שיכרתו אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתנו

העולם כפי שנראה מהחלל, איפה הגבולות? איפה?

"לכל אחד צריך להיות אויב, למדינות, למערכות, לכל אחד מאתנו. ואם אין האויב חייב להיות מומצא, הוא דמות חיונית, אנטגוניסט המאפשר לנו להגדיר את זהותנו ולמדוד את הערכים שלנו."

מתוך "לבנות את האויב". מאמר מאת אומברטו אקו.

טוב שיש אויב לפחד ממנו.
אבל בצורה פרדוקסלית, פחד הוא האויב היחידי שמנצח ללא צורך בנשק. אפילו אלוהים זקוק לשטן בכדי לשמר אותנו נזקקים. טוב שיש לאדם אויב. טוב שיש את מי להאשים. טוב שהאויב תמיד רע, תמיד רשע, תמיד מרמה. טוב שיש אויב שהוא כל כך רשע שלצידו אנחנו נראים טוב.

הייתה פעם חתולת רחוב שהסתובבה בשכונה. חתולה ממש פראית, כאילו תערובת של חתול בית עם חתול ביצות. היא גילתה מהר מאוד שאצלנו יש חתולים ומכיוון שאנו גרים בקומת קרקע, קל להתגנב לגינה שלנו ומשם אל תוך ביתנו ולאוכל של החתולות שלנו. עם כל האהבה שלי לחתולים, אני מודה שהיא באמת הייתה מטרד רציני, תוקפנית, ואפילו מסוכנת.

יום אחד היא המליטה. ראיתי אותה מעבירה גורים מפה לשם ברחוב. איזה חתול זכר נורמלי היה רוצה אותה? כנראה שהיה כזה חתול אחד. וכנראה שאת גוריה היא החליטה להכניס לתוך חדר הכביסה של השכנה שלנו מלמעלה. איך החתולה הצליחה לעשות את זה אינני יודעת. מה שאני כן יודעת הוא שיום אחד אני מוצאת בגינה שלי, ליד השער מבפנים, שק מבד יוטה ובתוכו גורים מסכנים וחמודים, בני כשבועיים, בוכים.

כמובן שנחרדתי ממראה עיניי וגם התעצבנתי. שאלתי בקול רם "מה זה צריך להיות"?

לא עברה דקה והראש של השכנה מלמעלה יצא מהחלון של הקומה שמעל
בדיוק מעל הראש שלי, והיא צועקת אלי: "החתולה שלך המליטה! היא הביאה אלי את הגורים! זו בושה! תתביישי לך! זה לכלוך, זוהמה! אקרא למוקד של הערייה שיקחו את כל החתולים שלך מפה!" אני בכיתי אליה בחזרה מלמטה: "זה שלי יש חתולות בבית לא אומר שכל חתול רחוב מצוי הוא שלי, אני גם סובלת מהחתולה הפראית והחתולה שלי מלווה אותי כבר 11 שנה ועברה בית איתי ואת שלא תעזי לקראו למוקד!"

למחרת השכנה התנצלה כשפגשה את בעלי במסדרון: "איך אשתך הגיבה אתמול...אני מצטערת, אם הייתי יודעת שהיא תגיב ככה לא היתי אומרת..."

לפני כשבועיים
פתאום הרגשתי ריח חזק כמו של ריסוס ממש בכניסת הבניין. עקבתי אחרי הריח וגיליתי שמישהו ריסס רעל על כל הכניסה של הבניין, כולל על המדרגה שלנו בכניסה לגינה שלנו. מסתבר שזו הייתה אותה שכנה מלמעלה שריססה ברעל, זאת מסיפור החתולה. על חתולים כבר לא דיברנו יותר, עכשיו זה התור של הנמלים.

נושא האויב תמיד העסיק אותי, אבל מאז הסיפור עם השכנה מתחשק לי לזהות מהו הפחד ומי הוא האויב. את מה ואת מי אני מחשיבה כאויב? מה ומי כן נכנס בקטגוריה ומה ומי לא? מי הוא האויב המוצדק? ומה תפקידו של אויבנו בהגדרה העצמית שלנו?

*** * ***

אויב המדינה

מה קורה כאשר זבוב נופל לספל קפה?
האנגלי - זורק את הספל והולך.
האמריקאי - מוציא את הזבוב ושותה את הקפה.
הסיני - אוכל את הזבוב וזורק את הקפה.
היפני - שותה את הקפה עם הזבוב כיוון שהוא תוספת ללא תשלום.
הישראלי - מוכר את הקפה לאמריקאי, את הזבוב לסיני וקונה לעצמו קפה חדש.
הפלסטיני - מאשים את הישראלי באלימות נגדו ובהשלכת הזבוב לתוך הקפה שלו, מבקש סיוע מהאו"ם, לוקח הלוואה מהאיחוד האירופי כדי לרכוש קפה חדש ומשתמש בכסף לרכישת חומרי נפץ. אח"כ הוא מפוצץ את בית הקפה על יושביו, כולל הישראלי. 
כולם מאשימים את הישראלי ביותר מדי תוקפנות.

הבדיחה ידועה וגם הנרטיב ידוע, אבל
 אני מנסה להוציא ממנה את נקודת השבר. הנקודה שבה אפשר לשבור את התפקידים הקבועיים, המקום שבו הסיני יאכל את הזבוב וגם ישתה את הקפה. הנקודה שבה האנגלי לא יזרוק את הכל. הסעיף שבו הפלסטיני לא יצא כזה רמאי.  

אבל שאלות פילוסופיות לעצמי לחוד ומציאות לחוד. אי אפשר לומר שאלפי רקטות על ישובים ישראלים בו בזמן שירשאל יוצאת פושעת מלחמה זה רק "נרטיב", נכון?

נכון, אבל עדיין חייבת להיות נקודת שבר. חייבת להיות אפשרות ללמוד טקסט חדש, תפקיד חדש, מחזה חדש. הזהות העצמית של העם לא יכולה ליפול או לקום על הגדרת האויב שלו, זה ניצחון הפשטנות והחד גוניות, לדעתי השיטה הזאת מיושנת. שימור האויב הפרטי והנצחתו רק יביא לנו עוד הרס. זה עניין של החלטה, יציאה מהרגל והתמודדות עם הפחד. קשה לצאת מהדיכוטומיה של שחור או לבן, של טוב או רע. הדיכוטומיה הרי מאוד יעילה ומסייעת לנו בהבנה מהירה של מצבים. המוח האנושי מושך לשם, למרות שהוא גם מסוגל למשהו אחר. לא תמיד החיסכון המחשבתי הזה, היעילות התגובתית, הצמצום במשאבים הקוגניטיביים משיגים גם אפקטיביות. לפעמים החיסרון עולה על היתרנון. 

מותר לנו, ואף זאת חובתנו כחברה
להשקיע את כל המאמצים הקוגניטיביים הדרושים לעיצוב העתיד הרצוי לדורות החדשים. חובתנו כחברה אנושית היא לצאת ממקום הנוחות, מקלות הדעת ומהפשטנות החשיבתית. גם אם האויב הפרטי של מדינת ישראל ושל העם היהודי תמיד רשע, תמיד רע ותמיד מרמה, אנחנו עדיין לא נראים כל כך טוב לצידו. אפשר ומותר להעמיד למבחן את הטענה שמצביעה על דמות האויב כדמות חיונית להגדרה העצמית של עם, של קהילה או של חברה. אפשר ומותר לערער על בסיס האמירה הזו בכלל. אפשר ומותר לשאול דווקא למה משמשת אותנו החלוקה לעמים, לדתות, למדינות או לקהילות נפרדות.

טענתי אינה שאין רע בעולם או שאין לראות ברוע רוע.
מספיק מבט חטוף בפייסבוק בשביל להחשף ללא הרף לסרטונים זוועתיים של עריפת ראשים. ברור שיש כוחות שמתנגדים לשינוי, כוחות שמנוגדים לאבולוציה, כוחות שמנסים לשמור על הקיים ומושכים אחורה ולמטה. כוחות אלה רק מחזקים את הצורך בפיתוח ובמיסוד של חשיבה חדשה ושל התנהגות חדשות. הצורך המיידי לראייה רחבה דיה להתמודד עם העתיד. החלוקה המומצאת לעמים ולקהילות שונות, כאשר לכל אחד אויב רשע פרטי, אימתי וחיוני משלו, אולי שירתה את האנשות בשלב מסוים בהיסטוריה, אך כיום משרתת רק את הכוחות המושכים לאחור. כפי שהמצאנו את החלוקה ואת העוינות, אנחנו מסוגלים להמציא את שיתוף הפעולה ואת האחדות. חיזוק הרעיון של השייכות לזן, למין האנושי כקטגוריה כוללת, בלי ההסתכלות הצרה שמתרכזת קודם כל –או אך רק- בשייכות לדת, לעם או לקהילה, יכול להוות גורם לקידום ולמימוש של המין האנושי בתנאים מספקים לקיום ומעבר לכך. חיזוק הכוח המניע לשינוי ההשקפה הוא אקט קריטי להתפתחות ולהעצמה. יכול להיות שאנחנו דווקא צריכים הגדרה מחודשת של דמות האויב בכדי להתגבש כמין כולל ומכיל. יכול להיות שהמעבר ההכרחי לשלב התפתחותי חדש דורש דמות האויב חדשה, ברורה ומגובשת גם היא. יכול להיות שהכוח המתנגד לאחדות בין הקהילות האנושיות הוא האויב המוצדק של ימינו.