האם קרה לכם שפתאום נראה
שדווקא אתם בעצמכם שמים לעצמכם רגל? אתם כל כך רוצים משהו אבל נראה שאתם פשוט
"מחבלים" בסיכויים שלכם להשיגו?
אורנה, למשל, הוזמנה לדבר
בכנס. להזדמנות הזאת היא חיכתה הרבה זמן. למה בדיוק אז, ערב לפני הכנס, לקחה על
עצמה לשמור על הילדים הקטנים של חברתה עד השעות הקטנות של הלילה? האם לא יכלה
להגיד "לא"? האם היא פשוט לא מספיק אסרטיבית, או שיש עוד משהו שמשחק כאן?
Self-Handicapping , או בעברית, "נחות עצמית-הכשלה עצמית"הוא מושג לקוח מתוך
הפסיכולוגיה החברתית. מדובר על אפקט הכבדה, התנהגות שפוגעת בסיכויים שלנו להצלחה. מכשול
שהאדם עצמו מכין לעצמו. למה? אולי מסתתר שם איזהו רווח עבורנו שאינו כל כך גלוי לעין?
אז למה הכשלה עצמית
כדאית?
בואו ניקח את הטווס כדוגמה:
כולנו ראינו את היופי העצום של זנבו המפואר הפתוח לרווחה של הטווס. באו נראה מהן
תופעות הלוואי שבזנב כזה: הוא כבד, הוא מסורבל, הוא יכול להוות מכשול מסוים
להשרדותו. עם זאת, בזנב כזה מסתתר איזשהו מסר לסביבה, בעיקר לנקבות: "אני
יוצר בעצמי ולעצמי הכשלה ואני שורד! אני סוחב זנב ענק וכבד, תראו, זה אומר שאני
ממש חזק! וגם יפה!" אצל בני אדם אפשר לראות את התופעה כך: לילה לפני מבחן (או
כנס חשוב) לא ישנים מספיק טוב...כאילו את\ה מכשיל\ה את עצמך.
אם מדברים על למה כדאי
לנו, נראה שיש כאן רווח כפול: חיזוק עצמי גם אם נכשלים וגם אם מצליחים. בצד אחד, שומר
על עצמי, כי גם כשאני נכשל\ת האני העצמי בסדר. יש לי תרוץ מספיק טוב. האדם יוצר
לעצמו קושי נוסף בהתמודדות קיימת, ככה שיותר קל להסביר לעצמי למה נכשלתי במקרה של
כישלון. בצד שני, אם אני מצליח אני תותח! אפילו שהיה קשה מעבר לצורך, הצלחתי!
נוסף לרווח הכפול
שהיא מציעה, השיטה הזאת בטוחה, שומרת אותנו במקום בטוח, של שליטה כלשהי. מקום שבו אני
מכין לעצמי תנאים מסויימים, שאותם אני מכיר ויודע, שהם לא משהו בלתי צפוי, גם אם
הם מכבידים ומאיימים להכשיל אותי. אנשים שנכנסים להרגל כזה נמצאים במקום הנוחות שלהם
כשהם במקום של הכשלה עצמית. אז מה אפשר לעשות, מעבר ללקבל מודעות על סגנון הפעולה
האישי? קודם כל, אין להפחית בערכה של המודעות לאפקט ה- Self -Handicapping . כמו בכל תהליך שינוי, הצעד הראשון הוא קבלת מודעות
לגבי קיום ה-"בעייה". פיתוח מודעות מעלה אותנו כמה מדרגות. עכשיו יש
לנסות ולשנות את ההרגל אם מעוניינים בכך.
יחד עם הצורך לשמור על עצמנו, על הערכה העצמית שלנו, יש לנו גם צורך לגלות
את האמת על עצמנו. אנחנו לא רק מפעילים מניפולציות על עצמנו להעלות את הערכה
העצמית, אנחנו גם רוצים לדעת את האמת. על פי תיאורית האימות העצמי של Swann, שהוצגה בשנות ה-'90, אנחנו שואפים להגיע לאמונות יציבות ומדויקות
על עצמנו, כאלה שנותנות לנו תחושה של יציבות ועקביות בעולם, אנו גם שואפים להערכה
מציאותית של יכולתנו. זה עושה אותנו יותר מוכרים וצפויים לאחרים ולעצמנו. לשם כך
אנחנו אוספים מידע בשתי דרכים:
1-
מיקוד במידע רלוונטי- מידע תואם את התפיסה העצמית שלנו.
2-
סביבה מאשרת- סימני זהות.
עיקרון המיקוד במידע הרלוונטי
אומר שאנחנו נוטים להתמקד במידע שתואם את התפיסה העצמית שלנו גם כשהמידע הזה לא
הכי מחמיא. כלומר, מגלים תשומת לב מוגברת למה שתואם את התפיסה העצמית שלנו. למשל,
אנשים עם הערכה עצמית נמוכה מתמקדים וזוכרים יותר את המשובים השליליים שהם מקבלים
מהסביבה. זאת, מכיוון שזה מתאים לתפיסה העצמית שלהם. יתרה מזאת, הם מעדיפים
אינטראקציה עם אנשים שמביעים משוב שלילי.
עיקרון הסביבה המאשרת
אומר שבאמצעות התנהגותנו שלנו אנחנו יוצרים לעצמנו סביבה חברתית מאשרת-עצמי באמצעות
סימני זהות (לבוש, תספורת, הבעות פנים, תכשיטים, חדר מגורים...מיתוג!) אנחנו
משדרים לאחרים היביטים חשובים בזהות שלנו. מתוך כך משדרים "מי אנחנו ואיך
נכון להבין ולפרש אותנו". אנשים נוטים להתחבר לדומים להם, כך נוצרות חבורות
בעלות מכנה משותף, גם אם לפעמים מדובר על רגשות שליליים. התהליך הזה גורם לכך
שהחיים החברתיים שלנו מאשרים ומחזקים את התפיסות שלנו לגבי עצמנו.
על פי Swann, בתוך
תהליכי גיבוש ושכלול ההיכרות העצמית יש סתירה בין הצורך בהאדרה עצמית לבין הצורך
באימות עצמי. הצורך בהאדרה עצמית הוא תגובה רגשית, מהירה ואוטומטית למשוב חיובי או
שלילי. דרכה נוצרת בעצם הרגשה תואמת. הצורך באימות עצמי הוא תהליך קוגניטיבי, של
שיפוט, בחינה ותוקף של המשוב ואמיתותיו, בכדי לתת לנו הערכה נכונה ליכולתנו. זה
כמובן דורש קשב וזמן. לכן מתבצע רק כשיש פנאי לכך.
Swann ביצע ניסוי מעניין שבו אספו סטודנטים בעלי
הערכה עצמית חיובית ושלילית ונתנו להם משובים- חיוביים ושליליים. בעלי התפיסה
השלילית ראו את משוב השלילי כמדויק ונכון. בעלי תפיסה חיובית ראו ככזה דווקא את
המשוב החיובי. כולם הרגישו טוב יותר עם המשוב החיובי מאשר עם המשוב השלילי.
אז מה אנחנו רוצים
יותר, הערכה מדויקת של יכולתנו או הערכה שתואמת תפיסה עצמית? זאת שאלה.
קראתי פעם אמירה שטענה ש-"אנחנו מחנכים את הסביבה שלנו איך להתנהג
איתנו". אני סבורה שיש מן האמת במשפט הזה. על פי האמור קודם לכן, הסביבה
יכולה להיות מראה או מקור לידע. אני תמיד בוחרת את "הגם וגם" לעומת "האו-או",
ככה שהסביבה יכולה להיות גם מראה וגם מקור לידע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה