"דואר זה
לבני 90..."
"מה?! שאני
אשב בבית ואכתוב על נייר ואשלח מכתב בדואר?...הם פשוט לא שמעו על טלפון, הם לא
יודעים שיש טלפון, הזקנים האלה. 'טופ-טיפ-טופ-טופ-טופ-טופ' מחייגים וזהו... 'הלו' ומדברים.
אם אני רוצה לדבר אם מישהו אני מתקשרת. מה פתאום מכתב? עד שאני כותבת, עד ששלוחים,
עד שזה מגיעה...(פתאום היא תופסת את עצמה במילה) מה 'אני מתקשרת?!'... אני לא
מתקשרת לאף אחד! שהם יתקשרו, הם אלה שרוצים לדבר איתי..."
מונולוג יפה
נתנה לין, מ"היפה והחנון", ביום שני האחרון.
 |
| צופן דה וינצ'י |
הודות
לטכנולוגיה של היום, אם רוצים לדבר עם מישהו, צ'יק צ'ק יוצרים קשר. אבל...מי רוצה
לדבר עם מישהו?
יש פייסבוק, יש
טווטר. יש ווטסאפ. מיידעים. מוסרים. מצהירים. מסכימים. אוהבים. רואים אחרים שמיידעים,
מוסרים, מצהירים, מסכימים ואוהבים. אבל לשוחח? אז ככה: אפשר לנהל צ'ט עם מספר
אנשים בו זמנית. אני לא נרגנת טיפוסית היוצאת נגד ווטסאפ. דעתי היא שהאפשרויות
הטכנולוגיות הקיימות דווקא פותחות את המניפה ומציעות תפריט עשיר יותר של תקשורת. התקשורת
משתנה. מתרבים הערוצים. גם השפה משתנה בהתאם. יש מילים שמתקצרות ומשתנות. לפעמים,
להציץ בשיחות ווטסאפ של בת 13 זה כמו לנסות לפענח את צופן דה וינצ'י. אין ספק
שנוצר צופן חדש גמיש ודינאמי, המשתנה כל הזמן. זו תקופה מסקרנת מאוד. התקשורת
עוברת טרנספורמציה שתשפיע לבטח על תהליכים קוגניטיביים ותפיסתיים. אבל האם המהירות
תבוא על חשבון האיכות? עוד נראה.
לדבר זה לשוחח?
כמעט כולנו יודעים
לדבר. חלקנו בעלי כושר ביטוי ודיבור מעולה. אבל כושר דיבור מפותח לא הופך מישהו
בצורה אוטומטית לבן שיח נהדר, למישהו שטוב לשוחח איתו. מי שיודע לדבר, לא בהכרח
יודע לשוחח. הנקודה הראשונה בשיח מוצלח היא הקשבה. להקשיב באמת ובעניין לבן השיח. הרבה
אי הבנות, קונפליקטים וריבים, היו נפטרים לו רק הייתה בינינו יותר הקשבה. זה לא שהפסקנו
להתעניין באמת באדם שמולנו, לא נראה לי שבצורה מוחלטת כבר לא נוהגים לשאול שאלות
ולהקשיב לתשובות. אך, ללא ספק, התקשורת משתנה. גם אם נדמה לנו שהתקשורת הבין אישית
מאבדת ערוצים, היא דווקא מתרבה.
אפשר להקשיב
בפייסבוק, ואפשר גם לא להקשיב. פלטפורמת התקשרות איננה אשמה. האשמה נמצאת בשימוש
שהאנשים עושים בפלטפורמה, ולא בה.
 |
| פלטפורמה היא לא טובה או רעה, היא רק פלטפורמה |
נוסטלגיה: רצון
האדם לחזור לתקופה כלשהי מעברו
היום כמעט ולא
אומרים "צ'יייז" כשמצטלמים. למה צריך להגיד את ה"צ'ייייז" הזה
בכלל? הרי רואים ללא דיחוי את התמונה שכרגע צולמה. מצלמים שוב, הרבה מאוד תמונות. אחר
כך מוחקים את הלא טובות, או מתקנים אותן. מאות. אלפים של תמונות. אבל מי רואה את
כל זה? יש כל כך הרבה, יש כל כך דומות, יש כל כך אותו דבר. לא מיוחד. לא מרגש. לא
ייחודי.
פעם, צילמנו 24
תמונות. במקרה הטוב, 36 תמונות. את התמונות ראינו רק אחרי שבחנות הצילום פיתחו
אותן כגלויות נייר. התהליך הזה לקח כשלושה ימים. לפעמים לקח ימים מספר עד שהצלחנו
להגיע לחנות הצילום, אליו היינו באים נרגשים כשבידינו גליל הפילם המיועד לפיתוח.
לפתח הרבה תמונות היה יקר. לכן, חשבנו וחישבנו לפני כל "קליק". האם
כדאי? האם יראו מספיק טוב? האם לא צילמנו כבר משהו דומה?
מידת הציפייה
וההתרגשות שליוו אותנו, בבואנו לאסוף את התמונות המוכנות, היתה כמידת ההתרגשות בבואנו
לפתוח פייסבוק ולגלות 628 לייקים לפוסט שלנו.
איזה באסה
כשהייתה תמונה מטושטשת. איזה באסה כשהיו כמה תמונות מטושטשות. איזה אושר כשתמונה
יצאה ראויה למסגרת!
תמונה היא
אובייקט ייחודי. רגע ייחודי. זיכרון ייחודי. תקופה ייחודית.
אין להתווכח עם
נפלאות התיעוד המיידי
ג'רי לאויס המציא
את מוניטור הבמאי. הוא ביים את עצמו בסרט שבו הוא שיחק. הצורך לראות את עצמו משחק,
בכדי לביים את עצמו, הביא אותו להמציא את מוניטור הבמאי. מסך קטן עבור הבמאי, שבו
ניתן לראות בוידיא את הצילום שכרגע התרחש. נפלא.
מה אנחנו מחפשים
כאשר מסתכלים איך יצאה צילום אירוע כיבוי הנרות ביום ההולדת, שנייה אחרי שצילמנו
אותו? האם מחפשים "לביים" את עצמנו? לבקר את עצמנו? ללמוד?
או אולי פשוט
אוהבים לראות את עצמנו. במידה והצילום "לא יצא טוב"? מה עכשיו? מכבים שוב
את הנרות? אולי, אבל עכשיו מבויים. אני מודה שפעם אחת ביקשתי מבן זוגי לחזור על הפרצוף
שהוא עשה כשכיבה את הנרות ביום הולדתו בשביל שיפור הצילום. (מה איתכם?)
יש כזה מושג "מוניטורינג".
לאנשים שמסוגלים ממש "לראות" את עצמם מבחוץ, לווסת רגש והתנהגות תוך כדי
רגש והתנהגות, יש יכולת "מוניטורינג" מפותחת. דווקא זה טוב. זה תיעוד עמוק,
ללא תיעוד מוחשי. תיעוד אינטימי, פנימי ומיידי. תיעוד אישי שמאפשר לעצב את התדמית
האישית תוך כדי היווצרותה. לכל אדם יש מידה כזו או אחרת של מוניטורינג עצמי. כמו
מודעות עצמית, אצל כמה, היא גבוהה.
אולי אותה נערה
שמצטלמת פעם אחר פעם מול המראה בפוזות כמעט זהות, ומתעדת את עצמה ללא נוכחות אדם זר,
רגע אחר רגע, מחפשת למלא את הצורך הבסיסי במוניטורינג עצמי? האם הזמינות של התיעוד
המיידי המתווך על ידי טכנולוגיה, עלול לפגוע בפיתוח היכולת האישית לראות את עצמנו
מבחוץ? האם המכשיר הדבוק ביד כאצבע שישית עלול ליצור תלות בהתקן ובתיווך? הזמן יגיד.
תג: כרטיס או
סמל מזהה, תגית, סימן
מה הדבר הזה "לתייג"?
לא מזמן צילמתי תמונות במפגש צוות. ביקשתי רשות, כהרגלי, לפרסם את התמונות בפייסבוק.
מה גדולה הפתעתי כשהתבקשתי על ידי אחת המשתתפות לתייג אותה. היא אמרה לי את המשפט
הבא: "רק בתנאי שתתייגי אותי". חשבתי שלא הבנתי טוב. הייתי בטוחה שהיא אמרה
לי: "רק בתנאי שלא תתייגי אותי". כנראה, יכולת המוניטורינג שלי התקלקלה
לרגע, ועשיתי לה, ללא ידיעתי, את הפרצוף הכי מופתע ולא מבין שאפשרי לי לעשות. היא
הרגישה צורך לתת לי הסבר, והמשיכה: "אני לא מעלה תמונות שלי בפייסבוק. אחרים
עושים את זה במקומי, ואני מבקשת לתייג אותי". וואו. איזה שיטה, איזה
אלגנטיות, איזה קלאסה.
לכל אחד התגית שמגיעה
לו.
חיי חתול
"פייסבוק
הוא כמו מצרים העתיקה, האנשים כותבים על הקירות ומקיימים פולחן לחתולים"
הגזע האנושי לא
מוכן להודות, עדיין, שלבעלי חיים יש מודעות עצמית. בזכות זה, החתולים יכולים
להתנהג כפי שבא להם. הם בטח צוחקים עלינו, בעולם החתולי המלא במודעות. אנחנו לא
שופטים אותם ערכית. הוא לא יודע מי הוא. הוא חסר מודעות עצמית. גם כשהוא הורס לנו
את ריפוד הספה החדשה.
לאווטאר שלנו בפייסבוק
יש מודעות "פייסבוקינית".
המודעות "הפייסבוקיאנית"
היא מוגבלת והיא טובה רק לפייסבוק. למודעות העצמית הפייסבוקיאנית יש לייק ויש לייק.
היא אוהבת והיא אהובה. כמעט כמו במודעות החתולית. חיי חתול מאושרים. לא פלא שפייסבוק
פתוח כל היום.
אנא שמור על קשר
מדיניות
הפייסבוק כלפי המשתמשים המתים, אלה שנפטרו, היא לא למחוק את הקיר שלו, אלא להקפיא
אותו ולהעביר אותו למצב "הנצחה". במצב "הנצחה" אין אפשרות
לערוך או לעדכן את החשבון, אבל ניתן לכתוב על הקיר. ניתן להביע געגוגע או צער,
למשל. עדכון מצב המשתמש על ידי קרוב משפחה אפשרית, לאחר עדכון ואימות הפרטים על
ידי הנהלת פייסבוק.
שמירת הקשר
האולטימטיבית. שינוי בחוקי הפיסיקה של התקשורת. נפתחות דלתות הפיסיקה הקוונטית של
התיעוד.
:::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::::
*גילוי נאות: ג'רי לואיס הוא זה שהמציא את מוניטור הבמאי ולא וודי אלן, כפי שכתבתי קודם לכן, בטעות, תוך כדי כתיבת הפוסט. הטעות תוקנה על ידי לאחר שמשכה את תשומת לבי כשבאתי לתרגם את הפוסט לספרדית.
**אהבתם את הפוסט או את הבלוג? אנא תמליצו עליו או שתפו בפייסבוק. תודה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה