למה כדאי לנפוש במקומות אקזוטיים

 הגורו מהכנרת

"...קסם על ים כינרת 
בשמי התכלת ירח שט. 
על גלי כסף ידי חותרת 
גל אל גל, יד אל יד 
ילחש כל רז..." 

ראיתי ת'הכנרת זוהרת בטורקיז, ומאז, הצבע הטורקיז גורם לי להזיע. התפתח לי רפלקס נלמד כמו אצל הכלב של פבלוב, התניה קלאסית. טורקיז = התקף זיעה.

אבל המילה כנרת רק גורמת לי להפליג רחוק. כנרת = טסה לי ועפה לי בוימנה מעופפת עתיקה למחוזות הודו הקדושה.

בחום עז של אמצע יולי נסענו אני, בן זוגי, ושתי הילדות – שהיו אז קטנות, לפני לידת הבן – לחופשה בכנרת. חלון בית המלון הביא יופי ים כנרתי מהמם. סירת תיירים שטה לה באמצע האגם, המים שיקפו יהלומים זוהרים על רקע טורקיז יפיפה.

איך שעולים לדייהטסו שרייד הקטנה שהיתה לי, המזגן הולך. לאן הולך המזגן ולמה הולך לו בלי לבקש רשות? לעולם לא נדע. לא נורא. לפתוח חלונות. החלונות באוטו, להבדיל מחלונות חדר בית המלון, לא שיקפו יופי עוצר נשימה, אלא גרמו ישר לעוצר הנשימה. רוח חמה, אש. רוח ממש טובה ליבוש כל מיני פרות למגש לתפארת לט"ו בשבט. בשלב הזה, כל רמזור וכל עצירה בדרך הופכים לספא, אבל ספא שרק מציעה סאונה יבשה.

בעודי נדבקת לכסא הנהג המרופד בדמוי עור - שעוד מעט הופך לפלסטיק מומס - אני רואה שלט המצביע על חוף מסוים שאליו רצינו להגיע. חוף מבטחים! שמחה ואושר. מים קרים על הגוף אחרי הסאונה, בן זוגי אומר לי שזה תענוג. שם, בין גזע עץ אקליפטוס ענק ובין מכונית הונדה שחורה, יש מקום בדיוק להכניס את האוטו. כולם לרדת לפני שאני נכנסת! אי אפשר יהיה לפתוח דלתות אחר כך. מזל שמצאתי חנייה.

פילסנו את דרכנו בין האבנים הצבועות בשחור "smoky" אופנתי. עדויות ל-"על האש" שנעשו בעבר, וישבנו.

שם, בין אבן גדולה עטופה במגבת סגולה ובין ערימת סנדלים, ראיתי אותו. הבודה של המזרח התיכון.

אנשים ישבו סביבו במדיטציה כלשהי. ולמרות שהבנות היו כבר עם רגליים במים, לא יכולתי להסיט ממנו את העיניים. הייתה שם שלווה שנראית מנצחת כל פחד קיומי, כל מכשול, כל חולי, כל דאגה או כל חום יולי-אוגוסט. הגורו מהכנרת המוציא אנשים מחושך לאור. זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו.

*** * *** * *** * *** * ***

בזמן שבן זוגי מלמל משהו על אטרקציה כלשהי שאפשר לבקר בה אחר הצהריים, אני רק  חשבתי על משמעות החיים. חשבתי על מיליוני  אנשים מכל הגדלים והצבעים המשוכנעים בקיום  גבולות בלתי ניתנים לגישור בין מדינות ועמים. חשבתי על האסטרונאוטים המביטים על כדור הארץ מתחנת החלל הבינלאומית. אסטרונאוטים שרואים את כדור הארץ מהחלל ומבינים- עם כל החושים ולא רק שכלית- שאין גבולות, שכולנו בני אנוש. חשבתי על הספר שהמליץ עליו* המרצה לסוציולוגיה ושמעולם  לא קניתי. חשבתי על הגמוניה בלתי ניתנת לערעור. חשבתי על המיתוסים המשותפים ועל חינוך ילדים. בעודי מתרכזת במעגל האילם של אנשים בישיבה מזרחית מדיטטיבית, התבהרו לי הדברים החשובים באמת.

פתאום כדור מתנפח נפל לי על הראש. "אמאאאאאא", הקטנה הודיעה לי. ואני רק תהיתי איך הצלחנו להשיג חופשה במקום אקזוטי במחיר כזה, ולמה כדאי לנפוש במקומות אקזוטיים.

*** * *** * *** * ***

 *הספר שהמרצה לסוציולוגיה המליץ עליו: "גבולות מדומינים"

*אהבת את הפוסט או את הבלוג?  אנא תמליץ\תמליצי עליו או שתף\שתפי בפייסבוק. תודה על השיתוף!