יום רביעי, שעה 18:00, מסיבת יום המשפחה, כיתה צפופה מלאה עד אפס מקום בשלושים ושניים ילדים, שלושים ושתיים אמהות וארבעה אבות. קול של מורה, בטון של מורה, מברך: "קודם כל, כל הכבוד לאבות שהגיעו!".
ברכת המורה
גורמת לאמא אחת לקפוץ קפיצה –דווקא מאופקת- על הכסא הקטן שבו היא יושבת, כאילו הפך
הכסא לצרעה ענקית ועוקצת, אך למרות העקיצה אמא אחת מתאפקת לא לצעוק, לא להביך, לא
למשוך יותר מידי תשומת לב, לא להצטייר כהיסטרית, לא להרוס.
אבל אין, אי אפשר, קול של אמא אחת פמיניסטית, בטון של פמיניסטית, מוסר: "למה 'כל הכבוד לאבות שהגיעו?' הרי זה לא יום 'המשפחה'? רוצים להגיד לי שבכיתה של שלושים ושתיים ילדים יש עשרים ושמונה משפחות הד הוריות של אמא יחידה? מה זה 'כל הכבוד לאבות שהגיעו'?! הרי זה כבר לא יום 'האם', נכון?! את זה הרי לקחו מהאם, לא? יום האם הפך ליום 'המשפחה', אז, אם יש שוויון אז יש שוויון!!
אין 'כל הכבוד לאבות שהגיעו' אלא 'איפה האבות שלא הגיעו?!?' למה? מישהו אומר לאמהות שהגיעו 'כל הכבוד שהגיעו?!'. האמהות האלה גמורות מעייפות, נמצאות בשעה הקשה של היום, לאחר יום עבודה ולחצים ודרישות שאין בהם מתאם עם השכר הנמוך שבכל זאת מקבלות יחסית לגבר! ואין כל הכבוד להן? לכל שלושים ושתיים אמהות שבאו?! יש כל הכבוד לארבע אבות שבאו?! איפה אנחנו חיים, אם שוויון אז שוויון!!"
אבל אין, אי אפשר, קול של אמא אחת פמיניסטית, בטון של פמיניסטית, מוסר: "למה 'כל הכבוד לאבות שהגיעו?' הרי זה לא יום 'המשפחה'? רוצים להגיד לי שבכיתה של שלושים ושתיים ילדים יש עשרים ושמונה משפחות הד הוריות של אמא יחידה? מה זה 'כל הכבוד לאבות שהגיעו'?! הרי זה כבר לא יום 'האם', נכון?! את זה הרי לקחו מהאם, לא? יום האם הפך ליום 'המשפחה', אז, אם יש שוויון אז יש שוויון!!
אין 'כל הכבוד לאבות שהגיעו' אלא 'איפה האבות שלא הגיעו?!?' למה? מישהו אומר לאמהות שהגיעו 'כל הכבוד שהגיעו?!'. האמהות האלה גמורות מעייפות, נמצאות בשעה הקשה של היום, לאחר יום עבודה ולחצים ודרישות שאין בהם מתאם עם השכר הנמוך שבכל זאת מקבלות יחסית לגבר! ואין כל הכבוד להן? לכל שלושים ושתיים אמהות שבאו?! יש כל הכבוד לארבע אבות שבאו?! איפה אנחנו חיים, אם שוויון אז שוויון!!"
שקט מסביב. אמא
אחת חושבת: "זהו, עכשיו זה בסדר. חייבים לאזן. אי אפשר לתת לקול הסמכותי של
המורה לחנך עוד דור ככה, להמשיך להעביר את אותו המסר של חוסר השוויון ונחיתות
האישה שמנציח את עצמו. זה היה חייב להיאמר"
אמא אחת ממש
מרוצה. הצדק נעשה. מסביב, עיניי הקהל כמו לקוחים מהפנים של תום קרוז בסרט מלחמת
העולמות. מי יודע מהן רואות, איזה מין יצור חייזרי עומד מולם.
הקהל במצב של "לתקוף או לברוח", אבל בינתיים נשאר קפוא. לצופה מהצד, לבטח המבטים בעיניים זה כלום, הגרוע ביותר הוא השקט. אולי בגלל השקט הזה אמא אחת מרוצה.
הקהל במצב של "לתקוף או לברוח", אבל בינתיים נשאר קפוא. לצופה מהצד, לבטח המבטים בעיניים זה כלום, הגרוע ביותר הוא השקט. אולי בגלל השקט הזה אמא אחת מרוצה.
ברקע שומעים פתאום שיר יום המשפחה שעולה מהכיתה שליד. שם, שלושים ואחת אמהות ואבא אחד שרים. הם דווקא נשמעים די שמחים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה