הכל קטן

הכל קטן. מלא ידיעות בעיתון, אבל הכל קטן. אפילו "צפו בפיצוץ ביתו של אחד המחבלים" קטן. מה אנחנו, חיות? וג'ון קרי כמובן, מה הוא יגיד? "טרור נתעב וחסר כל הצדקה", כאילו שמישהו חשב אחרת בין אלה שאינם מחבלים. הכל קטן מול שלושת השמות והתמונות. גודל העצב והכאב חובק הכל.

בני אנוש מחזיקים בקהילה ובגבולות מדומיינים. קהילות וגבולות אלה אינם דימיוניים, הם קיימים במציאות -ועוד איך- אבל הם מדומיינים. קווים וגבולות בשטח, שסורטטו על ידי בני אדם, אינם דבר פיזי מוחשי, למרות שבתפיסת האנשים הם הופכים במהרה לעובדות כמעט בלתי ניתנות לשינוי. ובני אדם –כדרכם של בני אדם- מפתחים רגשות עזים כלפי פיסת השטח, הלאומיות, הריבונות, האומה, האדמה, הסמליות והכבוד הכרוך בהתפתחות של גבולות מדומיינים אלה. התודעה הפרטית והחברתית יוצרת מציאות שמתווה דרך הסתכלות וגם אופן הנתנהגות. מתקיימת הבנייה של יסודות מנטליים. מציאות שקובעת גורלות ומלחמות, אבל עדיין מדומיינת. דימיון קולקטיבי של לאומיות המאחדת אנשים לתודעה משותפת ומחוייבות ממשית למסגרת. אך מסגרת שמונחת על יסודות מדומיינים.

מקור: "קהילות מדומיינות", בנדיקט אנדרסון.

בני אדם מסוגלים להמציא לעצמם מציאות. לדמיין לעצמם את העולם. להניח הנחות ולהתייחס אליהן כעובדות. המין האנושי יוצר יש מעין. זן כזה של אלים קטנים. זן כזה שיוצר יש מעין, אבל אחר כך מתייחס ליצירתו שלו כאילו היא יצרה אותו. זן כזה ששוכח את כוחו. זן שחיי בעולם "שקשה לשנות" בעל "חוקיות אוניברסלית שתמיד היתה קיימת".

אז נכון, מדי פעם שואלים "איזה חברה אנחנו רוצים" ומתקימיים דיונים בכל מיני דרגות. רק הבסיס של הבסיס לא מתערער אף פעם ולא נעמד למבחן הרצון והחזון. הדיונים לא נוגעים ביסודות המדומיניים המפרידים בין קהילות ובני אדם כאילו היו שייכים לזנים שונים. הם "עובדת חיים" ו"ככה העולם עובד".

בני האדם צמאים לקשר אבל לא רואים רחוק. נתקעים בגבולות הלאום המומצאים. לאום שהפך כמעט לדת. לאום שמצדיק הרס. הרס המשיג את ההפך ממה שהאדם חפץ לו. 
מעגל קסמים מהשטן.