העולם המושלם של מטיילי הכלבים

לכלב של השכנים קוראים "שוקו". שוקו כלבון קטן, חום ועם אוזניים ענקיות כמו עטלף. אם זה לא היה הכלב של השכנים, של המשפחה שאנחנו אוהבים, לא היינו מסתכלים לכיוון הכלב הזה, או שהיינו מסתכלים עליו רק בשביל להגיד "זה כלב זה?!". אבל את השוקו הזה אנחנו אוהבים.

*****     *****     *****

אני מטיילת עם שוקו כשהמשפחה שלו נוסעת לחופש או לבקר חברים. בימים שאני מוציאה את שוקו, העולם הופך למושלם שלוש פעמים ביום במשך חצי שעה. הרבה משאלות מתגשמות כשנכנסים לעולם של מטיילי הכלבים. בזמן הטיול עם הכלבון יש שקט. אבל זה לא שקט של ריק, זה שקט מלא. מלא שקט. שקט נעים, שבו אפשר להתנקות, לנוח ולהירגע. בזמן שצעדי הכלב משמיעים "טיק טיקי טיק" של ציפורניים מזמרות, הראש נח. תענוג.

בכל פעם, איך שיוצאים מהדירה, שוקו עוצר ליד העץ הראשון שהוא פוגש במדרכה של ביתו, ואז, הוא עוצר בקיר הנמוך שבפינה, ובפח הזבל הירוק, וגם בחנייה של בית מספר 24. אההה, הטקסים היפים והקבועים! אני נזכרת בגננת "ויקי" המסבירה לי על החשיבות של הטקסים הקבועים, כמה חשוב לקיים השתלשלות אירועם קבועה, צפויה, ללא הפתעות מיותרות. אני מוכיחה בצורה אמפירית אלף מחקרים שטוענים שטקסים קבועים מעניקים ביטחון. ושוב תענוג. בזמן שתורמת את חלקי למחקרים בפסיכולוגיה.

תראה שוקו, כמה עשבים גדלו כאן - ליד העציצים שמפוזרים בצורה גאומטרית בגינה של בית מספר 36 - אפילו יש סביונים וחרציות! כמה יפה. איזה יופי של שמיים ורודים... מחר על בטוח יהיה יום אביבי. מה, לא ידעת כשהעננים בצבע ורוד בערב, אז למחרת יש יום מקסים? איזה סוג של כלב לא יודע את זה?

כשהמשפחה של שוקו בחופשה, אצלי אין דאגות במשך שעה וחצי בכל יום. אני לא יודעת איך להסביר את זה. אבל בין צעדי ה"טיק טיק טיק", השמיים, העשבים, הנוף השכונתי, השקט והזמן ללא שעון, העולם הופך ממש דומה לזה שבפרסומת של פלאפון, אוטופיה.

פרט מעניין בעולם של מטיילי הכלבים הוא מטיילי הכלבים. איפה האנשים הרגועים האלה כשצריכים אותם? איפה הם כשאני בתור לסופר, בתור לרופא, בשורה הארוכה של מכוניות "העצבן" בצוואר הבקבוק בכיכר? או במגרש החנייה במרכז "ביג" ביום שישי בצהריים? בטח הם קיימים רק בעולם המושלם של מטיילי הכלבים. מחוץ לעולם הזה, בוודאי מתפוררים כמו שהערפדים הופכים לאפר עם אור השמש.

בבוקר, ברחובות העולם המושלם של מטיילי הכלבים, יש כלבים גדולים, קטנים, בינוניים, לבנים, חומים, עם כתמים, בלי כתמים, עם נקודות, בלי נקודות, עם אוזניים למעלה, עם אוזניים למטה, שחורים, פרווה ארוכה, קצרה, מסולסלת. כולם שונים, אך מקובלים וברוכים. כולם אוהבים ואהובים. ככה זה בצהריים וגם ערב בעולם מושלם.

תמיד באותן שעות נפגשים מטיילים הכלבים עם מטיילי כלבים אחרים ברחובות השכונה. זהו "דייט" ההמוני מתוזמן, הרמוני וסודי. אני מרגישה כמו הארי פוטר, נכנסת לשערי העולם האוטופי של אדם-כלב\כלבה\טיול כמו שהוא נכנס לשערי העולם של בית הספר "הוגוורטס" לכישוף ולכוסמות. אולי האדם המטייל עם כלבו מתאחד עם נפשו. בעולם המושלם של מטיילי הכלבים הכל מסקרן, חדש ומרגש, ובו בזמן הכל גם מרגיע, ידוע ובטוח.

שוקו עשה פיפי - גם "מספר שתיים" הוא הספיק לעושת, הריח, ריחרח, רץ קצת, בדק את כל הפינות הידועות. חזרנו, אין ברירה. צילציול נייד, הודעת ווטס אפ, "אימא!" – בקול של ילד, "אמא!" בקול של נערה, "מי השאיר את זה ככה!?" בקול של גבר, אני דורכת על מים במטבח, רואה שיש מייל חדש ומתחילה לענות, אז צלצול של דלת, אני קופצת...טעות. שוב התעצלו לחפש את מספר הדירה הרצויה וצלצלו בדירה מספר אחת, צריך לזוז, אוףףף אין לי דלק, אני אעצור למלא דלק אבל אז אאחר, הילדה לא מוכנה, אז הילד יאחר, החתולה הקיאה על הספה, למה דווקא עכשיו?!? הגדולה: "לוקחת לך 50 ש"ח לרב קו!" אבל רציתי מזומן, לא חשוב...השעה שמונה, ביי.  

  

בדרך, תוך נהיגה, נזכרת בעולם המושלם של שלוש פעמים ביום. רק בעולם המושלם ההוא האקט של להתקיים, פשוט להתקיים, להתקיים פשוט, הוא לגיטימי.