ושוב אי אפשר להתחמק
מלקנות חולצות בית ספר לתלבושת אחידה. זה אחד מהסידורים השנואים עלי ביותר. חולצות
בית ספר.
התייצבנו ביום ראשון,
אני, הבת הגדולה העולה לכיתה יב' והבת האמצעית העולה לכיתה ט' לסיוט הבלתי נמנע של
סוף חופשת הקיץ: קניית חולצות בית ספר. למזלי, לילד העולה לכיתה ד' עדיין יש כמה חולצות
משנה שעברה שטובות עליו. מכיוון שאמא שלהן -כלומר אני- לא קוסמת, קצת מכשפה כן אבל
לא קוסמת, לא נותר לנו אלא להתלונן. הכל בגללי, שאינני קוסמת. לכן אינני יכולה
להמציא חולצות במידות ובצבעים שמתאימים לבנות שלי, אני לא יכולה להכנס לתור בלי
לעמוד בו פי שלוש זמן מכל ישראלי מצוי, שכן חונכתי לעמוד בתור ולחכות לתורי. באפשרותנו
שלוש חנויות, בחנות הראשונה אין מידות נורמליות לילדה ב-יב', לא לדבר על צבעים. לילדה
האמצעית מצאנו בקושי חולצה אחת בלבד. אז לא קנינו. בחנות השנייה המדפים כבר ריקים.
בחנות השלישית מסתתר לו אי שם דלפק קטן שמתפקד גם כעמדת בדיקת חולצות-מידות וצבעים,
גם כעמדת הדפסה וגם כעמדת תשלום. טבעו של הקפיטליזם מול קהל שבוי. כל חנות משקיעה
כמה שפחות משאבים, כמה שפחות מקום בחנות, כמה שפחות מוכרים. במילא האנשים יבואו
ויקנו. אין ברירה אחרת. המונים מצטופפים מסביב לדלפקון כאילו לא ראו חולצות טריקו בחייהם
או כאילו שזו הופעה של מדונה. חזרנו לחנות הראשונה. נבחר ממה שיש שם.
"מי אחרון?"
אני זורקת לאוויר בתור להדפסות - בטון הכי ידידותי שיכולתי להוציא.
"אני" אומר גבר גבוה במבטא ערבי שעמד שם יחד עם אישה ערביה גובהה. התמקמנו
מאחוריהם. מחכים. התור התקדם דווקא מהר יותר משחשבנו והזוג שלפנינו כבר מביא את
החולצות שלהם להדפסה. "איזה בית ספר?" שואל המדפיס. הגבר אומר שם של בית
ספר בערבית. המדפיס: "מה?"והגבר הערבי חוזר על שם בית הספר. השיחה הזאת
של "מה?" ושם בית ספר חזרה כמו תקליט שלוש פעמים לפחות: "מה?"
ושוב הגבר עונה. בפעם הרביעית המדפיס שואל את הערבי האם מדובר על בית הספר X”"? –שם של בית ספר בערבית. הגבר עונה לו
"לא" וחוזר יותר לעט על השם של הבית ספר שאמר לו קודם. המדפיס, בלי לחפש
ועם פרצוף של "אין לי מושג מה אתה אומר ואין לי סבלנות אליך" אומר לו
בלי להתבלבל: "אין".
הזוג המאוכזב הולך.
הגיע תורנו. אנחנו מוסרות להדפסה את ארבע החולצות שהצלחנו להתפשר עליהן ולקחנו.
בינתיים אני לא יכולה להפסיק לחשוב איך הייתי מרגישה אם אני הייתי האישה הערביה
ההיא ומה שקרה לה היה קורה לי. מה אם כזו היא המציאות במדינה שלי. פעולה פשוטה, לקנות
חולצות בית ספר, רבאק. לא מבינים את השם של בית ספר של ילדי, לא ששים לעזור לי או
לספק לי את השרות שמספקים לאלה שלפני, אין סבלנות אלי ולבסוף גם מוציאים אותי
מהתור ב-"אין" אחד פשוט ומהיר. ערבית היא שפה רשמית במדינתנו. בימים אלה
בדיוק התקשורת החליטה לעורר את הנושא הזה, האם ערבית צריכה או לא צריכה להיות שפה
רשמית בארץ ישראל. ברור שהיא צריכה. פתאום מצאתי את עצמי אומרת בקול רם כמה לא נוח
הייתי מרגישה אם אני הייתי אותה אישה ערביה וזה מה שהיה קורה לי. אמרתי את זה ממש
בקול רם -לו בשביל שהבנות שלי יקבלו פרספקטיבה של מהו שוויון ומהו לא. אני רואה בזווית
העין משפחה של ישראלים עם מבט אמפטי עשוים לי "כן" עם הראש.
בעודנו מקבלות שקית
חמה עם חולצות שנמכרות כמו לחמניות חמות, הזוג הערבי חוזר יחד עם מישהי שנראתה כמו
מנהלת המשמרת. מנהלת המשמרת המזדמנת מבקשת מהמדפיס לחפש את המדבקה של בית הספר
המדובר בטענה שאין מצב כזה ש"אין". עכשיו המדפיס הואיל בטובו להתכופף
למדף ההוא שהכי למטה מאחורי הדלפק, למדף ההוא שהכי מאחור, למדף ההוא שנמצא במקום הכי
לא נגיש, ההוא שמכיל קופסאות שמכילות מדבקות מסוג ב' כנראה. ראו איזה פלא! הוא
מצא. "אז למה הוצאת אותי מהתור?" שאל הגבר הגבוה בלי לתקוף, בטון של שאלה
אמיתית. אין תשובה. שלוש פעמים שאל. לא ענו לו אפילו פעם אחת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה