אוטופיות אמיתיות

במפגש קבוצתי אחד שאותו הנחתי, משתתף אחד החשיב את "התודעה הכוזבת" כגורם אחד לתופעת ההשתתפות הפוליטית הנמוכה בקרב צעירים בישראל או לתחושה הקשה שלם בנוגע ליכולתם להשפיע. תחושה שניתנת לתיאור על ידי המשפט הבא: "אין סיכוי הקל שבקלים להשפיע על המדיניות של הממשלה או על עיצובה של החברה". המונח "תודעה כוזבת", מונח מרקסיסטית בה"א ידיעה, הצית בין המשתתפים סדרה של בדיחות שלקחו אותי אסוציאטיבית לרושם שלי מתוך לימודי הסוציולוגיה שכבר הציבו את המונח "תודעה כוזבת" במאוזוליאום של מדעי החברה. 

לפעמים אני נוטה לחשוב שאם סטודנט היה מעז לכתוב "תודעה כוזבת" בעבודה להגשה, היו מתייחסים אליו כאחד שחי בתקופת האבן.

עם זאת, הרוח המרקסיסטית חייה ונושמת באקדמיה. במאמר מרתק שפורסם בשנת 2012 בכתב העת האקדמי הנודע והנחשב American Sociological Review על ידי Erik Olin Wrigth, פרופסור במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת ויסקונסין ויו"ר ASA באותה שנה (האגודה הסוציולוגית האמריקנית) המרקסיזם הוא יותר מנוכחי. הניאו-מרקסיזם, אומר. 

הטקסט מבטא נקודת מבט מרקסיסטית מאוד מרעננת. עוד מהכותרת, שאם מנוסחת כראוי אומרת הרבה על התוכן, אפשר להבין את המגמה. כותרתו של המאמר "Transforming Capitalism through Real Utopias" (משהו כמו "הפיכתו של הקפיטליזם באמצעות אוטופיות אמיתיות"). המאמר מכיל ניתוח סוציולוגי רחב לגבי חלופות למוסדות חברתיים דומיננטיים או למבנים קיימים. אבל מעל לכל, הוא בוחן חלופות לקפיטליזם. המחבר מקווה לתרום למה שהוא מכנה "הסוציולוגיה של האפשרי" בניגוד לסוציולוגיה של הקיים, במיוחד בזמן שבו קפיטליזם נתפס כסדר הטבעי של הקיום. הרעיון של "סוציולוגיה של האפשרי" הוא מאוד אטרקטיבי עבורי ושואף לעקוב אחר הקו של אסכולת פרנקפורט, מדע חברתי ביקורתי ומשחרר (emancipatory). העיקרון הראשון המופיע בטקסט מבטא את הרעיון שצורות רבות של סבל אנושי ושל גירעונות בתפתחות האנושית הן התוצאה של מבנים ומוסדות קיימים. העיקרון השני מצביע על כך שבשינוי נכון של מבנים ומוסדות יש פוטנציאל להפחית באופן משמעותי את הסבל ולהרחיב את האפשרויות לצמיחתו של המין האנושי. עם זאת, שינוי חברתי, כתהליך יזום, עשוי לכלול תופעות לוואי בלתי רצויות שלפעמים יכולות להיות הרסניות ולהוביל למצב גרוע יותר מהמצב שקדם לשינוי. המחבר מציע את המושג "אוטופיה אמיתית" כדרך לחשוב על חלופות ושינויים אפשריים שלוקחים בחשבון את שני העקרונות הנ"ל.

המושג "אוטופיה" מגלם את המתח שבין החלומות לפרקטיקה בפועל, ומתייחס לפיתוח של חלופה שתכיל את שאיפותינו העמוקות ביותר, עולם שבו לכל האדם יש גישה לתנאים ההכרחיים לצמיחה. המושג "אמיתי" מדבר על חלופות לגבי אותן תופעות לוואי, השפעות או הדינמיקות ההרסניות שעלולות להתרחש שלא במתכוון בתהליך של שינוי יזום. המחבר בוחן את "האוטופיה אמיתית" באמצעות ארבע משימות. ראשית, ההתקנה והתיאור של העקרונות המוסריים הדרושים בכדי לנתח ולשפוט מוסדות חברתיים. שנית, שימוש בעקרונות אלה כמדדים לביקורת ולאבחון של מוסדות קיימים. שלישית, פיתוח חלופות בנות קיימא כתגובה לצעד הקודם של ביקורת ואבחון. רביעית, ההצעה של תאוריה ישימה, המסוגלת לשאת קדימה את השינוי, על הבסיס של החלופות שהוצגו. העקרונות המוסריים שישמשו לניתוח הם: שוויון, דמוקרטיה וקיימות.

עבור המחבר שוויון הוא מצב שבו יש לכולם, לכל האנשים, גישה לאותם התנאים החברתיים והחומרים הנחוצים לחיים משגשגים. יש לשים לב שיש הבדל בין "גישה לאותם התנאים" לבין "שוויון הזדמנויות". ומה זה אומר "חיים משגשגים"? הרעיון מתייחס לדרכים השונות שבהן אנשים יכולים לפתח את כישוריהם האינטלקטואליים, הפיזיים, האמנותיים, הרוחניים, החברתיים והמוסריים. התנאים החומריים, כפי שאנו יכולים לנחש, הם המשאבים הכספיים כדי לספק אבטחה לצרכים קיומיים. התנאים החברתיים כוללים כבוד הדדי, קהילה, סולידריות ואמון.


הרעיון של דמוקרטיה מדגיש את ערך הליבה שעליו כל מוסד דמוקרטי אמור להיבנות: גישה שווה לכל בני החברה לאמצעים להשתתף בקבלת החלטות שנוגעות להם. כלומר, אם החלטה מסוימת נוגעת ומשפיעה על חייהם של אנשים, אז האנשים האלה צריכים שתהיה להם האפשרות של להיות חלק מההחלטה. מרענן אמרתי?


קיימות מתייחס לדורות הבאים. הדורות הבאים צריכים את אותה גישה לתנאים חברתיים וחומריים שיש לדור הנוכחי. אם שוויון הוא הצדק החברתי לאנשים של היום, אז קיימות היא הצדק החברתי לדורות הבאים.

הפיכתו של הקפיטליזם כרוך בדמוקרטיזציה של הכלכלה. שלוש אסטרטגיות לשינוי ולהשפעה מוצגות במאמר: 1-קרע (שבר פתאומי בין המוסדות הקיימים לבין ההסדרים החדשים) 2- מצב ביניים (בנייה של צורות חדשות של העצמה חברתית בשולי הקפיטליזם, מקום בו הפעולות אינן נתפסות כאיום ישיר למעמדות השליטים ולאליטות), 3-מצב סימביוטי (השיפור של מבנים קיימים, תוך העצמת החברה האזרחית והמדינה, שיתוף פעולה בין תנועות חברתיות לבין הממשלות). המחבר טוען כי האסטרטגיה עם הפוטנציאל הגדול ביותר להשיג הצלחה היא שילוב בין המצב הסימביוטי לבין המצב ביניים.

לסיכום, הנייר מציע שינוי מבוסס על העצמה חברתית משמעותית שכרוכה במחויבות לפלורליזם ולמסגרות מוסדיות ההטרוגניות.
בעולם של "ככה זה" ושל "אין מה לעשות", החזון של "הסוציולוגיה של האפשרי" פותח סדק שדרכו אולי ינבוט זרע של שינוי. אסור להסיר מן השיחה את האופי המשחרר של המדע החברתי, ולמרות שזה יתפס כאילו אני חנונית מושלמת, אני חייבת להודות שקריאתו של המאמר העניקה לי פיסת אושר במשך כמה ימים.

* אהבת את הפוסט? מותר לשתף. תודה!