"כאשר שני אנשים רוכבים על סוס אחד, אחד מהם מוכרח לרכב מאחור"

סכום אפס

מאז שנות השמונים מתרחשים בישראל שינויים עמוקים ביחסי מדינה-כלכלה המבטאים אימוץ של מדיניות ומשטר כלכלי ניאו-ליברליים. הסדרים של אידאולוגיה ניאו-ליברלית בולטים לעין בדה-רגולציה, בליברליזציה של השווקים הפיננסיים, בהורדת הגבלות בתנועת הון ומוצרים, בהגברת ההשקעות הזרות בכלכלה המקומית והפרטה מואצת של נכסי ציבו. בעקבות שינויים אלה במישור הפרטי והציבורי, נראה שצמיחתם בשנים האחרונות של ניסיונות של ארגון עבודה, ייצור וצרכנות באים לבחון סוג של "כלכלה אחרת" שתיתן עדיפות לבני אדם כיצורים חברתיים ולמטרות חברתיות ולא לרווח ולצבירת הון, בו בזמן שמבקרים את הכלכלה הקפיטליסטית הדומיננטית. 

האידיאולוגיה הניא-ליבראלית מציבה במרכז את השוק החופשי, הפרט נתפס כשחקן רציונלי, אוטונומי ועצמאי המצופה להתחרות ולהתנהל בשוק החופשי על פי כלליו, ללא התערבות המדינה בענייניו. בהיבט הכלכלי, בין היתר ובהתאם לתהליך הנוא-ליברליזציה, התרחש תהליך דה-רגולציה, ליברליזציה של השווקים והפרטת נכסי ציבור. גם כאן התערבות המדינה נתפסת כמזיקה לאיזון הטבעי של השוק. במציאות כזו, האינדיבידואליזם, התחרות והצריכה הם שם המשחק והסולידריות החברתית נדחקת הצידה. מצב התחרות נתפס כטבעי. אפשר לתאר את התפיסה המושרשת כמשחק סכום אפס, בו אם יש מרוויח יש תמיד מפסיד. תפיסת “Win-Win” שבו כל המעורבים יכולים להרוויח אינה נראית חלק מהתפיסה הכללית. כפי שוויליאם שייקספיר טען: "כאשר שני אנשים רוכבים על סוס אחד, אחד מהם מוכרח לרכוב מאחור".

כלכלה אחרת?

בעשור האחרון מדינת ישראל עדה לצמיחה מואצת של התארגנויות שיתופיות, ביניהן ארגונים קואופרטיביים, על רקע הסדרים ניאו-ליברליים שמשפיעים עמוקות על החברה, הכלכלה ועל תפיסת הפרט.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהיסוד הקפיטליסטי הנכלל בהקמת אגודה שיתופית בהיותה בראש ובראשונה יוזמה כלכלית. נראה שהרעיון המוטבע של לקיחת אחריות אינדיבידואלית למצבו הכלכלי של הפרט מיושם בבואו להקים יזמות כלכלית שתיתן מענה לצרכיו. הקואופרטיב מתמודד עם מגמות מנוגדות, מצד אחד הצורך לאזן בין המניע הכלכלי למניע החברתי, כלומר, הצורך למנוע הכפפה של המרכיב החברתי על המרכיב הכלכלי, ומצד השני הצורך לעמוד מול השוק הרחב הקפיטליסטי, המחייב את העליונות של שיקולים כלכליים (לוי, 2004). שני הלחצים המופעלים בו זמנית על הארגון מציבים את הקואופרטיב בקושי מתמיד. הקואופרטיב נמצא במתח שבין היבלעות בתוך השיטה הקפיטליסטית לבין שמירה על משקל נגד מול אותה שיטה ומול הניאו-ליברליזם השולט.

הקואופרטיב כרפורמה?

שאלת כוח השינוי והאלטרנטיבה שהאגודות השיתופיות מציעות בהגמוניה ניאו-ליברלית עומדת על הפרק ומקבלת ייצוג בספרות. הסתכלות מעניינת על תופעת צמיחתם של הקואופרטיבים טוענת שההמרצה של גיוון ארגוני בשוק ויצירת מערכת מקבילה של ארגונים קואופרטיביים יכולות לאפשר רפורמה כלכלית. עידוד צמיחתן של מערכות בנות קיימא המורכבות מקואופרטיבים וגיוס של "כוחות השוק" של האקטיביזם יכולים להיחשב כצעד לרפורמה כלכלית בקפיטליזם וכאסטרטגיה רגולטורית. אפשרות כזו יכולה לרסן תאגידים, ליצור שווקים משודרגים ולטפח תחרות. הסתכלות זו מציעה התייחסות לתופעת הצמיחה של קואופרטיבים לא כבעלת כוח שולי בשוק קפיטליסטי דומיננטי אלא כמכניזם לשדרוג השווקים וכפתרון למשבר הקפיטליסטי הנוכחי (Schneiberg, M. , 2011).  כמו כן, צמיחתם של קואופרטיבים יכולה להוות גורם משמעותי לדמוקרטיזציה של השווקים (Dobrohoczki, R., 2006). לא זו בלבד, אלא שניתן להסתכל על קואופרטיבים כארגונים בעלי פוטנציאל להוות קרקע פורייה גם ליצירתה של חדשנות חברתית (Novkovic, S. 2007).

מה בסך הכל רוצים האנשים?
במסגרת עבודת סמינר בתואר השני ראיינתי חבר קואופרטיב צרכני. אחד מהציטוטים המייצגים ביותר את התוכן המרכזי במהלך כל הראיון הוא הציטוט הבא המדגיש סוג של כמיהה לקהילה "אבודה":

"לגבש קהילה. זה נושא מאוד חשוב [...] כל ההוגנות למיניהם. צדק חברתי, סביבתי, כל הראיה הכוללת [...] להביא את האנשים ביחד סביב משהו [...] להקשר הקהילתי יש לקואופרטיב הקשר חשוב וזה מהסיבות שאני שם, שיש לי איזה שאיפה לקיים כאן חיים קהילתיים מכיוון שאני כאן בשביל להישאר, לא חולף [...] המטרה שלי היא באופן כללי ליצור קהילה כאן שהיא תחייה בצורה שתאפשר חיים יותר מקיימים."

ההגדרה המילונית של "כמיהה" מציינת כך: "כמיהה היא תחושה סובייקטיבית של מחסור פנימי אל מול אובייקט חיצוני, וצורך עז לקבלו או להיות קרוב אליו. אל הכמיהה מתלווה פנטזיה, דימוי תודעתי, של האובייקט ה"חסר". למשל סיגריה, ידיעה, איש או אישה, מקום."[1] לשאלה מהי אותה קהילה שהמרואיין מדבר עליה, הרושם הוא שהחיים הקהילתיים מייצגים אקטיביות, המשכיות ושורשים. המצב במציאות הניאו-ליברלית מציב את הפרט בפרדוקס, בעוד שאנשים הם כביכול חופשיים לבחור, הם לא אמורים לבחור לבנות מוסדות קולקטיביים חזקים (Harvey, D., 2005).

"המדינה לא מרוצה ממני כצרכן כי לא מרוויחה כל כך הרבה [...] אני לא צרכן...אני לא צורך דברים."

אפשר להביט על הקואופרטיב בהיבט של יצירת קהילה בהתאם להגדרה הראשונה של "הצורך בקהילה" על פי פולסיני ((Pulcini כתגובה לאחד מהתופעות החולניות שיכולות להתפתח כתופעות נלוות לאינדיבידואליזם בעידן הגלובלי- חוסר ביטחון, איבוד משמעות, אטומיזם, היעדר סולידריות. על פי פולסיני, הגלובליזציה גורמת לריק בנוגע למשמעות ולזהות ומכוננת פתולוגיות מסוימות. הפתולוגיה הראשונה היא הסתכלות על האזרח כ"צרכן". כלומר, רודנות הצריכה גולשת החוצה מתחום שוק המוצרים בלבד. החולי השני הוא תפיסת האינדיבידואל כצופה פסיבי הניצב אל מול אירועים שאינם בשליטתו ושאין בכוחו לנהלם. שתי הפתולוגיות הנ"ל גורמות לצורך עז בקהילה (Pulcini, E. 2010). אומנם החולי המתואר נקשר לתהליך הגלובליזציה, אך ניתן לטעון שחולי זה מתגלה גם בתהליך הניאו-ליברליזציה. יכול להיות שהראיון מאפשר הצצה לניסיון "ריפוי" הפתולוגיות המוצעות על ידי פולסיני. התכנים המובעים בראיון מראים התנגדות מוחלטת להסתכלות על האזרח כצרכן וכשחקן פסיבי.

וויסות המתח
הפתרון נמצא ביצירה ובגיבוש קהילה איתנה ואקטיבית -שכיום אינה קיימת, כאשר הקואופרטיב הוא קרקע פורייה לכך. המשמעות המרכזית של ההחברות בהתארגנות שיתופית צרכנית, על פי ממצאי הראיון שקימתי,  היא יצירת הקהילה. הקהילה כמרחב בעל חשיבות עליונה לאדם. מקום שבו נמצא מענה לניכור של השוק, מקום חיוני לוויסות המתח בין הצורך הבסיסי לשייכות ולשוויון לבין הציווי לשוני ולבידול. הקהילה מוצגת כישות אחראית המאופיינת באזרחות אקטיבית החותרת לדמוקרטיזציה של השוק ולשליטה על תהליך הצריכה. משמעות נוספת של החברות בקואופרטיב הצרכני היא דווקא האפשרות לא להיות מתויג ומוגדר כ"צרכן". ניכרת השאיפה להיות אזרח, להיות אדם ולא צרכן במעגל צרכנות קפיטליסטית.

---

[1]מקור: אתר ויקיפדיה. נדלה ביום 15/02/2015 מ:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%9E%D7%99%D7%94%D7%94