הילד עם החולצה המכופתרת והווסט המשובץ שובר לי את הלב

משפחות פלסטיניות מתפנות מבתיהן על פי הוראת צה"ל

כל כך מסודר הילד, עם תיק שנראה תיק בית ספר מהתקופה שבה בעצמי הייתי ילדה בבית ספר. הילד נראה לבוש לאיזה טקס. כאילו התלבש למשהו חשוב. או אולי התלבש כל כך יפה להתחיל איזו חופשה מיוחלת. מעניין כמה זמן לקח לו לבחור את בגדיו, אם מישהו סייע לו, אם הורה בחר עבורו. מעניין אם הוא התווכח ורצה את חולצת הטריקו הישנה והטובה במקום המכופתרת הסגורה עד הצוואר, שחונקת בגרון. בכל מקרה הולך עם הגרון חנוק הילד. גרון חנוק שמתפשט לכל הכיוונים. הבעת פניו רצינית. כאב ובכי שמורים בפנים, כי אולי אמרו לו לא לבכות.

לא לוקח איתו הרבה דברים. תיק הגב הקטן והתיק המשרדי, שכנראה כבד לו קצת והילד מנסה להתאזן בתנועת המרפק ביד שמאול. נראה שמשהו מושך את תשומת הלב של האנישם שם, בצד שמאול. אבל מבטו איתן קדימה. לא מסיט את עיניו מהדרך. הוא בן תשבע אבל חייב להיות עשרים ותשע. פיו של מוחמד מכווץ, או של יוסוף, או של עוואד, או של איאד. או של טל, או של יוסי, או של לירון או של ירין.