על פי החרדתית, הריקנות הקיומית היא המקור וגם התוצאה של החרדה הקיומית. קודם כל אדבר על החרדה. כי יש חרדות ויש חרדות. אבל אין כמו החרדה הקיומית. זה אב הטיפוס של החרדות. האידיאה של אפלטון. היא קוראת לעצמה קיומית בשביל לבלבל, כדי שנחשוב שהיא קיימת בעולם של החושים. אבל לא, היא קיימת רק בעולם של המטפיסיקה. לפעמים זה כמו כאב פנטום. כאב שקורה כשאדם עובר קטיעת איבר אבל עדיין מרגיש אותו, כאילו היה האיבר עדיין קיים בצורתו המוחשית, כרגיל, כמו קודם. אם הייתי צריכה להגדיר את החרדה הקיומית (למרבה המזל אני לא צריכה לעשות זאת) הייתי עושה את זה על ידי הגדרת ההפך ממנה. בהיפוך. נגיד, על ידי סוג חרדה שבהגדרתה היתה ההפך מהקיומית. למשל, החרדה הטופולוגית. זאת שתופסת אותך כאשר את נוהגת בשקט בכביש בלילה והנהג מקדימה זורק בדיל סיגריה דלוק מהחלון. לסוג חרדה זה שני מאפיינים: הראשון מכיל היבט מודע, הספק, וגם היבט לא-מודע, הביטחון. הספק מניע שאלות מפתח כגון "מה אני אמורה לעשות? עלי לעצור? להאט? לברוח לשוליים? אולי להאיץ? לקלל את הנהג?" הביטחון, המהווה את המחולל העיקרי של החרדה טופולוגית, כולל מצבים שנתפסים כבטוחים, כגון "עכשיו אני אסע על הבדיל ואתפוצץ " (כמובן, אדי הדלק?). המאפיין השני, המופיעה כרונוליגית לאחר הראשון ועדיין מסגרת המודע הוא ההחלטה. הוא מורכב בדרך כלל מחלק אקראי, שהוא ההחלטה עצמה, ומחלק מחושב שמחובר ישירות להחלטה שהתקבלה. נניח כי ההחלטה היא "האטה". יש בו מחשבות כמו "ההאטה שלי מעלה את הסבירות שהרוח תגרור את הבדיל ימינה, אז עד שאעבור מעליו בהחלט הוא כבר לא יהיה על הכביש בדיוק בדרך שלי, כלומר, לא אדרוס אותו עם הגלגל, במילים אחרות, לא אתפוצץ".
כפי שבחרדה הטופולוגית ניתן לזהות טופולוגיה טיפוסית, ככה החרדה הקיומית בלתי ברורה לחלוטין ולא ניתן לזהות בה דבר. זה משהו שהוא פשוט שם, צורתי. חזק. האידיאה עצמה. האידיאה של החרדה אשר עברה תהליך אובייקטיביזציה, כך שלעיתים יכולה לקבל ייצוג כחרדה טופולוגית. חרדה קיומית היא לא רק נחלת הנשים בלבד או ייחודית רק לגיל המעבר, אבל יכולה להתחדד אצל נשים בגיל המעבר. במיוחד אצל החרדתית המזדקנת.
עכישו שהבנו את החרדה הקיומית אצל החרדתית המזדקנת, אתייחס לריקנות הקיומית (שהיא לא כל כך ריקה, אלא מלאת חרדה). יש לאישה בגיל המעבר "הבנת יתר", כפי שהזכרתי כאן. תכונה זו מסוגלת לייצר הרבה מאוד שאלות כמו "מדוע הבת שלי בת 17 לא מחוברת לווטסאפ? עדיין שני סימני וי אפורים? למה את לא עונה עכשיו, אם את תמיד עונה לי? למה יש רק סימן וי אפור אחד, הנייד התקלקל לה? למה אני לא שומעת מהבת שלי השנייה בת ה- 14? שני סימני וי כחולים ועדיין לא עונות לי?" שאלות שיש בהן כדי ליצור שאלות נוספות כגון "האם היא נחטפה? אולי היא איבדה את הנייד? גנבו לה את הטלפון? יכול להיות שבתי נרדמה ברכבת ובמקום לרדת בתל אביב הגיעה לנהריה? אולי אין עוד רכבות היום והיא אתצטרך ללון בספסל שעל הרציף בנהריה בלי יכולת ליצור קשר? האם היא התעלפה והיא עכשיו לבד ובלי עזרה? ואם קרה לה הגרוע מכל?!" לכל השאלות הללו יש רק תשובה אחת אפשרית: כן.
זאת התוצאה של הריקנות הקיומית בחזקת עשר. של המועקה החרדתית כפול מאה. החרדתית המזדקנת רוצה את האידיאה, את הווטסאפ האידיאלי, לא זה הנתפס בעולם של הצללים, של התפיסה האנושיות, אלא זה שדרכו אפשר לשלוח הודעה שתיענה באופן מיידי. אם לא כך, לשם מה המציאו את הווטסאפ? שאלות חדשות ושונות מתחילות להתעורר.
הריקנות הקיומית יכולה להתמלאת גם בחלומות, במסיבות משפחתיות, בארוחות צהריים עם חברים, בריח של גשם, בגרגורי החתול שלך, בצחוק של הילד הקטן, של האמצעית ושל הבכורה, בהליכה שקטה עם בעלך, או עם חבר או חברה...אבל בשביל זה החרדתית המזדקנת חייבת לעצור רגע. לתת הפוגה למצב של "הבנת יתר". אבל כיצד? ואיפה כפתור הפאוז?
סוגיה זו...כבר תשאר לפוסט אחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה