ילדים כבר לא משחקים ברחוב. גם מלפני "גל הטרור" הנוכחי ילדים בקושי שיחקו ברחוב (לא, לא "אינתיפאדה" אלא "גל טרור", כי כנראה ש"אינתיפאדה" זה לממשלות אחרות). הרחוב נהיה רחבה מסוכנת, מרחב רחב שבו אורב מבקש נפשו של ילד. ילדי הבתים נשארים בפנים. כי גם כשהם בחוץ הם בפנים. הם פנימה.
סיבוב אקראי בשכונה חדשה של בתים משפחתיים בעירי העלה אצל בני בן ה-10 את השאלה הבאה: "למה אין ילדים ברחוב, באופניים או משהו?" ענינו "נכון, אין. איזה קטע", ובין הדשא הסינטטי מפלסטיק נוצץ מלמטה לבין השמיים הכתומים מתאורת הרחוב מלמעלה, הייתי אני. בזמן שבחנתי האם לדשא הסינטטי יש גם נמלים, חשבתי על בובת הברבי ההרפתקנית שלי מגיל 10, שידעה לשרוד שעות בג'ונגל של העשבים התמידיים שליד העץ ברחוב, במדרכת ביתי.
כבר דמיינתי פטנט של מראות בצדדים להולך רגל, כמו למכוניות. חשבתי על פתרון לסכנת האופניים החשמליים, לא על מחבלים. עכשיו הרחוב מתרחק ומרחיק. הגנן הערבי, שהרחוב קירב בינינו בפתח גני, שהסכים לא לגזום את השיח בחוץ, שיהיו לי פרחים ויגדל לי יפה, מתרחק. ואני מתרחקת ממנו. הרחוב מחניק אותו וגם אותי. מעט הרחוב שנותר מתקפל לו, נובל ובוגד. ואני רוצה את הרחוב בחזרה, את רחוב סומסום, או אפילו את רחוב הנשמות הטהורות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה