מדברת על זה! זה עוד יותר דבילי!", ומיד הקריין מצהיר בהומור: "ואני מקשיב לך! זה הכי דבילי!", בקריצה ברורה של ביקורת על עצם קיומה של התכנית עצמה, ובמקרה הזה אפילו ביקורת על קיומו של הצופה המקשיב. התכנית מצליחה בצד אחד לקבע ולשעתק יחסים וסטריאוטיפים, ומצד שני, לחשוף אותם לביקורת. חן, צעירה מבני ברק, דמות צבעונית ובולטת, מייצגת את הסטראיוטיפ של המעמד הנמוך, ואומרת: "הלם תרבותי" (בדקה 14:10) בכניסה לבית של חגי, מוזיקאי תל אביבי המייצג את איש התרבות, מרמה הסוציו-אקונומית גבוהה, ומוסיפה: "זה לא מוזיאון?...את יודעת כמה כסף נכנס לבית הזה?", בהתפעלות.
באותו פרק משתתפת גם פנינה רמון –גרושתו של חיים רמון- המבטא שהיא מעדיפה לא לציין את העובדה שהיא האקסית של חיים רמון כשהיא מציגה את עצמה לאנשים. בפרק הזה המשתתפים האחרים אינם יודעים שהיא גרושתו של חיים רצון. ראוי לציין שאין התכנית מתיימרת לכלול ממשתתפים מפורסמים, היא תמיד מורכבת ממשתתפים שהם אנישם רגילים, המתגוררים בכל רחבי הארץ, מכל המעמדות החברתיים. באותו אופן התכנית מתייחסת גם לפנינה רמון, כעוד משתתפת ולא יותר מכך. בפרק זה משתתפת גם איילה התל אביבית, שמציגה עצמה כך: "צפונבונית, אליטיסטית...זה בא עם האינטליגנציה", על פי הגדרתה שלה על עצמה, וממשיכה: "קשה לי להתחבר לאנשים יותר פשוטים, ממעמד נמוך, פשוט כי אין לנו נושאי שיחה משותפים" (דקה 4:31). זה מתבטא מאוחר יותר בתגובה של איילה לשאלה של חן, ששואלת: "מה זה קונפי?"(דקה 16:49) ואיילה עונה לה בהתנשאות, ואף בבוז. כל הסטריאוטיפים מיוצגים ומפורשים בפני הצופה. כך גם הביקורת, לעיתים סמויה, אך תמיד מאוד נוכחת.
החלטות העורך הופכת את העריכה לשחקן נוסף בהעברת המסרים. העריכה יחד עם הערות הקריין מנסחות את הנרטיב של התכנית בכל פרק ופרק. את מסרי הביקורת ניתן לקבל לעיתים רק מעצם העריכה, מתוך ההחלטה של מה התכנית מראה לצופה, ומהי משדרת, ללא צורך בתוספת קריינות.
למשל, בהצגה העצמית של פנינה רמון, העריכה החילטה לשדר, ולא למחוק, את האופן שבו פנינה פונה למנקה שלה, כמשהו שולי ברצף הדיבור, בנימה של מלכה הפונה לנתינה; היא מורה למנקה שתרד לנקות למטה "בלי נעליים, בשקט בשקט, בלי שואב אבק", וממשיכה להציג את עצמה כאילו הפניה למנקה מעולם לא התקיימה. הצופה יכול להבין את המסר ללא צורך בקריינות. חלים בקטע הזה שני רבדים. האחד הינו ההצגה של פנינה כסמל, וההשתייכות למעמד הגבוה שפנינה מעוניינת לשדר. הרובד השני מושג באמצעות העריכה, שמראה את הדברים האלה בשלב שהיא מראה אותם, ובאופן שהיא מציגה אותם. ברור לי כצופה שהתכנית מנסה לעורר אצלי רגש, חשיבה וביקורת באמצעות האופן שהקטע הנ"ל מוצג; והיא מצליחה לעשות זאת. יותר מאוחר, באותה הצגה העצמית של פנינה, העריכה מדגישה את הרעיון באמצעות קריינות, אולי בכדי להבטיח את הבנתו של המסר על ידי הצופה. פנינה אומרת (דקה 8:55): "חשוב לי להעביר מסר של בריאות, שקט ושלווה..." והקריין מוסיף: "שמעת? תנקי בשקט ובשלווה", בפניה מדומיינת אל המנקה.
אם הייתי צריכה להעניק כותרת ספציפית לפרק 26, הכותרת הייתה "שיעתוק ומאבקים מעמדיים וזהות". פוליטיקה של זהויות נחשפת לאורך כל הפרק בניסיון של המשתתפים לקבוע לעצמם את זהותם, לשדר אותה לאחרים, להיאבק על מעמדם, ולדרוש מהאחרים לקבוע את זהותם גם הם. הדמויות נאבקות בתוך מערך של כוח, על בסיס ההבדל ביניהן, כאשר הסובייקט, תוך כדי מאבק ודרישה לזהות, משמר את קטגורית הזהות הפוליטית ומשעתק אותה. בסך הכל המאבק שלהם אינו ראדיקאלי או ריאקטיבי, אלא קונסרבטיבי. כך, שבמידה ויש התנגדות ורצון לשינוי הוא משעתק את הכוח ((Brown, 1995. למשל, ניסיונות של הגדרת זהות ומעמד, ומאבקים, נראים כאשר פנינה אומרת בהפגנתיות על הבית של חגי, המוזיקאי התל אביבי:"זה מקום נורא טרנדי פה...אני מכירה המון גלריות", או בשיחה שלה עם יוסי (המשתתף החמישי, שמנסה להיות עכשוי ואופנתי) (דקה 18:17): "אתה אומר משהו נורא בנאלי", ובהמשך היא פונה אליו כך: "אנשים כמוך", כך שיהיה ברור שיוסי אינו שייך לאנשים כמוהה. אמירה שהקריין מיד מנצל, ומוסיף: "למי את קוראת 'כמוך'?". יוסי לא נשאר חייב ועונה לה: "את אוהבת לקטלג אנשים, אה?". זה אותו יוסי שדורש הגדרת זהות מאיילה, ושואל אותה ישירות (דקה 19:00): "איזה מטבח את?", אז הקריין מוסיף מיד: "אה...אז גם אתה אוהב לקטלג!". הקריין אומר בדיוק את מה שחשבתי כצופה, ברגע שחשבתי אותו, ומכאן השותפות (complicity) שנוצרת ביני לבינו. בינתיים איילה עונה: "מטבח בין לאומי", בניסיון להתחמק, אבל יוסי אינו מוותר ודורש מוצא אתני. איילה, שאינה מצליחה לחמוק ממנו, מבצעת תרגיל בכדי לא לאבד את המעמד ואת הזהות שהיא מציגה, ועונה (דקה 19:22): "עירקי במקור, אבל...דור שלישי בארץ...אז...", והקריין מאשר לצופה את הסבטקסט שהצופה קולט, ואומר: "אז...זה לא נחשב". במשחק סטטוס בולט, ובמאבק זהותי, יוסי קובע ש"אף אחד לא לקח את הבישול מהבית". פנינה אינה נשארת אדישה וקופצת, אולי בכדי להצטייר כייחודית ומיוחדת, או אולי כדי לא להתפס כמתנשאת: "אמא שלי מרוקאית!", ואז נשמע הקריין שאומר כמובן: "קיטלגת את עצמך אחרת!", ויוסי: "הדבר האחרון שהייתי אומר עליך שאת מרוקאית". גם חן מבקשת לקבוע לעצמה זהות פוליטית, למשל, בהבלטת הבורות שלה בשפה האנגלית, בהצגתה העצמית כפשוטת עם, אך בו בזמן גם כ"מושלמת", וכ"לא טיפשה". אין לי ספק, בתור צופה, שחן מנסה להבדיל עצמה. בפרקים מאוחרים יותר חן תעבור לטונים גבוהיים של התנגדות לסטיגמה של בורה ופשוטה שנוצרה עליה (ושהיא בעצמה תרמה ליצור) ותגיב מתוך הפגיעה, אך ללא כוונות לשבור את מערך הכוח. במושגים של בראון, לא כ-ריאקציה, אלא כמאבק זהותי קונסרביבי, שחזור של החברה הקפיטליסטית הממושמעת שבה היא טבועה. אולי התנגדותה של חן בא מתוך רצון להצטרף אל מערך הכוח בעצמה ((Brown, 1995.
בהתייחס לפרק 22[4], הכותרת שהייתי מעניקה לו הייתה יכולה להיות "ביקורת על פס הייצור של תכניות הריאליטי שמכתירות את השף כאמן, ואת האוכל כיצירת אמנות". למרות ש"בואו לאכול איתי" הינה תכנית שעוברת דרך האוכל; בניגוד לתכניות אחרות, היא אינה מכתירה את הבשלן כשף, לא מתייחסת לאוכל כאובייקט להערצה, ולא עושה מהמשתתף "סלב". כך, לאורך כל פרק 22, הקריין מתערב בצורה הומוריסטית וביקורתית בכמעט כל אמריה של אבישלום –המארח באותו הפרק- שיכולה להזכיר, ולו במעט, שפים בתכניות ריאליטי של שפים. לדוגמה, אבישלום אומר: "לנענע יש אמירה", והקריין: "כן, אבל לבזיליקום יש חזון", בנימה סרקסטית. תת-כותרת הולמת לפרק זה היתה יכולה להיות שוב: "מאבקי כוח". מאבקי הכוח נחשפים בעיקר במשך כל הקטע של הגשת המנה הראשונה, הקישועים הממולאים. בדקה 18:38, אבישלום מציג בעצמו ניתוח של אותם יחסי כוח אל מול המצלמה.
השיחה שמתקיימת החל מדקה 24:47, פונה למחוזות חברתיים נוספים. הנושא שלה גלוי, מוסד המשפחה, שמאותגר על ידי העובדה שבנו של אבישלום קורא לבן זוגה של גרושתו "אבא", ואבישלום שלם עם זה לחלוטין, ואף מצדיק את בנו. עובדה שמשתתפת בשם סיגל, המהווה את הקול של מוסד המשפחה המסורתית, אינה מוכנה לקבל. נטלי, מרחיקה לכת ומצטרפת לדבריו הרגישים של אבשלום, אבל לא כדי לחזקם, אלא כדי לתקנם, בסוג של ביקורת על סגנון האבהות שלו. ברור לי שיש כאן מאבק על גבולות של מוסמכות חברתיות ושל מוסדות חברתיים בעידן של שינויים. גבולות אלה מהווים מרכיב בזהות של המעורבים בשיחה. השיח ממשיך להפליג, ומתפתח ויכוח על הגישה שרואה את האדם כחיה ככל חיה, כיונק, אל מול הגישה שרואה את האדם כיצור עליון שבא מאלוהים. הקריין אינו מתערב אפילו פעם אחת במהלך כל הקטע הזה, בניגוד מוחלט לסגנונה של התכנית. אולי העורך רוצה לשדר בכך שמדובר על קטע רציני, לא על קטע רגיל של תכנית ריאליטי, אלא קטע בעל ערך תרבותי מוסף. אין לשכוח שהתכנית משודרת בערוץ הראשון, המנסה בעקביות למצב את עצמו כאיכותי יותר מהערוצים המסחריים.
הפרק השלישי שניתחתי, פרק 25[5], יכול היה להיקרא:"מערכת יחסים בין קבוצות בחברה הישראלית". כל הפרק חג מסביב לסטראיוטיפים בין קיבוצניקים לתל אביבים, וקצת גם עוסק במגדר. בתחילת הפרק, הקריין כבר קובע את הטון:"היום האחרו לתחרות, באזור הצפון, שם שהמציאו התל אביבים שלא מבדילים בין הגליל התחתון לעליון, והגולן". ארוחת הערב מתחילה בחדר האוכל של קיבוץ עין השופט, תומר "הקיבוצניק" הוא המארח. לאחר שכל האורחים מגיעים, תומר מוביל אותם אל ביתו בקיבוץ לארוחה ולהמשך הערב. האורח הראשון מגיע וקובע:"קצת מביך משהו...עם הקיבוצניקים מסביב" (אבישלום, דקה 13:36) וממשיך אחר כך מול המצלמה: "זה היה נראה לי בזוי...בזוי" (אבישלום, דקה 12:54) ו- "לא שיש לי משהו נגד החברים, ואפילו 'רבקה', החברה, חייכה אלי". הסטריאוטיפ מובהק. האורחת השניה אומרת (דקה 13:15):"אני אוברדרסט (overdressed)", וקול הקריין מיד מתערב:"די...זה הם אנדרדרסט (underdressed)", בנימה הומוריסטית שחושפת את הסטריאוטיפ, ומציב מראה אל מול הצופה.
לא רק המערכת החברתית נחשפת לעייני הצופה כמראה, במבט ביקורתי, אלא גם המערכת הכלכלית שבה הדמויות טבועות. לדוגמה, נטלי אומרת (דקה 11:37):"לא קיבוץ...נראה לי מסעדה של הביוקר". במשפט של נטלי הצופה מיד מזהה את הסטריאוטיפ, ובכך, התכנית מצליחה להפעיל אצל הצופה ביקורת. הביקורת החברתית מתבטאת גם כאן בעריכה. למשל, מראים את ערן אומר את דעתו על האוכל שהוא סבור שתומר יגיש (דקה 5:41):"הקיבוצניקים בדרך כלל הם תפרנים, לכן הם לא הולכים על הדברים היקרים", ומיד מריאם את המוצר היקר והמיוחד שתומר מכין במטבח ביתו בקיבוץ. הקריין עוד מוסיף עבור מי שלא הבין את הרמז: "זה לא נקניקייה מהסופר". בקטע הזה הקריין בא לסתור את דבריו של ערן, העריכה והקריינות באים להוביל את הצופה לביקורת על טענתו של ערן, ביקורת שהופכת לביקורת חברתית, ביקורת על הנחות היסוד החברתיות. נטלי מוסיפה את חלקה ואומרת (דקה 6:31): "פלצני כזה...לא קיבוצניק בכלל", ואז בקולו של שי אביבי: "הכי ילד חוץ", תוך קיבעון של סטיריוטיפ, אך גם מתוך ביקורת על אותו סטריאוטיפ. תומר מצהיר אל מול המצלמה שכוונתו הייתה להראות בגאווה איזה מקום תופס הקיבוץ בחייו, ומה המשמעות של בית בשבילו. העורך החליט לחזק את האתוס של הקיבוץ כבית חם וגאוות הארץ, על ידי הצגה של ציטוטה של סיגל, שמדברת על זה שתומר אירח אותם קודם כל בחדר האוכל ואז בביתו (דקה 14:54): "הורדתי בפניו את הכובע". הקיבוצניק "התפרן" מפתיע את האורחים וכולם מתפעלים מאביזרי הבישול היקרים ש"הקיבוצניק" מחזיק במטבחו. הדואליות שיעתוק-ביקורת נוכחת בכל הפרק, וגורמת הרבה פעמים לצחוק אצל הצופה, בין היתר, לאור הניגוד בין הדברים שהעריכה והקריינות משיגים להבליט. הקונטרסט בין ניגודים, טכניקה בסיסית של בדיחות, עובדת גם כאן.
מגדר מקבל זמן מסך גם הוא. אבישלום על לבושה של סיגל (דקה 13:42): "באמא שלך סיגל!...מה רצית?!...תסבירי לי מה?! כאילו...מה, את דפוקה?! את בת 60!! כאילו, מה את דופקת לי מיני?!?". שי אביבי, הקריין, מוסיף מיד: "באמא שלך אבישלום???!". שידור האמירה של אבישלום לאוויר מהווה זמן מסך לטובת השוביניזם, וייתכן שהרבה צופים -וצופות- יזדהו עם אבישלום. אבל, בעת ובעונב אחת יש גם ביקורת על אותו השוביניזם הקיים אצל אבישלום ובחברה כולה. דגש זה בא בקולו של שי אביבי כאשר הוא אומר: "באמא שלך אבישלום???!".
הביקורת של התכנית על תכניות הריאליטי, המתבטאת בצורה של תוכנית בתוך תכנית, נראית בפרק זה למשל, כאשר החבורה משוחחת ליד השולחן על שם המנה שתומר ציין בתפריטו: "שוקרוט אלזסי" (דקה 18:47). הקטע מציג בורות קולינרית מוחלטת של המשתתפים, שאינם יודעים דבר וחצי דבר על שוקרוט; אבל לא רק, אלא גם חוסר ידע כללי מוחלט. לגבי זה הקריין מוסיף בהצהרתיות סרקסטית: "השוקרוט המיסתורי גורם לפריחה תרבותית מסביב לשולחן". הנימה היא של ביקורת לא רק על המשתתפים, אלא גם על מה שהתכנית מציגה על מסך הטלוויזיה.
אותו פרק מסתיים בהענקת הפרס על רקע כותרות הסיום, כמו בכל פרק חמישי. כאן, העריכה מראה בצורה מפורשת את מה שהתכנית משדרת כל הזמן: הפרס אינו החשוב ביותר אלא ההשתתפות, הכבוד וההכרה שהבשלן או הבשלנית התורניים יכולים לקבל מהמשתתפים האחרים בתכנית. לגבי זה, סיגל טוענת כך (דקה 27:29): "היה נחמד לנסוע לאיטליה, אבל אני חייבת להגיד שמקום שני...מכובד!".
במונחים של סימל (Simel), באינטראקציה הכלכלית יש הקרבה כלשהי, שבאה על מנת לקבל משהו שלא היה לאדם קודם לכן, משהו ששווה ערך להקרבה עצמה. ערך שנקבע ברגע שמתקיימת אותה האינטראקציה ((Simmel, 1971. נשאלת השאלה: מה המשתתף בתכנית מוכן להקריב? ועבור מה? הטרחה, ההכנות, קניות חומרי הגלם, הבישול, הכנות הבית כמארח או מארחת, החשיפה. יתכן וכל זה יכול להיחשב כהקרבה, במונחי האינטראקציה הכלכלית של סימל. ערך "הפרס" חייב להיות שווה להקרבה, אך הפרס אינו מובטח, הנסיעה לאיטליה אינה וודאית ואינה מתקבלת רק עבור ההשתתפות, אלא עבור הזכיה. אם כך, מהו המניע? מהו הפרס האמיתי? סיגל מבטאת אותו במדויק. עבור המשתתפים הפרס הוא הכבוד, ההערכה של ארבעת המשתתפים האחרים שהעניקו ציון לבשלן או לבשלנית, גם אם הוא או היא לא זכה או זכתה בנסיעה לאיטליה. ערך המוסף הזה שווה את ההקרבה. ראוי לצין שכל הטרחה שבהשתתפות אינה נתפסת כלל כהקרבה אצל המשתתפים, אלא ככיף. עצם ההשתתפות, הכיף הזה, שווה את ההקרבה.
[1] ראה ביקורות:
[2] מתוך תיאור התכנית באתר רשות השידורiba :
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה