כך הפכתי מחולה עם כתף דלוקה לסוציולוגית במחקר שטח

למה כדי לטפל בכאבי התופת בכתף שלי צריך לשבש לי את מצב התודעה? למה?!

אני מודה שגם כאבי התופת עצמם יכולים לשבש לי את מצב התודעה, אבל לא לאותו כיוון. מבחינתי, הסיוט הגרוע ביותר למישהו שהוא קצת "control freak" כמוני, זה שלא תהיה לו שליטה מלאה על התודעה. זו דאגה אמיתית. זה לא שאיני מסוגלת להאציל סמכויות. דווקא עשיתי עבודה עצמית בקטע של האצלת סמכויות, ואין לי בעיה מיוחדת לאפשר לאנשים שסביבי לעשות במקומי. אבל, בנוגע ליכולת להחליט מתוך חשיבה צלולה על כל דבר הקשור אלי, להתנהגות שלי או לאופן שבו אני מפרשת את המציאות...אני חייבת להיות בשליטה. אז כן, סוף סוף, לאחר ימים ולילות של כאבים משתקים, יצאתי לחופשי! בתזמון מושלם, אפשר לומר, בחג החרות. כן, כואב לי פחות. אני יכולה לנשום. אז מה זה חשוב אם אני מסוממת וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה לרקוד "הולה-הולה" בגינה? למה הדאגה לגבי האיבוד החלקי האפשרי בשליטה התודעתית?

דווקא תהליך קבלת התרופה בקופת החולים -משכך כאבים מסוג "אופיאטי"- התאים לפן ה- "control freak" שבתוכי. התהליך כלל כמה צעדים: 1) הערה של הרופאה בכתב יד על גבי המרשם שמבהירה "”severe pain 2) צורך להראות את תעודת הזהות שלי בבית המרקחת, 3) ציון של הפרטים האישיים שלי על גבי המרשם- לרבות כתובת מגורים ושוב ת"ז, 4) חתימה שלי על גבי המרשם. מרשם מרשים!

מה הדאגה האמיתית שדיברתי עליה קודם? אחד הסימפטומים של control freak  הוא הדאגה. כנראה זה קשור לאיזו חרדה סמויה או גלויה לגבי העתיד. אבל לא לגבי אי הוודאות הכרוכה בעתיד הבלתי ידוע, אלא לגבי האפשרות לאבד את היכולת לשלוט בחיים, היכולת להחליט ולקחת אחריות.

************    *     ************

בית חולים, מוסד טוטאלי

לא יכולתי שלא לבקר בבית החולים. כבר באמצע הלילה, כשהתקשרנו למוקד האחיות של קופת החולים במטרה לשאול האם אני יכולה לקחת "נורופן" בנוסף לתרופה שנתנו לי, ישר רצו לשלוח אותי לבית החולים. ככה, בלי לשאול אותי על אודותיי ובלי לבקש את הסכמתי, "אני נותנת לך הפנייה למיון, את צריכה לגשת למיון". סרבתי, כמובן. באחת בלילה עדיף היה לי להוסיף לתרופה האופיאטית שלי גם שני כדורי "נורופן" ולחכות עד הבוקר. זה לא שפיקפקתי במקצועיות של האחות, אלא שלי יש ראיה הוליסטית על עצמי. בעיני עצמי, אני לא הופכת לכתף דלוקה בלבד בעקבות הכתף הדלוקה. והחשוב מכל, את יכולת ההחלטה שלי לא איבדתי. יש מי שנרגע בעזרת מוסיקה קלאסית ויש מי שצריך לוודא שהוא עדיין בשליטה בכדי להירגע. לאחר כמה שעות בבית החולים, הסתבר שהכאבים נובעים, כנראה, מדלקת חריפה שהתפתחה במפרק הכתף, בגיד, אולי "טנדיניטיס".

בית חולים. מוסד כוללני. מוסד טוטאלי. על פי גופמן- אחד הסוציולוגים החשובים של המאה העשרים- בית החולים נכלל בין סוגי המוסדות הטוטאליים, שלהם מאפיינים משותפים. כמה מהמאפיינים בלטו לי במיוחד בשהותי במיון.

שני עולמות חברתיים שונים

יש סגל ויש חולים. אין נקודת מעבר ביניהם. מתקיימים סטיריוטיפים שעל פיהם הרופאים מתייחסים לחולים ולהפך. לדוגמה, קיבלתי זריקה שכל מה שאמרו לי עליה הוא שהיא המכילה תרופה נגד כאבים. אם לא הייתי שואלת מה בדיוק יש בתרופה לא היו אומרים לי. למזלי הכרתי מה זה "פטידין", ולכן נבהלתי פחות כשכמעט ואיבדתי את ההכרה. למה לא מוסרים לחולה מהם המרכיבים שבזריקה ולמה לא מסבירים לו מראש מה הוא ירגיש ומה תיהיה התגובה הפיזית מצופה? כי מוסדות כוללניים משתלטים על האדם ומוחקים אותו. לא בכל המוסדות הטוטאליים זה קורה באותה עוצמה או באותה קיצוניות, אבל אצל כולם מתקיימים היבטים מדכאים.

ב-"אנטומיה של גריי", כשרופא ניגש אליך, קודם כל ולפני הכל, הוא מציג את עצמו בשם פרטי ובשם משפחה, משהו בסגנון:

"I'm doctor Gray, and I'll be your doctor today ,Hi"

אבל "האנטומיה של "Gray זה לא "האנטומיה של סורוקה".

האם האיש שניגש אלי הוא רופא, אח, מתמחה, סטודנט...? אף אחד מתוך הארבעת האנשים שניגשו אלי לא הציג את עצמו. הנחתי ששניים היו רופאים, אחד היה אח ואחת הייתה אחות, הכל בזכות הקונטקסט. המערכת הופכת אותך מבעל זהות אישית לקטגוריה. הסגל מתייחס אליך כאדם השייך לקבוצה שיש לה סטטוס מסוים. מתייחסים לאדם לא כאדם, אלא כחולה.

סמכות מקבילה

כל אחד מאנשי הסגל יכול לבוא אלי ולתת לי הוראה. דבר מבלבל כשלעצמו, ועוד יותר מבלבל כשהחולה נמצא דווקא במצב של חולשה. ואני שחייבת לדעת הכל, שניתן לתאר אותי כסוג של "שואלת כפייתית", לא יודעת האם אחד יודע את מה שהשני אומר לי או אם השני יודע עלי את מה שהראשון שמע קודם. זה ממש מערער את הביטחון שלי.

כל המרכיבים האלה מספיקים בכדי להרגיש רע מאוד כאדם חולה שניגש למיון. נדמה לי שגם מישהו שלא   "control freak"היה חש אי נוחות מסוימת.

המאפיין שבא לידי ביטוי בצורה הניכרת מכולם היה שהזמן נתפס כזמן אבוד.

הזמן נתפס כזמן אבוד

פשוט סופרים שעות. מחכים לצאת משם. כאילו הזמן נספר לאחור. הזמן לא זז. רק רוצים לחזור הביתה.

רפואה שלמה

אני בת של רופאים ותמיד הרגשתי טוב בבתי חולים, הרגשתי מוגנת, כאילו שום דבר רע לא יכול לקרות לי שם. מתי זה השתנה? לא יודעת, כנראה ששינוי התפיסה בא עם הגיל, בהדרגה.

אולי הושפעתי מבדיחה ששמעתי פעם: "הרפואה כל כך מפותחת היום שרק לעתים רחוקות נפטר אדם ללא סיוע רפואי... "

בעקבות ביקורי במיון עלה לי רעיון. האם לא כדאי לכלול בלימודי הרפואה והסיעוד קורס במבוא לסוציולוגיה. קורס שבו ילמדו קצת על גופמן ועל מוסדות כוללניים, ועל מה שזה עושה לאדם הפרטי.  נראה לי שזה יכול לסייע להכניס תוכן נוסף לביטוי "רפואה שלמה".