לי זה לא קורה. אני לא מאבדת את המשקפיים. הרגע הזה שלא יודעים איפה שמנו את המשקפיים יסמן עבורי את תחילת הסוף. לכן, המשקפיים שלי מקבלים תשומת לב וקשב כמעט כמו ילד רביעי. "מה עשיתי עם המשקפיים?" יכולה להיות אחת מהשאלות הרטוריות הכי שגרתיות ומעצבנות בגיל המעבר אצל החרדתית, הרי איננו יודעים מה עשינו איתם.
שלי זה לא קורה לא אומר שזה לא קורה לבעלי. הוא לא אישה בגיל המעבר אבל הוא בהחלט בן זוגה של החרדתית בגיל המעבר, לכן, הרגע הזה לא פוסח עליו. הרגע הזה ששומעים את הבעל ממלמל ברחבי הבית "שתינו קפה...אבל מה קשור הקפה...הספר הזה היה פה...זה לא אומר שהזזתי אותם...איך הם לא על שולחן המחשב?...אני הולך למכונית רגע...הם לא שם..." וכן הלאה...זה רגע מכונן, כי זה רגע דווקא מרגיע, כי זה קורה לו ולא לי. ואז מגיע הרגע ההוא שאני אומרת בטון של "אמרתי לך", "הנה הם פה...מתחת לחתולה הישנה". כמובן. לפני שעה אמרתי שבטח הם מתחת לחתולה הישנה על השולחן, כי זה המקום היחידי שהוא לא חיפש בו. זה עוד רגע מרגיע, כי זה אומר שאת היכולת לחשוב בהגיון בסיסי (common sense) גם לא אבדתי עדיין. הנה פאוז. החרדה הקיומית מתמלאת בכל טוב. אני כשירה. לא קשישה.
אחרי האירוע המכונן אני קוראת כתבה על הסטודנטים המבוגרים באוניברסיטה (the mature age students). יענו עלי. יופי. הכתבה אוהדת, הכל טוב. אה, רגע, מה? הסטודנט המבוגר מוגדר "באמצע שנות העשרים" שלו? זה כבר לא יופי. אפילו שאיני מאבדת את המשקפיים ושעדיין חושבת ב-common sense חזרתי להיות קשישה בן רגע? ומה זה אומר עלי שבעלי כן מאבד את המשקפיים שלו? אני חייבת לעבוד על העצמי הפנימי שלי, אני אומרת לעצמי, תוך כדי שהולכת למראה הגדולה שבחדר האמבטיה ומסתכלת על סימני הגיל שמסביב לעיניים. דווקא את סימני הגיל מסביב לעיניים אני אוהבת. מאוד אוהבת. הם מסמנים חיוכים וצחוק. בלי לשים לב אני אפילו מחייכת למראה במטרה לראות אותם. הנה עוד פאוז.
אי אפשר לחיות בחרדה מתמדת. אבל למצוא את הפאוזות לא תמיד בה בקלות. לפעמים צריך לעבוד ולהתאמץ בשביל למצוא פאוזה אפקטיבית, כבר לא אכפת לי יעילה, אבל לפחות אפקטיבית. ועם הבעיה החדשה הזו של הבשר המעובד המסרטן, בלי נקניקים והמבורגר, הכל הופך ליותר קשה. שלא לדבר על הרגישות ללקטוז שגילו לי רק עכשיו, אז גם בלי קורנפלקס? טוב נו, כל ענן יש כסף בטנה.
*אולי תשלחו אלי מה הפאוזות שלכן שנעשה פוסט מיוחד? מוזמנות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה