קפיטליזם ושמו תשוקה

"אילו אלוהים היה נותן לי סימן ברור. כמו להפקיד סכום כסף גדול על שמי בחשבון בשוויץ..."

(וודי אלן)

יום שני, החג השני של פסח. אני קוראת כתבה בעיתון הארץ באנגלית, מתאריך שבת/ראשון 19/20 ,2014, בשם ”An activist's dark ecological vision"  לקוחה מ-"The New York Times Magazine". המאמר מתאר, בין היתר, מצב שבו הפרט מקבל את גורלו המר, ונגד זה, רק מנסה להיות מוכן בצורה הטובה ביותר שהוא יכול. להתכונן לקריסה שכל כך חשש ממנה, להיות מוכן לגרוע ביותר שעתיד לבוא. באיזשהו מקום הזכיר לי את התכנית "המתכוננים ליום הדין" שמשודרת בערוץ ה- National Geographic, אבל בתוספת של מעט פילוסופיה. גם התחבר לחג החרות, אבל לא בהיבט של החרות מהגורל המר, אלא בהיבט של החרות מהסבל הכרוך בידיעה לגורל מר.

הכתבה משקפת אדם, יצור חי, בעל תבונה, שניצב מול התמוטטות כדור הארץ והציביליזציה שאותה יצר, ולמרות היותו אקטיביסט מושבע בתחום איכות הסביבה, הוא כבר לא מנסה לשנות את דרכה של התרבות שהביאה אותו לסכנת התמוטטות- במטרה להציל את הבית ולהינצל- אלא בוחר לקחת צעד אחורה ולחיות את התקופה בכבוד המרבי שהוא מסוגל. כאילו יש קו ברור ובהיר, גבול המפריד בין תחום שנקרא לו: "עשייה שעדיין משפיעה" לבין תחום שנקרא לו "עשייה שכבר לא משפיעה" ואת הגבול הזה כבר עברנו.

"איך נעשה על מנת לעצור את זה?", זו הייתה אחת התגובות לפוסט "קפיטליזם היא כן מילה גסה". כמובן שאין לי את התשובה האולטימטיבית של מה יש לעשות על מנת להצליח, אבל בטח שייאוש או ויתור הן לא אופציות. ללא התשוקה לשינוי מול קריסת המערכת, מה נותר לנו?

מאמר בעיתון הארץ מתאר מצב של שינוי הלך הרוח אצל פעילי איכות הסביבה שהוא סוקר. מתואר מעבר מחשבתי מ-לעשות על מנת לשנות ל-יש להכיל גם כישלון. בעצם ויתור, ללא המילה ויתור.

לי לא נראה שניתן לזהות קו הפרדה ברור בין מצב 1- "עדיין ניתן לשנות", לבין מצב 2- "אבוד, כישלון בפתח". ואם יש קו כזה, בוחרת לחשוב שאנחנו בתחום 1, עדיין.

רוצה לעלות כאן שאלה, מה יחשב לניצחון ומה יחשב לכישלון? מהם המדדים שעל פיהם נוביל את תהליך צמיחתה של כלכלה אנושית יותר, כלכלה יותר מותאמת לאדם ולסביבתו. כזאת שמתנערת ממיתוס הקדמה, ממיתוס ההפרדה בין אדם ל"טבע" וממיתוס ההומניזם- ככוח המצהיר על האדם כמרכז ועל האדם כנקודת ההתייחסות הבלעדית-. מתי נדע שהצלחנו להשיג את יעדינו?

למשל, אני שואלת: האם הקמת עוד קואופרטיב "העגלה" בעיר נוספת, שתכלול עוד 200 חברים, תחשב לניצחון? האם סיום ופירוק תעשיית הבשר -כפי שאנו מכירים אותה כיום, תעשייה שכרוכה באכזריות בלתי נתפסת כלפי בעלי חיים- יחשב לניצחון? האם שני הדברים קשורים בכלל לאותה מהפכה? האם הישג אחד מתוך שני היעדים יהיה חסר משמעות ללא הישג היעד השני?

לדעתי, שתי הדוגמאות שציינתי קשורות מן היסוד. שני היעדים מציגים חיפוש אלטרנטיבה לשיטה הכלכלית הקפיטליסטית הקורסת. חיפוש מהיר ברשת יראה בקלות עוד אלף דוגמאות לחיפוש אלטרנטיבות. לדוגמה הקליקו כאן. 

יש תנועות מקומיות וגלובליות המושכות לאותו כיוון, גם אם הן מודעות לזה שהם חלק ממערך שלם ושזור, וגם אם לא. כולן מבטאות תשוקה לשינוי המצב. תשוקה למשהו אחר, למשהו טוב יותר עבור המין האנושי. נראה שהשיטה הקיימת מצליחה לעורר עוד ועוד תשוקה. תופעת ה- "קפיטליזם ושמו תשוקה". 

************

אני חושבת שהגיע הזמן לעבור את המכשול הראשון, שהוא יציאה מההגמוניה שמכתיבה לנו שאין אלטרנטיבה לקפיטליזם. צריך לערער את המציאות, לצאת מדפוס החשיבה המושרש של "מה שהיה הוא מה שיהיה". חייבים להעמיד למבחן את הרעיון לפיו השיטה הקפיטליסטית הקיימת יכולה להוות בסיס לחברה מוסרית ולמערכת בת קיימא.

אין דבר רחוק יותר מהמציאות מהטענה הנ"ל. קפיטליזמם הוא מערכת שבה מעט אנשים צוברים רווח על חשבון הרוב, על חשבון ההרס של הבית עצמו, על חשבון ניצול המשאבים המקומיים והגלובליים ועל ידי ניצול של יצורים בעלי חיים.

הגיעה הזמן שחיפוש אלטרנטיבה יהפוך ל-  .mainstreamהגיע הזמן לראיה מערכתית וגם ארוכת טווח, להסתכלות במקרו של מה שמתרחש, הגיע הזמן לאחד את הכוחות המעשיים והחשיבתיים ולארוג את האריג בצורה הדוקה יותר. הגיע הזמן שכל פרט ופרט בחברה יזהה את האופנים הרבים שבהם השיטה משפיעה על חיינו הפרטיים, על יחסנו המשפחתיים, על כל רובד ורובד של הקיום שלנו.

כי אני לא רוצה -עדיין- לפתוח אפשרות של להכיל כישלון. אני מעוניינת לראות שינוי כבר בתקופת חיי. נראה לי שיש צורך לקבוע מדדים מוסכמים, ללמוד מהצלחות ולכנס את המוחות.

אני מעלה כאן קריאה להרים את הכפפה. רעיונות גדולים לא חסרים לי ובטח שגם לכם לא חסרים. מי רוצה להצטרף לקפיטליזם ושמו תשוקה?