הכריעו בשיח: האם שותפות היא הרמה גבוהה ביותר של רישות?

TEAM: "Together Everyone Achieve More"

לפני מספר ימים, נוכחתי במפגש בוגרים של המחלקה לניהול המשאב האנושי במכללת ספיר -בה למדתי את התואר הראשון שלי-  ותוך כדי שאני שומעת את הרצאה המעולה של ד'ר גיל בוצר בנושא "רישות ושותפויות", החשיבה האסוציאטיבית שלי, כרגיל, לקחה אותי למקומות של אינטגרציה בין תחומים - שכביכול שונים, וגם לסוגיות נוספות, וגם לפירוק הנושא לגורמים.

האמרה שגרמה לי להפליג הייתה:

"שותפות היא כנראה הרמה גבוהה ביותר של רישות"

זה היה הגירוי שגרם לי להעמיד את הטענה עצמה למבחן. האם שותפות היא הרמה הגבוהה ביותר של רישות? נכון שבשופתות מתקיימות צורות מזוקקות של רישות. אבל, מהם המצבים הנוספים שבהם מתקיימות גם כן רמות מפותחות של רישות? האם שותפות היא הביטוי הגבוה ביותר של רישות?

מה זה רישות? הלכתי לויקיפדיה –אהובתי- :

מאפייני הקשרים בקבוצות רישות

·         טיב הקשר ורמת הקרבה.

·         יכולת הסחירות של הקשר: עצם ההיכרות אינה מספיקה אלא הידע שבהווה או בעתיד יוכלו שני הצדדים להנות מתמורה מסוימת בקשר.

·         הדדיות: קשרים הדדיים יוכלו להתקיים לאורך זמן, לעומת קשרים חד צדדיים אשר ייחלשו ויעלמו עם הזמן. עם זאת, התמורה לא תמיד זהה עבור שני הצדדים. לעתים צד אחד יחפש קשרים עסקיים והשני תמיכה רגשית, או כל דבר אחר.

·         תזמון: לא תמיד ניתנת התמורה בו זמנית. ברוב המקרים יסייע צד אחד לשני בזמן מסוים ורק בפער של זמן תינתן התמורה מהצד השני

·         דמיון ושוני: מערכת קשרים יעילה תתקיים בין שני אנשים אשר יש ביניהם דמיון חברתי רב (רמת השכלה, סביבת מגורים, שפה) ושוני בתפקידים או במקצועות בהם הם עוסקים.

המאפיינים האלה הזכירו לי מאפיינים קשורים למונח "צוות". עבודת צוות טובה ואמיתית, דורשת זרימת מידע דו סטרית מתמדת, ידע משותף, הדדיות, "יכולת סחירות של הקשר" - במונחים של ויקיפדיה- כלומר, "תוצר צוותי" –במונחים שלי- ושותפות, כמובן.

אני בדעה ש-"צוות" היא הצורה הגבוהה ביותר של שותפות. בצוות אפקטיבי, מתקיימת שותפות מקסימלית, קואופרציה מורכבת ויעילה וחשיבה שיתופית בבסיסה.

בואו נראה, אם "שותפות" היא הצורה הגבוהה ביותר של "רישות", ו"צוות" היא הצורה הגבוהה ביותר של "שותפות", אז כנראה שבצוות הרישות מגיעה לשחקים.

אבל, מהו צוות:

"מספר מצומצם של אנשים בעלי כישורים משלימים המחויבים ל: יעד משותף, מטרות מוגדרות וספציפיות, וגישה שעליהם הם נוטלים אחריות מלאה והדדית."

  (Jon R. Katzenbach & Douglas k. Smith, 2003)

השותפות הגבוהה בין חברי צוות אפקטיבי, באה לידי ביטוי בכל רובד ובכל דרגה. החל מהיעדים והמטרות המשותפות ועד למחוייבות לאופן שבו פועלים, מתנהגים ועובדים בתוך הצוות- הגישה המשותפת.

השותפות הגבוהה, מונחת על הנחת היסוד שהפרטים בצוות מפנים קשב ומאשבים לצוות, בצורה רצונית ומתוך החלטה, בעקבות אמונה וציפייה לגבי יכולת הצוות לבצע התנהגות שתוביל לתוצר בעל ערך עבורם. 

הפניית הקשב והמשאבים באה מתוך הבנה של הפרט שאין הצלחה אינדיבידואלית ללא הצלחה צוותית. כפי שאין כישלון, אלא של הצוות.

במילים פשוטות, הפרט חייב להאמין שיצא לו משהו מתוך המאמץ, 

 וש-"המשהו" הזה הוא בעל ערך.

אבל, כמה שזה נשמע יפה, ככה קשה להשיג. האדם ימשיך לתרום מהמשאבים שלו (ידע, זמן, קשב, ועוד...) בתנאי שיקבל תגמולים על המאמץ שהוא משקיע. התגמול, כמובן, לא תמיד מסתכם בכסף. גם תחושת שייכות והגשמה היא תגמול מספק -אפילו מעורר מוטיבציה חזקה יותר מכסף.

ניתן לומר שהאפקטיביות וההצלחה הצוותיות תלויות במידה רבה ברצון של הפרט לתרום לעבודה הצוותית. אבל, מידת הרצון של פרט לתרום לעבודה הצוותית, תלויה במידה רבה ברמת ההצלחה הצוותית. אז מה בא קודם, הביצה או התרנגולת?

כנראה שמה שבא קודם היא מידת הערך של התוצר הצוותי עבור הפרט. במילים אחרות, הערך שהפרט יעניק לתוצר הצוותי, יכריע על מידת התרומה שלו לצוות- עוד לפני שהתרחשה הצלחה צוותית מוכחת כלשהי. זה כנראה גם המפתח לשותפות הגבוהה. הערך שנעניק לתוצר המצופה של שותפות מסויימת יכריע על מידת ההשקעה שלנו בה. אבל, ככה זה עובד גם ברישות? כן ולא. ברישות, אנחנו לא נותנים בכוונה לקבל, בשום אופן, לא עובד ככה. אני לא אסייע למישהו או אצור קשרים בין אישיים עם מישהו, מתוך חשיבה על מה שאני אוכל לקבל ממנו. אני רק אתן, ללא חשבונאות. יחד עם זאת, ברישות, אנו יוצרים לעצמנו רשת ביטחון שאנחנו מניחים שהיא תאפשר לנו להישען עליה בעת הצורך. ואת זה אנחנו יודעם מראש- ותוך כדי.

נחזור לרגע לצוות. אם אלה פני הדברים, מה עם האנשים שלא מכוונים הישגים?

אם המפתח הוא "בדבר שאשיג אם אעשה כך"... מה קורה עם אנשים שלא מכוונים הישגים? הם לא יכולים להיות שחקנים צוותיים בעלי ערך? ההפך הוא הנכון.

שמעתי פעם בסדנת זוגיות, מישהו שאמר את המשפט הבא: "זוג מצליח הוא זה שבו אחד מבני הזוג הוא 'גנן' והשני הוא 'פרח'." כלומר, כדי שהזוגיות תהיה מוצלחת אין אפשרות לשני בני זוג "גננים" או לשני בני זוג "פרחים". דווקא בזה, זוגיות דומה לצוות.

בכדי שצוות יצליח, חייבים להיות בו אנשים בעלי כישורים משלימים. אנשים שונים. בדיוק ככה גם ברישות. כמה שהאנשים ברשת שלך יהיו שונים ובעלי רקעים שונים, ככה הרשת שלך בעלת ערך גבוה יותר.

על פי מרדית' בלבין (2003), נשיג איזון טוב בצוות ברגע שכל התפקידים הלא פורמאליים יהיו "מאוישים". מילוי התפקידים יגביר את סיכויי הצלחה של הצוות. בלבין מציעה 9 תפקידים: המעצב, המיישם, מסיים המשימה, המתאם (יו"ר), העובד הצוותי, "שר החוץ", רעיונאי,המבקר\המפקח, המומחה. לכל תפקיד יתרונות וחסרונות, אבל יש צורך בכולם.

עצם העניין הוא שתפקידים שונים הם קריטיים בתנאים שונים, ורק כאשר כל התפקידים מאויישים, יהיה צוות אפקטיבי באמת. על פי המודל, אנשים שלא מכוונים משימה עדיין יכולים למלא תפקידים קריטיים ולהיות בעלי ערך לצוות, כמו גם למצוא לעצמם ערך בצוות.

הרישות בצוות

אולי הביטוי הנראה לעין לרמת הרישות המתקיימת בצוות, הוא הלמידה הצוותית. זהו תהליך שאחד ממרכיביו החשובים הוא היכולת של הצוות להגיע לידע שכל חבר מביא איתו ולחבר אותו יחד על מנת ללמוד. זה דורש שיתוף במידע ואיחוד המידע.

אחד המושגים הממחישים את רמת הרישות הגבוהה הוא "הזכרון הטראנסאקטיבי". המונח מתייחס לידע שיצרה הקבוצה כאשר התנסו והבינו "מי טוב במה". חברי הצוות לומדים מי טוב במה, במי לבטוח, איך לתאם ולתקשר אחד עם השני. (Wagner, 1968 מתוך Argote, 1999, )

כאן, הרישות מגיעה לשיאים. הזכרון הטרנסאקטיבי הוא דוגמה אחת ל"קוגניציה צוותית". כאילו מדובר על קליפת המוח של הצוות, על מיליוני קשרים והקשרים, הפועלים באוטוסטרדה "הלוך ושוב" של מידע וידע, שותפויות והדדיות. רמת הרישות הגבוהה ביותר בין אנשים.

אגיד ששותפות היא רמה גבוהה מאוד של רישות, אבל לדעתי הרמה הגבוהה ביותר של רישות היא הצוות.

*** * *** * *** * *** * ***