קפיטליזם היא כן מילה גסה

שיחה תמימה באוטו עם בעלי בדרך הביתה מארוחת שישי עם חברים, טילטלה אותי והזכירה לי שוב את אוקינאווה. אהההה, אוקינאווה. בעלי אמר לי באותה שיחה: "את צריכה להירגע, אי אפשר שכל הזמן תצטרכי להיות פרודוקטיבית...".

 אני, שמתנגדת לשיטה הכלכלית שבתוכה אנחנו חיים, שלעתים קרובות מדי חשה כלואה, ממש בכלא, כי נאלצת לחיות בתוך השיטה הצרכנית הזו, שסובלת מהבריונות התחרותית, וסולדת מההשלכות של המושג "מקסימום רווחים". אני, שחולה מזה ש"הרכוש" ו"הפרודוקטיביות" הפכו לערך עליון, נשמעתי כאילו הצורך בפרודוקטיביות ללא הרף הוא צורך קיומי פרטי שלי. אין לי הסבר, אלא שנמצאת תחת ההשפעה המוחצת של המבנה החברתי שבו אני חיה,  למרות החשיבה הביקורתית וההתנגדות המודעת שלי. הסובייקט לא סובייקטיבי.

סטיה חברתית: הפרת כללי תרבות נורמטיביים או מוסריים.

באותה ארוחת ערב עם חברים, ראינו את הסרט "הזאב מוול סטריט". סרט זוועתי לטעמי. אני מבינה שכנראה שהאווירה הדוחה שמופיעה בסרט מנסה לשקף את הזוועה של הקפיטליזם החזירי, אבל בכל זאת, זוועה. התנהגויות שבקלות ניתן לתייג אותן כסטיה חברתית –וכסטיה בכלל- נכללות בתוך טווח הנורמה החברתית בחברה הקפיטליסטית שהצלחנו ליצור לנו.

בחברה שבה ערכי הכסף והאינדיבידואליזם הם ערכים מקודשים, שהפכו למטרות תרבותיות שרצוי להשיג, הרדיפה אחר כסף ורכוש מקדשת כל אמצעי, האמצעי לא נחשב כל עוד המטרה מושגת, הסטיה היא לא ממש סטיה. צריך לזכור שהמושג "סטיה" לא אבסולוטי, הסטיה תמיד יחסית למקום, לזמן, לסטטוס ולתוצאה. למשל, שני אנשים יכולים לעשות אותו דבר, אבל אצל אחד זה יחשב כסטיה ואצל השני לא, זה תלוי בסטטוס של האדם.

האופן שבו אני אומורה להשיג את הערך החברתי שהחברה מדגישה כרצוי, הוא בגדר נורמה חברתית. בחברה מאוזנת, הנורמה, כלומר, הדרך הלגיטימית לפעול, תהיה מודגשת באותה מידה כמו שהערך הרצוי מודגש. אבל, בחרבה לא מאוזנת, כזו שמדגישה מאוד את השגת המטרה, ופחות את הדרך להשיגה, גם אם מישהו ישיג את המטרה בדרך לא לגיטימית, הוא יוכל להחשב כבעל כבוד.

בחברה קפיטליסטית- כפי שהצלחנו ליצור- המטרה האולטימטיבית היא הצלחה כלכלית. ללא הצלחה כלכלית האדם פחות שווה. החברה לוחצת על אנשים להגיע להצלחה כלכלית ופחות לוחצת על הלגיטימיות של הדרך לעשות זאת. הדרך פחות משנה. המבנה הלא מאוזן הזה פועל כסיר לחץ הגורם לדפוסי התנהגות סוטים, שלא נחשבים כאלה. מדי פעם, כדי להרגיש טוב עם עצמו, נטפלים על מישהו ומצביעים עליו כפושע או כעבריין. וזה נכון, הוא פושע- אנא אל תבינו אותי לא נכון- אבל הוא אחד מיני רבים. אחד מבין רבים אחרים, שלא נחשבים ככאלה, או שלא כל כך אכפת לנו לראות אותם או להכיר בהם.

אשלית המסננת

המוביליות החברתית בישראל מוטלת בספק. במחקר שנערך ב-2012 

כבר נאמר: 

"...שהיכולת של הציבור הישראלי לשפר את מצבו הסוציו־אקונומי נמוכה למדי. סביר להניח שאדם יצליח לטפס בחייו רק שלב אחד בסולם החברתי. לא רק שאי־השוויון קיים אלא הוא גם קבוע..." "...תקווה. זה מה שמחזיק את מעמד הביניים, ודאי את המעמדות הנמוכים יותר. תקווה להצליח כלכלית. תקווה לטפס מעלה במעלה הסולם הסוציו־אקונומי. כל חברה קפיטליסטית מטפחת את התקווה הזאת, אם זו תקווה עם סיכוי להתממש ואם זו תקוות שווא שנועדה מלכתחילה רק לגרום לעובדים לצרוך את עצמם לדעת. כך או אחרת, היכולת להתקדם במעלה הסולם היא בין הדברים שמבחינים בין חברה בריאה לבין חברת מעמדות נוסח הקאסטות בהודו. ללא היכולת לממש את התקווה, מי ישורנו?"

כלכליסט 27/06/212

האנשים המעטים המצליחים לעלות בסולם החברתי-כלכלי, רק מחזקים את אשלית המסננת הנהדרת של הקפיטליזם. המסר הסופי שנמסר הוא: רק צריך לעבור דרך המסננת. תדעו שהחורים שבמסננת מספיק גדולים לעשות זאת בתנאי שאתם עובדים מספיק קשה ומתאמצים מספיק. בכדי להוכיח זאת: יש מי שמצליח.

הגמוניה

מציאות חובקת כל. הפנמה של אידיאולוגיה. מציאות שמשתלטת. האידיולוגיה פונה לאזרחים ויוצרת לגיטימציה. ככל שתהיה הסכמה רחבה יותר לאידיואלוגיה, כך תהיה לה יותר לגיטימציה.

ערב אחד, בדרך הביתה, אני מוצאת את עצמי חותרת לפרודוקטיביות, ליצרנות ולהישגיות.

הקבוצה הכלכלית הדומיננטית כל כך מצליחה לשכנע את האוכלוסיה באידיאולוגיה שלה, שהלגיטימציה כמעט מוחלטת. ההגמוניה קשה לשינוי. המציאות מובנת מאליה.

לפעמים זה נראה כאילו האזרח הוא רק "כלי" האמור לשרת את הכלכלה. כאילו ש-"הכלכלה" היא הישות המרכזית המתגוררת על כדור הארץ, והאנושות היא בעצם המשאב שלה.

אמת המידה לשגשוג היא "הצמיחה הכלכלית". כלומר, התפתחות הישות הנ"ל. במדד של הצמיחה הכלכלית, לא חשובה הרווחה של האזרחים, השוויון או האי-שוויון, חלוקת ההכנסה, לא משחקת תפקיד האפקטיביות של מערכת הבריאות או התנאים למחייה...הכל טוב, כל עוד יש צמיחה כלכלית, כל עוד הישות גדלה ומשמינה. לא משנה על חשבון מה, או על חשבון מי. הקריטריונים למדידת הצמיחה הכלכלית בעיתיים. צמיחה כלכלית היא, בעצם, גידול בתוצר המקומי הגולמי.

הצמיחה גדלה ואי השוויון גדל איתה

הצמיחה הכלכלית משקפת כלכלה בריאה, שצומחת ומתפתחת. כך יגיד כל כלכלן מצוי שתרצו לשאול. זה אמור להיות טוב לאזרח. אז, איך זה שהאזרח שוקע?

חייבים להעמיד למבחן את ההנחה הבסיסית שאומרת שהצמיחה תביא לרווחת האזרח. כרגע, הצמיחה גדלה ואי השוויון גדל איתה. הצמיחה הנוכחית מיטיבה עם קומץ אנשים, עם קומץ משפחות וטיקונים. גם אם במדדים, הצמיחה תצא מספיק גדולה בכדי שהמערכת הכלכלית תחשב ל"כלכלה חזקה", הרוב הגדול של האזרחים עדיין יעבוד יותר קשה וישקע יותר. יתכן שהטיקונים מיצרים פעילות מספיק גדולה למדד הצמיחה, אבל הרווחה לא מחלחלת למטה. נשארת במידיים של מעטים.

לי זה נשמע מעוות מן היסוד.

סדק

חור, חריץ, חתך.

לאט לאט צומחת "כלכלה חדשה". זו כלכלה שצומחת מלמטה, מתוך חריץ קטן שהשיטה הכלכלית הקפיטליסטית שכחה לסתום. אולי השיטה חשבה את עצמה עוצמתית מדי ובלתי מנוצחת. בכל זאת, הגמוניה.

המהפכה צומחת מתוך הבנת האזרח "הקטן" את כוחו. הבנת הכוח שיכול להיות לו. המהפכה נתמכת על ידי הרשת הגלובלית שאליה אנחנו מחוברים דרך עכברון ומסך. נשענת על מידע ועל טכנולוגיה.

כיום, לפעמים קשה להבדיל מיהו היזם, מיהו הצרכן ומיהו המפרסם. האדם "הפשוט" יכול להיות שלושתם גם יחד. העובדה שהמהפכה צומחת "מלמטה" מצביעה על כך שהיא מותאמת לאזרח ועונה על צרכיו. בעצם נולדה לשרת אותו, בניגוד לקפיטליזם החזירי. כך נסדק המונופול של החברות הגדולות. קואופרטיביזם חדיש ומחודש צומח. הסדק הזה יגדל. הכלכלה החדשה מובלת על ידי פשטות, שיתופיות ואנושיות. והיא דורשת יצירתיות ופרואקטיביות.

אנחנו עדים ליצירת חוקי משחק חדשים שישנו את ההיסטוריה. השיתוף וההשתתפות מאתגרים את השיטה הישנה ומפרקים את יחסי הכוח הישנים.

מה יהיה בעוד 10 שנים? 100 שנה? מסקרן מאוד לדעת.